חידוד הלכה נח

יין שבטיט של הקנקנים) עכ"ל, וקשה מה תמהו על פירש"י דמאי הי' ס"ד דר"פ להכשיר המלח שנותנין בתוכו יין, הא מצינו דמכשירין הכלים של יין בציר אלמא דטבע הציר לשרוף היין ולהאבידו וציר בא ממלח ושפיר אר"פ ש"מ וכו', ור"א השיב לו דעכ"פ לא דמי דהכלי אין בה יין בעין רק טעם יין והטעם נפגם ע"י ציר, וכן מה שנותנין יין לטיט שעושין הקנקנים דנשרף ורק הטעם או הריח נשאר, אבל כשנותנים היין לתוך המילחתא דאין יי"נ בעין נפגם מהמלח ואפי' אם יפגם לא יועיל באיסור הנאה כיי"נ

וראיה לזה דקיי"ל כל שאב"י מותר אף שהוא פגם קטן אבל לבעין בעינן פגם גדול ומכ"ש ביי"נ האסור בהנאה, ועוד אדמקשי לרש"י מאי ס"ד דר"פ גם לדידהו יוקשה מה ס"ד דר"א, הא כמו שמועיל שריפת הקנקנים לשרוף היין שנותן בטיט כן יועיל שריפת המלח ואדרבה המלח יסייע להאש לשרוף היין דמלח עצמו בלא אש שורף יין כמו ציר שמועיל לשרוף ולהגעיל כלי יין וא"כ סברת ר"א לפירושם יותר מופרך מסברת ר"פ לפירש"י, ועו"ק יותר דלפירושם איך למדו מיין למילחתא לר"פ דשרי דה"ה דמותר ליתן דם למלח, הא לפירושם אין פירוש מילחתא מלח עצמו רק לכלים ששורפין ומבשלין המלח בהם, ואיך זה ראי' לדם הניתן לתוך המלח, ואיך נדמה איסור דם לאיסור יין בענין מלח, הא ידוע דמלח וציר אין פוגמין לדם רק פולטים אותו מבשר ושפיר הוה לשבח ועושה איסור וביין הציר לפגם ושורפו, ועוד הא ר' אמי עצמו שיבר הפינכא משום ציר דם שנבלע בה וביין מכשירין לכתחלה הכלים בציר, ומה ראי' מיין שהנכרי נותן למילחתא דהוה דיעבד ליתן דם למלח לכתחלה דכן נראה מלשונם, ועו"ק אטו יש הגעלה באוכלין: דהא מה"ט קיי"ל באוכלין גם אפשר לסחטו אסור משום דבאוכלין אין מועיל הגעלה כמו לכ"ח ובכלי יין מועיל הגעלה דציר אפי' לכ"ח, ולמשל הגע עצמך אם יפול דם או שאר איסור למלח ונחזיר המלח לשריפת אש וכי יועיל לו הגעלה, עפ"מ או"ח סי' תמ"ב

ולפי"ז חוזר הקושיא אדר"פ אפי' לפי' התוס' דר"ל שריפת המלח הא לדבר מאכל אין מועיל חזרת הכבשן ג"כ רק בכלים מועיל, ולכן אמרינן אל"ס אסור וכלים מגעילין לכתחלה, ועו"ק בין לפירש"י דנותן היין במלח בין לתוס' שנותן למקום שריפתו הא שם בדף מ"ד איתא המורייס ש עכו"ם אסור משום עירובי יין, ולמה מכשיר הקנקנים בציר או במורייס, וע"כ דלא דמי פגם לבלוע של כלי לפגם של בעין או לומר דלטעם הבלוע פוגם ולבעין משביח דאם לא הי' משביחו לא היו נותנים במורייס יין לקלקלו, ואף שאיני מבין זה לומר דהמורייס מוציא הבלע יין מהכלי ומשביח המורייס הבעין אבל בגמ' אנו רואין כך, ועו"ק דשם מבעי"ל אי מועיל כלל ליבון לכלי יי"נ ופשטו מק"ו אם מורייס מכשירם מכ"ש ליבון, ואם איתא שיש חילוק במורייס בין בעין לבלע בכלי א"כ גם הגעלה יועיל

ולולא דהדבר תולה באילנות גבוהים מאוד הייתי אומר דר"פ לא מטעם שריפה התיר המלח בקנקנים רק מטעם פגם דידוע דמלח פוגם ליין ולכל משקין, ואף דלמורייס היין יפה אין מדמין טבעי המאכלים והמשקאות זה לזה, וע"ז פריך ר' אמי דכמו בהכשר הכלים דומין הציר למורייס א"כ גם לענין הבעין יהי דינם שוה ואסורים שניהם בין הציר בין המורייס ליין, ולפי"ז א"א להתיר ליתן דם למלח, וגם לר"פ ובפרט דחזותא דדם יהי' נראה במלח לבן, ואיני פוסק ולא לוחם מלחמת מצוה רק להמתיק הפלפול: סיימתי מהדורא קמא בשנת תרנ"א ופעם ב' בשנת רפ"ג שנת רעבון ומלחמה ובפעם ג' בשנת תרפ"ה והיום יום ד' כ"ז אלול תרפ"ח לפ"ק והשי"ת יעזור לי להעתיק יתר מכתבי ולהרם קרני להיות מוציא לאור

דע דהט"ז והש"ך הביאו דברי רש"ל דגוש אינו מתקרר מתתאה וי"ל דין כ"ר ובסברא אמרתי דרך חוש המישוש דדופני הגוש מתקררין ורק באמצעו אינו מתקרר דשם החום חזק, ואח"כ ראיתי בס' הפלאה כן ולולא ראיתי דבריו יראתי לכתוב מדעתי דבר חידוש נגד סתימת האחרונים

סימן צב סעיף א

כזית בשר שנפל ליורה חלב רותח טועם עכו"ם וכו', בד"א בשקדם וסילקה קודם שנח מרתיחה אבל אם לא הספיק לסלקה עד שנח וכו' אעפ"י שטעמו עכו"ם ואמר שאין בו טעם אסור עד שיהא בה ס': הג"ה. וע"ל סי' צ"ח שאין נוהגין [א] לסמוך אטעימה רק משערין בס' בכל ענין

[א] לסמוך אטעימה. שם מבואר בש"ך סק"ה דרק אעכו"ם לא סמכינן אבל אטעימת ישראל סמכינן כגון לענין נדרים או תרומה, וגם הפ"מ כאן הביא זה אבל באמת כאן חוץ מטעם דלא סמכינן אעכו"ם רק גם משום דלא בקיאינן בניחותא דרתיחה וא"כ גם אטעימת ישראל לא נוכל לסמוך רק הרמ"א נקט לישנא דלק' סי' צ"ח, והר"ן פ' כ"ה כ' דהאי חילוק בין נח מרתיחה ללא נח לא שייך רק בחלב ממש אבל במים הטבע להיפוך דאחר שנח מרתיחה פולט יותר דזהו טעם דהגעלה דמועלת ולק' אבאר

סעיף ב

נפל [ב] חלב לתוך קדרה של בשר טועמין החתיכה שנפל עליו החלב אם אין בה טעם חלב הכל מותר, ואם יש בה ט"ח נאסרה אותה חתיכה (ולדידן דאין סומכין אעכו"ם בעינן ס' בחתיכה ואם לאו כולה אסורה) ומשערין בכולה אם יש בכל מה שבקדרה וכו' א' מס' מהכל החתיכה אסורה והשאר מותר, בד"א בשלא ניער את הקדרה תחלה כשנפל אלא לבסוף ולא כיסה, אבל אם ניער מתחלה ועד סוף או כיסה וכו' הכל מצטרף לבטל טעם החלב: הג"ה. וכן אם לא ניער כלל לא בתחלה ולא בסוף ולא כיסה כלל, אם יש בקדרה ס' נגד החלב שנפל עליה אין איסור רק החתיכה לבדה ושאר הקדרה מותר, וכן אם ניער מתחלה או כיסה מיד אע"ג דלא ניער וכיסה בסוף כל הקדרה מצטרף והוא שניער או כיסה מיד כשנפל האיסור, וכן [ג] אם נפל לתוך המרק או לחתיכות וא"י לאיזה חתיכה נפל [ד] נוער הקדרה עד שתשוב ותתערב הכלי ואז אם יש בקדרה טעם חלב אסורה ואם לאו מותרת, ואם ליתא לעכו"ם לטועמה משערינן בס': הג"ה. וי"ח דאין מועיל מה שניער הקדירה אם לא שניער מיד כשנפל האיסור וה"נ

[ב] חלב וכו'. כל הסעיף הוא לשון הרמב"ם בפ"ט ממאכא"ס ממשנה חולין ק"ט, וק"ל דלמ"ד עילאה גבר ואם העליון צונן מותר הכל, וכה"ג קשה גם מס"א דשם הבשר עילאה וצונן. ועו"ק דהא רב ס"ל בפ' כ"צ עילאה גבר והדין דס"א היא מימרא דרב, ואף דבדין דס"א שהיא מימרא דרב י"ל דכשהקדרה אצל האש לא אמרינן דיני גבורת תתאה ולא עילאה כדעת קצת פוסקים, גם י"ל דשם נפל בשר לתוך