חידוד הלכה סד

שכשיתערב יהי' ערב לו עצמו וזה נקרא אכילה גסה בלשונם, ומכ"ש כשמואס תמיד במין מאכל זה מטבעו, ובפרט די"א דאין חומרת א"ד רק בדבוק בתולדה כמ"ש הט"ז עצמו כאן, וכן מסיק החו"ד פשיטא שיש להקל בדג טמא שנמצא במעי ם דג טהור שלא להצריך ס' נגד הדג טהור

ועוד ראיה לדברינו אלה דבמנחות דט"ז תנן, יו"כ שחל בע"ש היו הבבליים אוכלים את שעיר מוסף בלילה כשהוא חי מפני שדעתן יפה ואוכלים בשר חי נשם קראו אותם בשם בזיון שנראה כרעבתנות ואף שעי"ז מצילים הבשר מנותר, וקשה איך מותר לאכול קדשים חי אם רוב בני אדם מאוסים בזה והוה שלא כד"א, והמל"מ בפ"ה מיסודי תורה הוכיח דלא יצא יד"ח מצות אכילת קדשים אם אכל שלא כד"א, ובפרט שמברך על מצות אכילת קדשים וע"כ כיון שהם נהנים מאכילת בשר חי שפיר דמי ויוצאים יד"ח מצוה, הרי דדרך אכילה תולה בדעת האוכל אם אינו קץ בבשר חי מקיים המצוה בבשר חי ומכ"ש שאדם המואס באיזה מאכל שנחשב עבורו כפגם שמותר לו בתערובות, ולא תקשה מפ' אלו עוברין בכותח הבבלי דאם משטר קשטר לי' בטלה דעתו אצל בני אדם, אלמא אף דהוא קשטר לי' מ"מ כיון שאין שאר ב"א אוכלין אותו בעין אינו עובר עליו בפסח וה"ה בהיפוך אם הבבלי אוכל בשר חי דבטלה דעתם אצל ב"א, די"ל דשאני התם דהא דאין שאר ב"א אוכלין הרבה כותח בפ"א אינו מחמת מיאוס ופגם דאדרבה הוא נעשה לתקן המאכלים ורק מרוב חריפותו אינו נאכל הרבה ביחד דכן דרכו לאכלו מעט מעט ע"י טיבול ושפיר האכלו בפ"א בטלה דעתו, ודומה לשותה ציר או חומץ ביו"כ דפטור אבל לא מטעם פגם באין עליו, משא"כ הבבלי האוכל בשר חי דא"א לומר עליו בטלה דעתו, דמה לו במה שאחרים מואסין בו, וגם אפשר דרק אחר רוב רעבונו מחמת התענית טוב לו הבשר של שעיר רך חי וממילא ה"ה להיפוך אם הוא מואס במין איזה מאכל דהוא אצלו לפגם, אמנם נ"ל דדוקא דבר שיש בו קצת פגם ורק שאר ב"א אוכלים כן וזה קץ בו ביותר כגון מה שנמצא במעי הדג קודם מעל"ע וכה"ג אבל דבר מושבח לגמרי ואחד קץ בו בלא שום טעם באמת י"ל בו בשגעון ינהג ואסור לו התערובות

שוב ראיתי בשו"ת חו"י העיר קצת בזה וכ' דאם אדם א' מואס באיזה מאכל דבטלה דעתו, ולדברינו יש לחלק כמ"ש בין אם יש איזה פגימות כגון בשר חי למי שאוכלו הן לקיים מצות אכילת קדשים, וכן להיפוך למי שמואס בו שלא ילקה עליו אם הוא איסור, אבל דבר שאין בו שום צד פג ואחד קץ בזה מילדותו כמו שראיתי באחד שקץ במאכל עם בצלים, זהו ודאי ילדות ושגעון, אבל דבר ששייך בו איזה פגם קצת ואחד איסטנית ביותר דאצלו נחשב פגום

עוד ראי' לדברינו דביומא דפ"א איתא זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר, השני פטור דמאחר דמאוסין לי' הו"ל רק כמזיק ולא כאוכל ומזיק דתרומה פטור, ובתוס' שם הקשו מחולין קי"ח דבהקיא ואח"כ בלע דחייב, ותי' דש מיירי בהקיאן שלא בפניו דאינו מאוס כ"כ, וכאן מיירי שזה ידע מההקאה, והצל"ח שם תי' דהך דחולין מיירי דהמקיא עצמו חזר ואכלן שהוא עצמו אינו מואס ממאכל עצמו, אבל אדם אחר ודאי דמואס ממה שהקיא חבירו, הרי דאף שהמקיא עצמו אינו מואס ואסור לו אבל אדם אחר שמואס בזה דתו אינו עובר משום אוכל רק משום מזיק, וכן להתוס' אפי' אדם אחר אינו מואם רק כשרואה ההקאה וכשאינו רואה אינו מואס ובזמן שמואס פטור, הרי דנשנו הדינים לפי הזמן ולפי האדם, ומכ"ש להקל בתערובות למי שמואס בדבר אחד כנלע"ד

שאלה. הבבלי שאינו מואס באכילת בשר חי ומקיים מצות אכילת קדשים, אם הוא חייב כשאוכל חלב חי, ואם נאמר שאני חלב חי דאינו דרך אכילה גם להם מרוב א גסותו, דז"א דהתוס' פסחים כ"ד ע"ב וביו"ד סי' קנ"ה כ' דה"ה האוכל בשר נבילה חי או בשר טמא חי דפטור כאוכל חלב חי ונמצא דהבבלי עכ"פ יתחייב באוכל בשר טמא חי כיון שדעתו יפה ואוכל בשר אי: שש

נחזור לדברי הט"ז דרצה לדון דין איסור דבוק לדג טהור שיש במעיו דג טמא, אולי מיירי במי שאינו מואם בבשר הדג הנמצא במעים אם עכ"פ אינו נלעס ולא הי' במעיו מעל"ע כמ"ש הוא עצמו בסי' פ"ג, וזה האיש אם הי' אוכל אותו הדג הנמצא הי' נלקה משום טמא ואצלו יש לאסור תערובת פליטתו, ואכתי צ"ע לענין חומרת א"ד וחנ"נ, אבל למי שמואס בו ובפרט אם הוא אחר מעל"ע או שנלעס ודאי לכ"ע אין בזה משום א"ד וחנ"נ לכ"ע

[ז] או שהחתיכה כולה חוץ לרוטב. ר"ל ועירבו אח"כ או כיסה כמבואר בס"ב

[ח] איסור לח וכו'. נ"ל דאפי' (עקו"א א') אם הלח נעשה אח"כ יבש כגון גריסין שנתבשלו ובלעו אז בלחותן כזית חלב ונקפאו ונתערבו. אח"כ כיון דבשעת בליעה היו לחין לא נ"נ, ועיקר דין נ"נ ביבש שבלע לח, ואם היבש שבלע לח ונ"נ ונפל לתבשיל אף שגם בתבשיל יש ג"כ יבש אין היבש מציל מדין נ"נ אלא בעינן ס' נגד כל היבש ובהיבשים בעינן גם רוב, ורק שלא נאמר דין חהר"ל בבלע משאר איסורים בכה"ג, ואם הי' יבש בשעת בליעה ראשונה ובבישול שני נעשה לח כגון פלומין שבשלם עם איסור ואח"כ שלקן ונעשו פאוודלי וכה"ג אין להתיר משום דדין שאין לח בלח נ"נ הוא קולא דגם בלח ממש בעינן ה"מ ובכה"ג הוה תרי קולי בה"מ, ועס"י צ"ז בש"ד ס"ק י"ג

[ט] בבב"ח. עי' הגהות יד שאול לענין קושית הש"ך ס"ק י"ד, ונ"ל דגם בבב"ח יש חילוק קל בין לח ליבש, כגון בשר שבלע חלב גרע מחלב שבלעה בשר, דבשר שבלע חלב דבעינן ס' נגד כל החתיכה אם נפל לתבשיל, וחוץ מזה יש דין אפשר לסחטו לאסור החתיכה, ואם יש עוד חתיכות ואינו ניכר בעינן רוב, ואם הוא חהר"ל כל החתיכות אסורות ורק הרוטב מותר, אבל חלב שבלעה בשר אם נפלה לתבשיל די בס' נגדה דלא שייך בה דין אפשר לסחטו, ועיקר החילוק שייך לענין אפשר לסחטו רק משום שזה פשוט לכן נקט הרמ"א רק החילוק בענין נ"נ ואפי' בבב"ח דרבנן אמרינן נ"נ אפי' בלח כגון חלב שבלעה מבשר עוף ואפי' רק בא מבב"ח, כגון חלב שבלעה מבשר ונפלה עוד לחלב שניה ולא הי' שם ס' נגדה ונפל משניה לשלישית דהוה שלישי לבשר מ"מ בעינן גם עכשיו ס' נגד כל מה שנפל, ובסי' צ"ט יבואר יותר בס"ד בדברינו

[י] וביבש וכו'. היינו דוקא שלא ע"י בישול אבל אם בא לבישול אז הדין כך, אם לא נודע התערובות קודם הבישול צריך ס' נגד כל התערובות, ואם נודע התערובות קודם הבישול וניתר ואח"כ נפלו כולם לתבשיל א"צ ס' רק נגד האחד האסור, עס"י ק"ט בהג"ה ס"ב, ואם היה תחלת התערובות בבישול, כלומר שנפל ליבש עם לח ולא הי' אז ס' דנאסר הלח וע"י הלח נאסרו גם היבשים ואח"כ נפלו כל היבשים לתבשיל שני צריך ס' נגד כולם כיון דבא בהם בליעה בלח הראשון ודינם כיבש שבלע לח, אבל אם בבישול ראשון הי' ס' רק שנאסרו היבשים משום שלא הי' אלא חד בחד או שהיו היבשים ההיתרים רוב ג"כ אלא שהי' האיסור חהר"ל ונאסרו. אז הדין כך, כיון שאין כאן איסור מחמת בלע לח דהא הי' ס' רק מחומרת יבש לכן עכשיו כשנפלו כולם בתבשיל ב' א"צ ס' עכשיו רק נגד אחד האסור והחתיכות אסורים כבתחלה

עוד יש חילוק בין לח ליבש דביבש שנפל ללח ויש ס' ויש עוד אחת ששניהם אסורים מטעם חד בחד, ואם יש רבים רק שהי' חהר"ל כולם אסורים כמ"ש, ובלח כה"ג כגון