חידוד הלכה פד

[כט] דבש. לק' סי' צ"ה ס"ג כ' הרמ"א בעירה חם מכלי בשר ע"ג של חלב מים או ש"ד דאם הכלי עם המאכל דעירוי אוסר אם הי' שניהם ב"י. ותי' הש"ך דכאן יש עוד טעם דדבש פוגם לבשר. והפמ"ג באו"ח בהנהגת השואל באו"ה סוף סדר ב' כ' בכה"ג דמותר ולא העיר לא מכאן ולא מהג"ה דסי' צ"ה. ונ"ל דרק במים יש להתיר בכה"ג כיון דהמים נשפכין ממילא והכלי כשישתמש בה יהי' ג' נ"ט וכה"ג חלקתי בין מאכל לכלי לעיל בס"ד בדיני כפות: בדיני מגע גבינה לבשר דסתם המחבר בכמה מקומות ובסי' צ"א וכאן בס"ח דאין גבינה אוסרת יותר מכ"ק מחמת כחישותה. ודעת הרמ"א בכ"מ דחושש חשש שמן גם בגבינה ונראה לכאור' דפליגי בחוש הטבע? ונ"ל דלא פליגי כלל רק שאנו רואים במדינתינו דמעמידין החלב בעודה במתיקתה ושמנוניתה על איזה ימים עד שיתקשה השומן שבה למעלה וקולטין אותה לעשות חמאה והחלב דלמטה כבר נתקשה לחימוץ ומעמידין החלב החמוצה סמוך לכירה במקום חם ונקפה הגבינה מכח חמיצותה וחום הכלי. וגבינה זאת באמת כחושה כי כל שומן החלב עלה לחמאה אבל במקומות שנוסעים החולים לרפואות שעושין גבינה מכל החלב המתוקה ע"י שנותנין בה קיבה ונקפאת עם כל שומן שלה ועל גבינה זאת נתנו חכמי משנה איסור חמור אם היא של עכו"ם מחשש קיבת נבלה. וגם בשל ישראל הצריכו ס' נגד הקיבה כמבואר בסי', פ"ז וע"ש בדברינו באריכות נפלא. וגבינה כזאת ודאי דיש חשש שומן כשנגעה בבשר בחום או במליחה ובפרט בחלב עזים השמנה מאוד. ולפי"ז גבינות נכרים במדינתינו שאין חשש קיבה אין בה חשש יותר מחמאה שלהם שאמרו החשש שמא עירב בהחלב חלב טמא וקיימא ביני עיטפי אף שאין חלב טמא נקפה לא לחמאה ולא לגבינה. ובסי' קט"ו יבואר דכולם אסורים משום לא פלוג. אמנם יש בגבינה כזאת חשש אחר שמעמידין אותה להחם בכלי איסור ולפעמים נתחמם הקדרה עד שהי"ס ואף דסתם כלי של עכו"ם אב"י אבל החלב אז חמוצה מאוד וחריפא ומחליא לשבח. ולכן אין שום סברא להקל בגבינות עכו"ם אפי' במקום שאין מעמידין בקיבה ולענין חומר חהר"ל או דבר שבמנין בגבינות אלו וכיוצ"ב יבואר בדברינו בסי' ק"א בקו"א ובסי' ק"י

סימן צה סעיף א

[א] דגים שנתבשלו או נצלו בקדרה ש"ב רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בה מותר לאכלם בכותח דחוה נ"ט בנ"ט דהיתרא. ואם לא היתה רחוצה יפה אם יש בממשות שעפ"י הקדרה [ב] יותר מאחד בס' בדגים אסור לאכלם בכותח

[א] דגים וכו'. גם אנן מתירין נ"ט בר נ"ט רק דאנן אין מתירין בכה"ג אלא בעלו בקערה ש"ב אבל לא שנתבשלו. ואם נתבשלו אין אנו מתירין לאכלן בכותח אלא לערותן לכלי חולבת. ובדיעבד כשנתבשלו ועלו לכותח מותרין. ואם צלה דגים על שפוד שצלה עליו בשר ונפלו לכותח אסורים לדידן אפי' דיעבד כשהיתה איזה לחלוחית בשפוד במקום צליתן דמכלי לאוכל יוצא בלוע בלי רוטב בלחלוחית קצת. אמנם נ"ל ללמד קצת קולא לומר בבלוע בקיאין בין כחוש לשמן ואם נפלו לכותח נאמר שהבלוע היתה כחושה ואין איסור רק כ"ק וע' בדברינו בסי' צ"ד ס"ק כ"ז. ואם היה השפוד נגובה לגמרי להפמ"ג סי' ק"ה ס"ק כ"ג אפי' משהו אין יוצא בלא רוטב ומותר. וטעם חומרתנו בנצלו משום דאנן ס"ל דאין נ"ט שני מותר לקרותו נ"ט בר נ"ט אלא טעם ג' נקרא נ"ט בנ"ט לכן בנתבשלו יש ג' נ"ט דהדגים קבלו טעם הכלי ע"י אמצעית המים משא"כ בנצלו בלחלוחית קצת. ודוקא כשצלה תחלה הבשר על גוף השפוד ואח"כ צלה גם הדגים על השפוד אבל אם צלה הדגים בצלי קדר ובקדרה זאת בשלו תחלה בשר או צלה בשר בדרך צלי קדר ובקדרה זאת בישל אח"כ דגים דהוה תשמיש אחד ע"י מים אז שפיר חשיב ג' נ"ט ומותר. רק דבכה"ג יהי' רק הדגים מותרין משום שקבלו טעם דרך מים אבל עכ"פ המים אסורין לכותח דלגבי הרוטב נחשב טעם ב'. וא"כ נאמר לו שיאכל הרוטב בכלי בשר והדגים בכותח ומחזי כחוכא ואטלולא ועוד דבכה"ג בסי' צ"ד ס"ג בכף אב"י בקדרה ב"י כיון שמערין המאכל למין הב"י אסרינן את הכף משום שלא יהי' הכף להיפוך מהמאכל. לכן כ' הרמ"א לק' דלכלי שלהן הכל מותר ורק לאכלם עם כותח. ובזה אין סתירה בעיני ההמון אם לא יאכל הרוטב עם כותח והדגים יאכל עם כותח. ולא שייך כאן לאסור הדגים משום רוטבם דאינהו מיכל אכלי אנן נאסרם בלא חוק. וכשהי' הבשר בבישול והדגים בצלי הכל מותר

[ב] ביותר מס'. משמע אבל הדגים בפ"ע בלא הכותח מותרים אף שאין בהם ס' נגד טוח הבשר ול"ח לסכנתא. וצ"ע מסי' קט"ז ועט"ז כאן סק"ג בשם או"ה דאין סכנה בפליטת כלים. אבל צ"ע דהא מיירי שיש טוח בעין ואין ס' נגדו ועש"ך בנקה"כ סי' קט"ז לכן נ"ל דבאמת לא קבלו איסור סכנה דבשר לדגים רק אם נראה הבעין ולא בכה"ג ותדע דאם הי' על הדגים איסור סכנה לא היינו מתירין מטעם נ"ט בנ"ט דהיתירא דהא יש בהם איסור סכנתא. ולעיל בסי' ע' נתבאר במליחת דגים עם עופות דאין בהם משום סכנה וצ"ע

סעיף

[ג] ביצה שנתבשלה במים בכלי חולבת מותר לתתה לתוך התרנגולת אפי' לכתחלה. אבל אם נתבשלה עם בשר אפי' [ד] בקליפתה אסור לאכלה בכותח: הג"ה. ויש

מחמירין בצלי ובישול לאסור נ"ט בר נ"ט והמנהג לאסור לכתחלה [ה] ובדיעבד מותר בכ"ע ודוקא לאכול עם בשר או חלב עצמה אבל ליתנם לכלי שלהן מותר אפי' לכתחלה וכ"נ. וכן אם לא [ו] נתבשלו וכו' רק עלו בכלי ש"ב מותר לאכלה אפי' עם חלב עצמה וכן להיפוך. וכן אם הי' הכלי שנצלו בה או נתבשלו לפגם שלא הי' ב"י נוהגין היתר לכתחלה אפי' לאכלם עם מין ההיפוך. וכ"ז כשאין המאכל חריף דאם הוא ד"ח ובשלוהו בכלי ש"ב או דכו תבלין בכלי ש"ב ונפלו לחלב בעינן ס' נגד בלע הבשר שבהם. ולא מקרי ד"ח ע"י מעט תבלין שבהם רק אם כולו ד"ח. ורובו ככולו

[ג] ביצה. בסק"א כתבתי כל דיני נ"ט בנ"ט לדידן החומרות והקולות והמ"ז בסק"א כ' דל"א נ"ט בנ"ט אא"כ בסדר זה שהי' טעם ראשון בכלי והב' במאכל אבל להיפוך לא מהני. עוד כ' דטעם אוכל לא נחשב לחשבון. ומשמע אפי' יש בנתים טעם כלי. דדוקא טעם ראשון יהי' בכלי. ובסק"א הבאתי ד החו"ד דהא דאנן אוסרין נצלו הוא דוקא כששני הטעמים היו בצלי אבל אם הי' פ"א בבישול שפיר נחשב לג' נ"ט. וא"כ ס"ל דחשבינן טעם אוכל שבא מתחלה ע"י בישול לחשבון. כגון אם בישל בשר ברוטב דחשבינן הרוטב טעם א' והב' מהרוטב לכלי ועוד