חידוד הלכה עה

והראשון יוצא ע"ש בהרע"ב וחכמים כשיטת הב"ח דהאחרון עומד בחוץ כ"ז שיש בליעה ישינה, וכיון דקיי"ל כחכמים ממילא יש לפסוק כהב"ח, אבל מחוורתא כדברי הכרו"פ והחו"ד דכאן בלא"ה נבלע בו אפי' בשביעה ובאיסורין הולכין אחר הטעם

שוב נ"ל אחר הדקדוק בלשון המשנה שם דאין שביעה רק בקנקנים של שמן דכן דרך דבר שמן ליכנס לדופני הכלי דכן לשון המשנה שם, מוציא לו שתות ליין וכ' הרע"ב דהקנקנים בולעים שתות וביין אין חושבין שמרים רק בלע עצמו עולה לשתות דהיינו קרוב לי"ז ממאה, שם רי"א חומש (הרי כ' למאה), שם יוציא לו ג' לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים, לוג ומחצה בלע (הרי דאין בלע דשמן ודיין שוה), ושם אם הי' שמן מזוקק אינו מוציא שמרים, אם הי' קנקנים ישינים אין מוציא בלע עכ"ל המשנה, הרי דכמו דבשמן מזוקק אינו מוציא שמרים קאי רק אשמן דביין אין נזכר פחת שמרים רק בכלים ישנים דאינו מוציא בלע ג"כ לא קאי רק אשמן דגם הבלע בו מעט וגם נשבע הכלי בבליעה מועטת וכל מה שבולעת הכלי מהשמן עומד בתוך דופנותיה, אבל ביין דהבלע הוא מרובה מאוד משום דהבליעה של יין נאבד והאויר אוכל הבליעה וכן לא שייך שביעה בבליעת יין שלא יהי' שם מקום לבלוע יותר, ולפי"ז אף אם נפסק כהב"ח אין להקל רק בכלי שהיא שביעה מבליעה דשומן ממש או מחמאה אבל לא משביעה דשאר תבשילין כגון רוטב או אפי' חלב דעכ"פ אין זה כמו שמן ממש והחוש מעיד ע"ז דהבליעות השמנים נשאר בדופן הכלי בעין ולא דברים כחושים, וגם מצאתי במס' שביעית פ"ד שמותר ליוצר למכור בשביעית ה' כדי שמן וט"ו כדי יין וכ' הרע"ב שמן שיש היכר בין הכדים בין אותם הנעשים לשמן בין אותם הנעשים ליין, שאין טיט של כדות אלו שוה לאלו, ולפי"ז י"ל דאין טבע הכדים שוה בבליעתן, ובחידושי לירושלמי שם למס' ערלה הנ"ל בקונטרס ההערות כתבתי ממשנה מנחות דכ"ג בעירב קומץ ממנחת נדבה ששמנה מועט עם מנחת כהנים ששמנה מרובה שיש פסול משום שהקשה בולעת מן הרכה ונעשית זאת ריבה שמנה של הקשה וחיסר שמנה של זאת, ולא אמרינן שבע מלבלוע באוכל אפי' בשמן, ושם הארכתי ואין כאן מקום להאריך כי אין קוטב חיבורי זה לה בית בפלפולים

סימן צד סעיף א

התוחב כף חולבת לתוך קדרה ש"ב או איפכא [א] משערין בכל מה שנתחב ממנו בקדרה (אם הי' הכף ב"י דהיינו ששמשו בה [ב] תוך מעל"ע [ג] בכ"ר), וימ"ש דבכף של מתכות משערין [ד] בכולו [ה] דחמקח"כ [ו] (וסברא ראשונה עיקר)

[א] משערין וכו'. המ"ז סק"א האריך דלפי מה דקיי"ל צונן לתוך חם הכל אסור דתת"ג ואפי' בב' גושים הדין כן דאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן א"כ למה לא נשער כאן נגד כל הכף, ומסיק דבכלי לא אמרינן דין תתאה רק להקל אם התחתון צונן ומסיים שזה דוחק

ונ"ל לתרץ דבסי' צ"ט ס"א איתא דעצמות האיסור מצטרפין לההיתר לבטל האיסור להמחבר שם, וכ' המ"ז שם דהא דלא מצטרפין גם דופני הקדרה משום דדופן הקדרה מגולה לאויר בצד החיצוני אבל אם מונח חרסים בתוך הרוטב אה"נ דמצטרפין, וכן מסיק שם להלכה לענין קדרות שהודחו ביורה חולבת בסי' צ"ה דהקדרות שהם בתוך המים מצטרפין לבטל בליעת עצמן, ולפי"ז א"ש גם כאן שחלק הנתחב שמכוסה במים העץ עצמו מצטרף לבטל פליטת עצמו וממילא דאין אנו חושבין העץ של הכף לגוף איסור דא"כ לא היינו מצרפין אותו לביטול, וכיון שגם עיקר חלק הנתחב אינו מגוף איסור איך נאמר כאן דין תתאה לאסור גם החלק שלמעלה מהתחיבה, ושאני חתיכת איסור צונן שנפל ע"ג חמה דהחתיכה עצמה היא האיסור ואינה מבטלת עצמה משא"כ כאן, והא דבעינן ס' נגד התחיבה דהחום של כ"ר מוציא ממנה הבליעה כעת, וגם במאכל אם הי' רק בלע איסור בו ונפל צונן ע"ג חם אמרינן בו בבליעה בקיאינן בין כחוש לשמן ואין הכחוש אוסר רק כ"ק, ודוקא אם הוא עצמו איסור גמור אוסר בכולו, ואם הבלוע נופל ע"ג חם בלא רוטב אמרינן אין בלוע יוצא בלא רוטב כלל, וא"כ א"א לומר כאן שחלק הנתחב יוציא בלע מחלק העליון כיון שחלק הנתחב גופו אינו אלא בלוע, ומה שאסרינן הכף אחר התחיבה אף שהוא עצמו מצרף לבטל עצמו ואינו גוף איסור, ושם בהדה שהבאתי שמצטרפין הקדרות לביטול עצמן נעשין היתר כשיש ס', י"ל דהתם גם המים שהודחו בהם אינה איסור רק מה שמוצאת מהיורה חולבת משא"כ כאן דהחלב או הרוטב הוא עצמו איסור נגד הכף וממילא יש עכשיו בהכף שני בליעות שאוסרות זא"ז, וכל כלי שיש בה ב' בליעות ממילא אסורה מכאן ואילך לשתי התשמישין כמו שהוכחתי בסי' צ"ג סק"ב בההיתר דהר"י הלבן ע"ש, וגם כאן אף דהמאכל ניתר ע"י שיש בה ס' נגד התחיבה וגם הכף עצמו מצטרף לזה מ"מ הכף נשאר בו ב' בליעות ונאסר לשתי התשמישין, ובאמת אם תחבו לקדרת ירקות רק שהיתה ב"י אז גם הכף מותר כשיש ס' כלק' ס"ג, ושם כף שאב"י חמיר לפי המנהג מטעם שמערין המאכל למין הקדרה ולא למין הכף כמבואר לק' בס"ג, ולפי"ז שפיר כ' המחבר די"א בכף מתכות חמקח"כ, והיינו ג"כ לא כולו ממש רק כל מה שממנו תוך אויר הקדרה שיש שם הבל רק רוטב אין שם דעכ"פ יש שם חום ואפ"ה אין הלכה כן

ולפי"ז להמחבר בסי' צ"ט הנ"ל די בנ"ט פעמים נגד הנתחב דהכף עצמו מסייע לביטול עצמו, ואם תחב ב' כפות משם אחד כגון שני כפות חולבות זה אחר זה די בנ"ח פעמים נגד עיגול אחד דשני העיגולים מצטרפין והדין בכה"ג דאותן ס' שבטלו כף ראשון מבטלים כף שני, ואם הם משני שמות איסור כגון כף מנבילה וכף חלב דאז אם בב"א די בקי"ח נגדם כי ב' הכפות מצטרפין ויש ק"ך, ואם בזא"ז והי' בפ"א נ"ט וניתר די גם בפ"ב באותן נ"ט נגד השני, וכן אם תחב בפ"א כף חולב וכף בשר לירקות די בנ"ח נגד שתיהם, עש"ד סק"ד, ואנן ס"ל דאין גוף הכף מצטרף דגם העצמות אין מצטרפין לדידן רק בה"מ ובסי' צ"ט יבואר:

[ב] ששמשו בו בכ"ר בשר. בסי' צ"ג סק"ג כתבתי שאם לא הי' באותה בלי רק כזית בשר א"צ לשער רק כפי חשבון בשר שבו, ואנן מחמרינן בכף בשר לאסור כפי הנתחב ממנו אף שבשימוש של מעל"ע לא הי' כולו בשר רק עם רוטב ותבלין, י"ל דשאני כף דכשתוחבין אותו להעביר הזוהמא או לטעום פוגש בשומן ובבשר שעומד למעלה, ולכן בכף חולב יכול לידע כמה חלב יש וכמה מים ואז ודאי דא"צ רק לפי חשבון חלב של שימוש של תוך מעל"ע, וכ"ז בכף אבל בקדרה אם בישל חלב בקדרה שבישל בה בשר עם רוטב שפיר יש לשער כפי חשבון בשר שהי' ברוטב, ואם יש ס' נגדו מותר דבליעת הקדרה בכל גובהה ורוחבה ושם יש מים ושאר דברים, ואם זילוח של חלב עם מים הלך על הכירה ונגעה בקדרת רוטב עם בשר ישער כפי חשבון חלב שבהנגיעה לשולי הקדרה, ולהיפוך הי' נראה דזילוח רוטב שהולך תחת קדרת חלב שישער נגד כל הקילוח משום דהשומן של הרוטב העומד למעלה הרתיח והלך בכירה, אבל בחוש הראי' אנו רואין דכל שיוצא מהקדרה בשעת רתיחה יוצא רק רוטב והשומן מתאסף לצד שני שאין שם רציצה, וידע המורה זאת אם הי' הזילוח מרתיחה ראשונה