חידוד הלכה צא

בב"א אמרינן שפיר דכל שאין ההיתר מבורר בפ"ע אינו דומה לסנהדרין ולא בטל

נחזור לענין ספיקו של הפמ"ג אם הרוב נקרא גם במשהו יותר או בעינן אחד שלם יותר כגון א' בב' או ב' בג' וכה"ג. ורצה הפמ"ג לפשוט מדין אשם תלוי דקי"ל דבעינן חתיכה משתי חתיכות כדי שיהי' איקבע איסורא ע' כריתות פ"ג. ואם היה די במשהו יותר א"כ אפי' איכא שתי חתיכות אין כאן קביעות איסור אם הי' אחת חלב וא' שומן. והוא משום דקי"ל א"א לצמצם. ושמא האחת ההיתר גדולה בכ"ש יותר מחברתה ונמצא שאין כאן איסור כלל. וכאילו היה חתיכה אחת ס' חלב ס' שומן דלא מחייב בא"ת משום דאין איסור ברור לפנינו. וע"כ דאין ביטול בכ"ש אא"כ יש אחת יותר. והחכם השואל כהוגן שאל שאלה זאת מהרשב"א ז"ל דאיך משכח"ל א"ת והרשב"א השיב לו וז"ל באמת אם היה בבירור אחת יותר במשהו היה כאן ספק ביטול מה"ת רק כאן דאין ניכר הגדלות של הכ"ש חייבי' התורה בא"ת. כצ"ל. והכוונה פשוטה דאף דדי בכ"ש יותר אבל צריך להכיר שיש אותו כ"ש ואז הספק אולי ההיתר הוא הגדול ואין כאן קביעות איסור בבירור אבל משום דא"א לצמצם ואנן לא חזינן שום גדלות מאחד לחבירו שוב הוה כאיסור ברור לפנינו וחייב א"ת כנ"ל כוונת תשובתו של הרשב"א דאל"כ לא השיב לו כלום ולפ"ז אין שום מקום לקושית הפמ"ג על דבני הרשב"א וז"ל תינח באם הגדולה האיסור וזה אכל הגדולה אז יש איסור ודאי [וזה תמוה דא"כ הי' חייב חטאת ולא א"ת] אבל בשמא אכל הקטנה דאז בין אם הגדולה האיסור בין אם הקטנה האיסור הכל היתר דהקטנה מותרת ממ"נ דאם היא שומן מותרת ואם היא חלב הרי נתבטלה עכ"ל. וגם הממ"נ שלו תמוה דכמו דאם היא חלב נתהפכה להיתר כן אם היא שומן י"ל דנתהפכה לאיסור ע"י ביטולה להגדולה. ועו"ק דלשיטתו בכוונת הרשב"א הי"ל להקשות יותר דגם אם אכל הגדולה אין כאן קביעות איסור דשמא הקטנה חלב ונתבטלה ושניהם היתר ואי מחשש שמא הגדולה איסור והוא אכלה א"כ חטאת יש כאן ולא א"ת ואפי' אם אכל הקטנה עכ"פ אין איסור ברור על השולחן כיון שהדבר שקול. ועוד דהא קי"ל אין א"ת בא אלא על לא הודע באופן שאם הי' יודע היה חייב חטאת וכאן אפי' יתברר לו שמה שאכל הי' חלב רק שאפשר היתה קטנה ונתבטלה שוב אינו בר חטאת. ולא עוד אלא אפי' אכל שתיהם אינו חייב חטאת מחשש שמא הקטנה היתה דחלב. וע"כ דהרשב"א השיב כענין שאלת השואל. דהא דהרוב מבטל להמועט. והרב להקטן ממנו בעינן עכ"פ שיהי' ידוע שיש כאן גדול וקטן כרובא דסנהדרין. ואף דבסנהדרין א"א להגדיל בכ"ש רק באיש אחד לזכות או בשנים לחובה בד"נ ובד"מ בין לזכות בין לחוב באיש א' אבל אין דנין אפשר משא"א ובאיסורים די בכ"ש אבל אותו הכ"ש צריך להיות ידוע אבל באינו מבורר אמרה תורה שיביא א"ת וממילא כשיאכל שניהם יביא חטאת דבכה"ג לא אמרה תורה דין ביטול ודברי הרשב"א מיושבין כדרכו בכל. תשובותיו

וראיה לדברינו אלו אביא לך מספרי נמוקי הרא"ה על משניות דבכריתות פ"ג מ"א תנן ספק אכל חלב ספק לא אכל. ואפי' אם אכל ספק יש בו כשיעור ספק אין בו וכו' חייב א"ת. הרי דאפי' בס"ס חייבתו התורה א"ת. והתי"ט שם הרגיש בזה וכ' בשם התוס' דמיירי שיש בכל חתיכה כשיעור רק דנסתפק אם אכל כל החתיכה. וזה מוקשה ולא מבעיא לדעת הרמב"ם דכל ספיקא שריא מה"ת דקשה על כל דין א"ת איך נחייבו על ספק. ואפי' להרשב"א דספיקא מה"ת לחומרא אבל עכ"פ כאן שיש ס"ס איך נחייבו א"ת. וצ"ל דכן גזה"כ בחיובי כרת שחייב א"ת גם בספק וכיון שחיובו על ספק אין חילוק בין ספק א' לשני ספיקות [וכה"ג מצינו בדחז"ל דכשתקנו דמאי עקרו על הספק לכן אסור גם בס"ס]. ועיקר הסברא למה בכל איסורי תורה ספיקא שריא להרמב"ם ולהרשב"א עכ"פ בס"ס גם רבנן התירו באיסורי תורה ובחיובי כרת חייב א"ת בספק וגם בס"ס. ובממזר הדבר בהיפוך דהספק מותר גמור [ובב"מ בסוגיא דקפץ א' מן המנויין אמרינן עשירי ודאי ולא ספק]. ואמרתי כך דבאמת לא משום חומרת כריתות הטילה עליו חיוב על ספק דא"כ לא היינו צריכין להיות איקבע איסורא. ועוד דהא חלב הכוי אין בו א"ת אף שספיקו בכרת. וע"כ דלא הטילה התורה חיוב א"ת אלא בספק חסרון ידיעה ליחיד ולא לכל העולם [גם חז"ל למדו להורות כן בדידהו להחמיר בספק חסרון ידיעה ליחיד נגד חסרון ידיעה לכל כמבואר בסי' צ"ח] ולכן אין בחלב כוי א"ת וכן ספק ממזר דהיינו שמסתפקנו אם זה נולד מטיפה הפסולה של הנואף או מטיפה כשירה של הבעל וכה"ג בזה שייך לומר להרמב"ם כל ספיקא דלכל העולם שריא רחמנא ולהרשב"א רק בממזר גילתה התורה להתיר ספיקו ולא בשאר איסורים או משום דהו"ל ממזר ומעשר בהמה ב' כתובין ואין מלמדין ועוד תירוצים כאלה מבוארים בספרי פלפולא חריפתא לקדושין דע"ג בסוגיא דשתוקי. וגם חיוב א"ת לא נאמר בחלב כוי כיון שהספק לכל העולם וגם א"א לבוא לידי חטאת. ורק במונחים לפניו על השלחן ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. והאוכל מהם אינו בקי להכיר איזה מהם האיסור בזה חייבתו התורה א"ת דהבקי יכיר ביניהם. ובספק חסרון ידיעה שאינה לכל העולם שפיר חייב דלא בספק כזה הקילה תורה ולכן גם אם יש ס"ס ושני הספיקות הם חסרוני ידיעה להאוכלם דגם ספק כזית אינה ספק לכל רק לזה החוטף ואוכל בלא דעת לכן גם כשיש שני ספיקות כיון ששניהם חסרוני ידיעות חייב. והא דבעינן איקבע איסורא חתיכה משתי חתיכות כדי שיוכל לבא לידי חיוב חטאת כשיאכל שניהם עכ"פ

והשתא דאתינא להכי. נבין שפיר שאלת השואל ותשובת הרשב"א. דהשואל היה סבור כיון שכשהאחת קטנה נתבטלה ונעשה הכל היתר. א"כ גם כשא"י אם אחת גדולה וא"א לצמצם ויש ספק שמא הקטנה דאיסור ושוב ליכא קביעות איסור כקושית הפמ"ג והרשב"א השיב דא"א לפטרו מא"ת רק כשיש ודאי לפנינו אחת גדולה מחברתה ויש בבירור כאן רוב. רק שזה א"י אם מה שאכל היה שומן או חלב ושמא הקטנה היתה של חלב והכל מותר אבל כשאין לפנינו אחת גדולה מחברתה בזה לא פטרתו התורה דאין דין רוב בספק רק בודאי כמו בסנהדרין שהרוב נראה לעינים. דגם בסנהדרין אם אחד אומר א"י אינו מצטרף לא לזכות ולא לחוב דאין רוב אלא בבירור

ומדי דברי בענין רוב נגד חייבי א"ת אכתוב עוד סנסן א' חוץ ממה שכתבתי בעזה"י תילי תילים בסוגיות דרוב ובקבוע כמע"מ. והוא דלדברי הרשב"א אלו דאם הי' כאן בבירור אחת גדולה מחברתה ויש כאן ודאי רוב אף שעדיין א"י אם הרוב בשומן או בהחלב אבל חיוב א"ת לא שייך כאן דאין איסור ברור לפנינו דבאופן כזה יש תרי ספיקי להיתירא שמא אכל השומן ואם החלב אכל שמא היתה הקטנה ונתבטלה ונעשה הכל היתר

ולדרך זה נבין ביאור המשנה ג' שם וז"ל. אשתו ואחותו בבית שגג באחת מהן וכו' חייב א"ת. שבת ויום חול ועשה מלאכה באחד מהם וכו' חייב א"ת. הרי דבנשים דקדק לצייר רק באשתו ואחותו דחדא דהיתירא וחדא דאיסורא. אבל אם היו ב' נשיו ואחותו דרובא דהיתירא הי' פטור כדברי הרשב"א באחת גדולה. וזהו מכ"ש דבדין דהרשב"א א"י אם השומן רוב וגדול או החלב וכאן בבירור ב' דהיתירא.