חידוד הלכה נז

אם אוכל בשר טרפה בשעה שאנמ"מ היינו משום שאז אינו ראוי וכאוכל חלב חי שעדיין אינו ראוי אבל במולח חלב חי עם כשר שפיר אוסר דאין החלב חי היתר רק שעדיין לא בא איסורו אבל איסורו רובע עליו

וראיה לזה דאמרינן בפסחים דמ"ה הנח לכותח הבבלי אם משטר קשטר לי' [דזהו דרכו] ליכא כזית בא"פ ואי משריף קשריף לי' בטלה דעתו, פירש"י שאין שום אדם שותה כך בלא טיבול, הרי דהוא בעצמו פגים אבל כיון דנעשה לתיקון אכילתו עם דבר אחר הוה איסור דכן דרכו ורק החסרון שלא יבוא לאכילת כזית בא"פ, ואם הי' בטיבולו כדרכו כזית בא"פ הי' לוקה עליו וכן בשר מלוח שאנמ"מ וכן מלח עצמו ודאי אינו מאכל אדם ואפ"ה אם מולח בו מאכל ונותן כדי מדתו נשבח המאכל ממנו ובמקום תיקונו שבחו ולא נחשבו לקלקול, וכן בשולחן גבוה צונו השם על כל קרבנך תקריב מלח, וכן הציר אינו ראוי לאכילה אבל בא לתקן הלחם שטובלין בו וא"א לומר עליו שם פגם משום שאינו ראוי בפ"ע ושפיר מרבינן מהטמאים לאסור צירן כמו רוטבן אף שהרוטב מושבח בפ"ע והציר אינו מאכל בפ"ע וע"כ דתיקון המאכל דינו כמאכל עצמו והציר אוסר יותר ממלת

השתא דאתינא להכי נולד לנו דבר חרש. דבאמת אין איסור מולח איסור עם היתר רק בשני דברים גושיים שהמלח עתיד לתקן שניהם כבשר נבילה עם בשר כשר או בשר וגבינה שבשניהם המלח לתיקון ובדבר שהמלח בא לתיקונו לא שייך לומר עליו ההיתר של יתיר מלח משום פגם הכל כמו שכתבתי, וגם לא דמי לפוגם ולבסוף השביח דיין לגריסין רותחין הכל כמ"ש דשם אין השבח דצינון הגריסין בא מחמת הפגם הקדום לו דאדרבה אם הי' נותן היין בשעת קרירותו הי' מושבח יותר משא"כ במלח דא"א לתיקונו בלא המלח הרב שקדמו, אבל בבשר עם חלב לח בין שהרבה מלח לחלב עד שנעשית אנמ"מ או שהבשר הי' אנמ"מ והחלב התפילה קלטה ממנו ודאי דלא נוכל לאסור שניהם דהחלב ודאי נפגמה כשנעשית אנמ"מ והמלח אין בה לשום תיקון רק לפגמה והבשר מותר דכל שהם פגומין בפ"ע אין אוסרים זא"ז, ואף דבב"ח אסור אפי' שלא כדרך אכילתו ואפי' עירב בהם לענה ורוש אסורין אבל לא כשכל א' מהם פגום בפ"ע ובפתיחה הארכתי בזה

וראי' לזה דבכל מקום דמצינו בש"ס דיני איסור של מליחת איסור עם היתר לא מצינו רק או בשר טמא עם בשר טהור או בשר וגבינה או עם כמכא וגם הכמכא ניתן בו מלח לתקנו ולהחזיקו אבל לא מצינו איסור בבשרא עם חלבא לא בש"ס ולא בפוסקים, וכן בסי' צ"ה אין מניחין כד של כותח אצל כד של מלח וברש"י בגמ' הטעם שמא יפול מעט כותח למלח ואח"כ יתן המלח לתבשיל של בשר והכותח יוכל להכיר כשהוא במלח ולכן לא בטל אבל מותר להניח כותח אצל חומץ שאם יפול מעט לתוך החומץ לא יהי' ניכר ויתבטל, משמע דגם אם יפול חלב למלח דאין ניכר ג"כ תתבטל החלב בהמלח ואין חשש אם יתן המלח לבשר דהחלב נתבטל כיון דאינה ניכרת, וא"כ לפלוג בדידה בין כותח אצל מלח לחלב אצל מלח ולמה חילק בין אצל מלח לאצל חומץ, וע"כ דבחלב כיון שהמלח בה לפגם בלא"ה מותרת בלא ביטול ולכן קמיפלגי רק בכותח בין מלח לחומץ וגם בסי' פ"ז בחלב שבקיבה שנמלחה דאסורה אף שאין החלב שבקיבה נאכל מ"מ, מ"מ ק שדרך לעשות זה לתיקון הגבינה וכל תיקון אינו קלקול ושפיר אוסר במליחה

ולפי"ז נדקדק בדין טמוט"ת צלול דאוסר הרמ"א צ"ל דאותו הצלול אינו חלב ממש דתיכף נפגמת בעצמה בלא שום תיקון ופשיטא דדבר שהמלח פוגמו אינו אוסר וע"כ דהצלול הוא אכותח וכה"ג שאינו נפגם ממלח והמלח בו לתיקון ועושה איסור

ולפי"ז בדין שהבאתי בחידוד סק"ט בהדיח בשר ע"י חלב או הדיח בע"פ בשר ע"י שכר דהצ"ל מתיר מטעם שהם מדיחין הבשר מהמלח ונחלש המלח, והחו"ד שם מחלק בין חלב הרבה או מועטת, ולדברינו כל שיש חלב מעט יותר נפגמת במהרה ע"י שמרגשת המלח בקרבה וכן שכר ואין פגם מוליד איסור, ובחלב הרבה יש טעם הצ"צ דעושה הדחה

ויותר נ"ל דאפי' בתוך הפסח דאסרינן מטעם אדמחליש בלע וממילא יש משהו וגם בפסח אסרינן נט"ל, אבל שהפגם הזה יוליד ממנו איסור זה לא מצינו גם בין חומרות דפסח, דהא בלא השכר אין כאן איסור והשכר נפגם מהמלח ודי שהשכר בעצמו אסור אף שהוא פגום דבפסח אסור אף שלא כדרך אכילתו אבל שהפגם הזה יכניס איסור בהבשר שהודח ממנו וגם אינו אלא משהו, ומ"מ לא יעיז שום מורה להתיר במעשה כזאת בתוך הפסח אבל בע"פ פשיטא דמותר, והא דהתיר הצ"צ טעימות הבורית מטעם שהחלב נפגם אף שהאפר ניתן בתוכו לתיקונו, שאני התם שמתיקון זה לא יבוא לידי אכילה לעולם משא"כ תיקון הבשר שע"י מלח הרבה שמכשירו ומתקנו לאכילה, ואנן תיקון סעודה בעינן ולא תיקון כביסת בגדים, ואה"נ אם יעשו בורית מחלב שור הנסקל הוה דרך הנאתו ואסור אפי' לכבס בו, עי' פסחים כ"ד ב' ברש"י בד"ה לאפוקי

וראיה לסברא זאת דפגם שניתן לתיקון אינו פגם ואוסר, דבציר מצינו ג' דינים חלוקין, הציר מדברים טמאים אסור, ואוסר כמליחה ויותר כגון ממליחה מועטת כלעיל סעיף ה', כבוש בציר אוסר בשיעור כבישה כבסי' ע' ס"ו, וכ"ז באיסורי אכילה, וגם מצינו להיפוך דכלים של יי"נ דאם נותן לתוכם ציר או מורייס נכשרין, על ידו, דז"ל הש"ס ע"ז דל"ג עכו"ם נתן לתוכן יין ישראל נותן לתוכה ציר או מורייס, פירש"י שהציר שורף היין ומכלהו, הרי שהקטיגור בשאר איסורים נעשה סניגור ביי"נ והיינו שפגמו, וא"כ תקשי הא המלח והציר פוגמים גם בבשר שאינו נאכל מ"מ וע"כ דחז"ל חקרו בטבע כל המאכלים והמשקאות וראו דמלח וציר מתקנים המאכלים ומטעימים אותן וגם תפל בלי מלח אינו נאכל מחמת זה, לכן בבשר חי או גבינה דמתקן הבשר לבישול אף דבשעה שהמלח עליו אנמ"מ אבל הוא לא רצה לאכלו חי ולכן אמרו לגזור יותר דבעוד המלח הרב עליו מבליע איסורו לאחרים, וככותח הבבלי שבעצמו אינו מאכל רק ממתיק המאכלים שטובלין בו ועוברין עליו בפסח אם אכלם בדרך טיבול (רק שאינו לוקה משום שא"א בו כזית בא"פ) ואינו עובר אם שתה אותו בעיני' וראו טבע הציר בכל מאכלים לתיקונם וביין לקלקלו לגמרי לכן עיקר הכשר של כלי יין בציר

ולפי"ז בחלב בין מתוקה בין אינה מתוקה שהחלב בהם לפגם ולא יבוא ממנו שום תיקון ובפרט במלח מרובה ודאי דלא בהם נאמר כלל זה דט"מ וט"ת צלול לאסור דהצלול שאתה רוצה לעשות ממנה איסור הוא פגום. ורק בבשר וגבינה או עם כמכא שהוא צלול משכח"ל דין זה של הרמ"א דתפל צלול לאסור ולא בחלב ממש

א"ה. אחר שעברתי בסוגי' זאת דהכשר כלי יי"נ ע"י ציר אשיב ידי על הסוגיא דשם, דלעיל באותו דף אמרינן אם הנכרי נותן מעט יין לטיט שעושין ממנו הקנקנים שרי, אר"פ ש"מ האי נכרי דשדי חמרא לבי מילחתא שפיר דמי, מתקיף לה ר"א מי דמי התם אזיל לאיבוד הכא לא אזיל לאיבוד, פירש"י שעדיין נרגש טעם היין במלח (משא"כ כשנתנו בטיט) לעולם ואינו מתייבש, והתוס' שם בד"ה האי הקשו לפירש"י דמאי היה ס"ד לר"פ לדמות מלח לטיט, לכן פי' התוס' דמילחתא אינו המי מלח אלא בכבשן ששורפין בו המלח (נ"ל דר"ל דפוסין של חרס שממלאים מי מלח ושורפין בכבשן כדרך שעושין בזמנינו למלח שקורין טאלפן וזה דומה ליין שנותנין לטיט של הקנקנים) ולכן מסקי דהלכה כר"פ דשרי ומסקו דמטעם זה יש להתיר לדם שניתן במלח ללבנו (לק' אפרש איך יש לדמות היתר דם לתוך המלח להיתר