חידוד הלכה נו

פריך בשלמא לרב וכו' וכ' רש"י שם צונן הוא דאוקירי מיקר לי' [דרב ס"ל עילאה גבר והוה ככולו צונן] וקליפה מיהא בעי דאפי' צונן גמור מאחר שנצלה ויבש א"א דלא בלע פורתא עכ"ל, וכ"כ במשנה וז"ל, צלי בעי קליפה משום דבלע, וכן התוס' בד"ה ואם כ"כ וגם בגוזלא דנפל לכדא דכמכא פירש"י שהי' צונן, ע"ל בדברינו בסק"ד וצ"ע

[טו] וה"ה אפוי ומובשל. כ' החו"ד ס"ק י"ד דבלחם אפוי שיש נקבים בתוכו אפי' ס' לא מהני דא"י עד היכן מתפשט מחמת הנקבים ומה"ט בתנור שטחו באליה לא מהני ס' בפת נגד הטוח משום שהפת אפוי ונכנס בבקעיו, ול"ד לרותח דהבלע הילך בכולו וכו' עכ"ל, ולע"ד צ"ע דלעיל בס"ג כ' המחבר צריך ליזהר שלא יגע הבשר בלחם שאם יגע בו אסור לאכלו עם גבינה וכן להיפוך וכ' הש"ך שם ר"ל בלא הדחה דחיישינן שמא ישכח להדיח, ודוקא כשהאחד לח עכ"ל, הרי דסגי בהדחה אף שהלחם אפוי צונן, והפמ"ג הקשה שם והפת"ש חילק שם דבמקום הקשה של הלחם די בהדחה ובתוכו במקום הרך בעי גרידא וא"כ הלחם שנאפה בתנור שאינו נוגע שם רק בקשיותו למה אסור כולו וע"כ שאני התם שהתנור רותח וגם הלחם בשעת אפיה לכן בולע יותר וא"כ מנ"ל דשם מתפשט מחמת הבקעים עד שלא יועיל ס' דמה לי רתיחת רוטב או רתיחת תנור ואם תרצה לחלק נאמר להיפך דבתנור די בנטילה כצלי בלא רוטב ועכ"פ ס' מהני, דבאו"ח הל' פסח בסי' תמ"ז ס"ב בחמץ ומצה שנגעו זב"ז בתנור אם אין שם דבר המפעפען סגי בנטילה ואם יש דבר שמן בעינן בשאר איסורים ס'. ובפסח במשהו, והמשהו מחמת חומרת פסח ולא מחמת התפשטות הבקעים, ובס' ח"ש כ' סברא אחרת דלא מהני ס' בפת של תנור שטחו באליה משום דשיל"מ לשיטת הר"ן דחומרת דשיל"מ משום דדמי למין במינו בסוג ההיתר ע"ש, וגם זה אין מובן לעני כמותי אטו כאן יבוא היתר שתאמר למחר יהיו שניהם מותרין לכן הם מין א' בסוג היתר הא אתה אוסרו לעולם מחמת שהשומן היתר והלחם היתר ולא יבוא הלחם להיתרו לעולם ואתה מטיל עליו איסור אפי' למילחא משום שמדינא מותר עם בשר א"כ תן לו ההיתר ואז לענין איסורו עם חלב תאמר שלא יועיל ס' אבל כשאתה נוטל ממנו ההיתר דבשר ממילא אין לו היתר ואינו בכלל דשיל"מ ולמה לא יועיל ס' וגם אנן אין מבטלין הלחם רק השומן והשומן עצמו אם נפל לחלב בטל בס' ומצינו ההיפוך מדבריו דאם נפל חלב למים והמים נופלים לרוטב דבטלין ולא אמרינן שהמים חשובין דשיל"מ לחלב לכן לא יהני בהם ס' כשנופלים לבשר ושם אפי' נגד כל המים א"צ ס' דהיתר בהיתר לא נ"נ ודי בס' נגד החלב שבמים, ועוד דאף שכ' הר"ן טעם דשיל"מ משום ששניהם בסוג ההיתר הוה כמינו והא חוץ לזה אין חומרת דשיל"מ רק במין במינו וכאן אתה רוצה לאסור הלחם לגמרי אפי' במילחא וזה אינו מינו

ולעשות פשרה בין הדינים שלא יסתרו נ"ל כך דהש"ך בס' כ"ב הקשה דאם צלי רותח בולע למה צריך שיהי' האוסר מלוח כלל ורק מחמירין שיהי' נאכל מחמת מלחו הא מעצמו בולע כפת שטחו באלי', ובדפוסין חדשים בשם ס' צבי לצדיק תי' וא"י מה תיקן בתירוצו נגד תנור אלי' דשם ליכא מלח כלל, ותירצתי קו' הש"ך בדרך נכון דעבור הצלי שיבלע חלב א"צ מלח כלל רק כדי לאסור גם החלב מהצלי לזה בעינן שיהי' הצלי מלוח קצת ואף שנאכל מ"מ אבל ידוע בטבע שכל בשר שמלוח קצת ויכולים לאכלו כך אם ישתטף אותו המלח לתוך חלב תהי' החלב בעצמה אנמ"מ דבמעט מלח יש בחלב הרגש מלוח ואי לאו המלח שבצלי לא הי' החלב נאסרת ממנו

ובזה הדרך ישכון אור למה שהקשיתי ג"כ בדין בשר שיש בו בקעים והוא צלי רותח דנאסר, והא מצינו בירך שצלאו עם גדי ובשר הירך יש בו בקעים, וכן בס"ג בבשר הנוגע בלחם דבמקום הקשה די בהדחה ובמקום הרך בעינן גרידה אבל לא ס', ע"כ צ"ל דלא נאמר כלל זה דצלי או אפוי או מתובל או בקעים דבולע רק מדבר שנכנס לתוך הבקעים או הלחם כגון חלב דכאן דנראה בחוש שהלח נכנס בתוך נקביו, וכן תנור שטחו באלי' דידוע ששומן האליה כבר נכנס כולה בתוך הלחם ונבלע בו בזה שייך דין החו"ד לאסור אפי' איכא ס' דא"י עד היכן נתפשט וההתפשטות ידוע ומקום התפשטותו אין ידוע, אבל אם צלי רותח או מתובל נוגע בגוש אחר ודאי לכ"ע די בהדחה או גרידה כבס"ג, והא דכאן צריכין שיהי' הצלי מלוח משום שנוכל לאסור גם החלב שעמו, כנלע"ד ברור לדינא ובסברות אמתית, וכשתדקדק בסוגיא דנזיר ששרה פתו ביין לענין היתר מצטרף לאיסור תבין עד היכן כוונתי להאמת ואין רצוני כאן להאריך יותר שלא להלאות הקורא בעתים הללו

קו"א רסי' צ"א. פלפול ארוך הנוגע בדיני מליחת איסור עם היתר הנצרך לכל באי בשער היוראה

דע כי כבר חקרתי דבסי' ק"ג דמאכל הנפגם ע"י חסרון מלח או יתרון מלח גם זה נקרא מאכל פגום ומותר כשיש שם איסור וע"י האיסור נעשה חסרון או יתרון מלח, וכן בפוגם ובסוף השביח התיר הש"ך שם ס"ק י"ב בשעת פגמו עכ"פ, ולפי"ז לכאורה נפל כל דיני איסור מליחת איסור עם היתר בבירא דבעינן שיהי' אנמ"מ וא"כ הו"ל פגום, וא"כ בשעת מליחתם שאינם נאכלים מ"מ א"א לאסור דהם פגומים ואין פגם עושה איסור וטעם המלוח ג"כ פגום, ואח"כ כשהדיחו ויצא מפגם המלח שוב אין מבליע ואיך יצוייר איסור זה של מליחת איסור לההיתר, ובתחלה רציתי לומר דרק כשיש איזה פגם בגוף המאכל ורק שעדיין יכולים לאכלו באותו פגם וכשבא עוד חסרון או יתרון מלח והשלים הפגם אז מותר דכן משמע מלשון המחבר שם שכ' שהחסרון מסייע לפגמו, אבל הצ"צ התיר טעימת הבורית משום שיש בו אפר הפוגם את החלב אף שגוף החלב אינו פגום כלל, ומכ"ש שנוכל לומר דהפגם הזה של יתרון מלח עושה איסור וזהו תמהון גדול הסניגור יעשה קטיגור וכ"ש בט"מ וט"ת דאמרינן והתפל הטהור נאסר ממליחת הטמא והאיסור עצמו פגום עד שאנמ"מ, ויותר נראה לדינא דאף אם יאכל גוף האיסור בשעת מליחתו לא יעבור ולא ילקה עליו ואיך יעשה איסור לההיתר שאצלו, דהא קיי"ל נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה והוה כאוכל שלא כדרך אכילתו ואפי' אוכל חלב חי פטור משום שאין זה דרך אכילתו, ואפי' אם נאמר דהפליטה מבשר מלוח אינה פגומה אבל איך אפשר לעשות איסור מהפליטה אם אין גוף האיסור באיסורו

לכן אמרתי דעד כאן לא אמרו דיתירה מלח עושה המאכל לפגם אלא בתבשיל שיתרון המלח לא לשום תיקון בא לשם דאין המלח בא אלא לתקן ולא לקלקל, ומותר לגרש אשתו כשהקדיחה תבשילו ברוב מלח, אבל אם רוב המלח בא לתקנו כגון בשר שמולחין להוציא דמו או מולחין לאורחא שלא יתקלקל באורך הדרך ובדבר שהוא לתיקונו לא אמרו שהיתרון מלח מתיר איסורו מכח פגמו עכשיו, ול"ד לפוגם לבסוף השביח דהפגם לא בא ע"מ שיביא השבח עמו רק בשעת פגמו הוא פגום ממש רק שהזמן יביא השבח כגון גריסין שנתן לתוכן יין בשעת רתיחה דאז הוא פגום והשבח יבוא בשעה שיצטנן ואין הפגם מביא השבח דאדרבה אם הי' נותן היין בשעת צינון היה מושבח יותר, עט"ז סי' ק"ג סק"ד, אבל במולח בשר להכשירו או לאורחא דהמלח הוא תיקונו אין זה פגם ומלחו הוא שבחו ואוסר בכח המלח הזה שנפלט ממנו טעם מושבח ושאני נבילה מוסרחת, והא דלא לקי