חידוד הלכה מח

טעם יש איסור, וחימוץ דשאור נרגש ביותר מטעם הבישול ולכן גם גבינה של עכו"ם שהועמדה ע"י שרף ערלה או קיבת נבילה אוסר ג"כ ביותר מס', ושאני עור קיבת כשירה דגם עד ס' אם אינו בדרך בישול אינו מה"ת וכל איסורו מדבריהם לא החמירו בו ביותר מס', ובספרי נימוקי הרא"ה למס' חלה הבאתי דברי תוס' רע"ק בשם הפר"ח דהא דמחמץ אוסר עד הרגשת החימוץ אינו רק במיני תבואה שהחימוץ בכולם כמינו אבל לא בחטים עם אורז אף שנגרר האורז אל החיטים לחלה אבל לא לחומרתם במחמץ וכו'

ע"כ כתבתי בדרך פירושא, עכשיו אכתוב גרגיר א' להלכתא היוצא מפלפולא הדין, והוא, דאחר שהוכחתי דמחמץ ומתבל ומעמיד שכתבו הפוסקים דבכ"ש גם באינו מינו, האי כ"ש הוא עד גדר שנרגש הפעולה, והאי א"מ היינו דוקא במינים שראויים לקבל חימוץ כעיסות משאור וממי תפוחים וכתבשיל נגד אותו תבלין וכגבינה מעור קיבה, אבל אינך דברים האוסרים בכ"ש מחשיבות גופם לא יצויירו רק במינם ממש דאל"כ ודאי דיכירם וכמ"ש הרמב"ם דלא קיבלו בהם חומרת כ"ש רק במינם ממש, ולפי"ז אם נפל פרעוש או תולע לתבשיל וסלקו ודאי דמותר לכ"ע דטעמים אין אוסר כלל דפגומים כמבואר בסי' ק"ג, ורק אם לא סלקו וא"א בסינון כגון בתבשיל עב באמת התבשיל מותר דאין התולע אוסר בא"מ רק שאסרו מפני שיכול לאכול גוף האיסור ולא ירגיש, עי' פת"ש בסי' ק' ס"ק ג' בשם החו"י אבל כל שאפשר בסינון מותר דעל התבשיל ליכא שום חשש, והא דאסרו תבשיל שנמצא בתוכו ג' תולעים היינו בלא סינון או בדיקה, ולכן מצייר הרמב"ם הנ"ל תולע באלף תולעים ופירשתי דהיינו תולע שפירש בין אלף שלא פירשו, ולפי"ז גבינה המתולעת שמותרת משום שהתולעים לא פירשו ונפל שם תולע א' אחר שפירש נאמר סלק המינו כאילו אינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו כדעת ר' יהודה בחומרתו בכל מינו שלא להתבטל שאם יש גם א"מ אמרינן סלק, ורק להערה באתי והמורה ישקול הדברים

וראיתי בס' מעשה אורג למשניות כלאים פ"ט ביי"ש הנעשה מתבואה חמוצה ועבר הפסח ורצה להתיר משום שכל שנשתנה הצורה הראשונה ונתלבש בצורה חדשה בטל איסורו הראשון, ורצה לדמות לצמר רחלים כשטרפן עם של גמלים דמותרין עם קנבוס דצורה חדשה בא לכאן דמעיקרא צמר או נימין והשתא חוטין, וקשה לסברא זאת מהמחמץ והמעמיד שנולד ג"כ צורה חדשה מחלב לגבינה ואפ"ה האיסור של עשבי ערלה ועור קיבת נבילה הולך עמו מן החלב אל הגבינה ואפי' ס' לא מועיל, וע"כ דההיתר דצמר רחלים וגמלים משום דכל האיסור בחוק בלא טעם ואמרינן דאין לך בו אלא חידושו צמר רחלים בעין ולא כשהוא מטורף עם של גמלים וכן כשטרף פשתן עם קנבוס משא"כ איסורי אכילה ובפרט איסור חמץ בימי הפסח שהדברים נתונים בטעם הגון ע"י הנסים של בחפזון יצאו ולא הספיק בציקם להחמיץ וכו', וכן איסורי נבילה וטומאתם כידוע ודאי אין היתר שינוי צורה מועיל, ואדרבה אם אותה צורה הישינה בכחה לבראות צורה חדשה מסתמא כל כחה בהחדשה, וראי' לדברינו דהלא חוט א' של צמר בין אלפים חוטי פשתן לא בטלים וצמר רחלים בין גמלים בטלים ברוב ובשר בתוך חלב בטל בששים וע"כ דכל דבר שיש בו חידוש אין גומרין ממנו לענין אחר, וע"כ לומר כן דהרי הרבה פוסקים אומרים דדוקא איסור בתוך היתר בטל ולא היתר בתוך היתר, וא"כ איך יתבטל צמר בצמר וע"כ דבצמר נגד פשתן דכל האיסור חוק בלא טעם לכן אין לך בו אלא חידושו כשכולו צמר ולא כשמעורב עם גמלים

קו"א סק"ג זוז"ג. הגאון בס' ח"ש הקשה דבאיסורי מלאכת שבת אמרינן להיפוך בשנים שעשאו מלאכה אחת דפטורין ופסקינן כר"י דדוקא בזה א"י וזה א"י חייבים דאז הוה כאילו כל אחד עשה מה שאפשר לו לעשותו, ואם זה יכול וזה יכול פטורין דאז הוה כשנים שעשאוהו, וזה סותר להיתר דזוז"ג, ובמחכת"ה אגב חורפי' לא דק בדברי רש"י שם דצ"ב דזה יכול וזה יכול פטור דלאו אורחי' בכה"ג לעשות ע"י שנים כשיכול כל א' בפ"ע אבל כשכל א' א"י אז אורחי' לעשותו ע"י שנים עכ"ל, וא"כ לק"מ דבשבת תלוי בדרך העולם בעניני המלאכות וכן הדרך דכל מה שביד איש לעשות אינו עושה בסיוע דאחרים רק כשאינו יכול בעצמו עושה בסיוע משא"כ באיסורי אכילה דתולה בחזקת האיסור ואין חשיבותו אא"כ האיסור עצמו עושה בלא היתר, ועוד הא בשבת אין השני היתר יותר מהראשון ולא שייך לומר ההיתר גרם משא"כ כאן דההיתר גרם

אבל אי קשיא הא קשיא דבשבת עצמו מחייבין בכל א' א"י ובשניהם יכולין פטורין וע"כ דתולה במנהגא דמלאכת מחשבת אסרה תורה דמה"ט המוציא כלאחר ידו או ברגלו פטור

ואגב גררא אביא דברי התוס' שם דצ"ג בד"ה הימנוהו באם אחד יכול והשני א"י דחייב ופריך הי מינייהו חייב וכו' וכ' התוס' לא בעי המקשן לפטור היכול ולחייב את הא"י דאין זה סברא דהיכול ודאי חייב אלא דפריך דגם הא"י יתחייב (והיכול פשיטא דחייב), וכ' בגליון וז"ל, אבל אפשר דלא"י היה דרכו בכך (לעשות ע"י מסייע ולחייב) ולא היכול (דאין דרכו לעשות עם אחר) ויהי' הקושיא בפשיטות לפטור היכול ולחייב הא"י (כדברי רש"י) והנחתי בצ"ע שלא הביא מדברי רש"י רק הקשה כן מסברתו, ועוד הקשה הגאון הנ"ל דדבריהם צ"ע דאיך אפשר לומר אליבא דר"י לחייב היכול הא ר"י ס"ל בשניהם יכולין דשניהם פטורין מטעם דהוה כשנים שעשאו עכ"ל, הרי דדעת התוס' לא ס"ל כרש"י דאיסור שבת תולה במנהג העושי מלאכות, וצ"ל דעתם ז"ל כמ"ש בדיבור הקודם וז"ל, ונראה לר"י דהאי א"י אפי' הוא גבור ובעל כח אלא שעשה עכשיו באופן שא"א לו לישא בלא חבירו כגון שנושא באצבע וכה"ג דמה לנו מכחו כיון דהשתא א"י לשאת עכ"ל, נמצא דהתוס' לא ס"ל כרש"י דתלוי בדרך העולם, ולפי"ז צ"ל דהא דבאחד יכול והשני א"י דהיכול חייב הוא אפי' אליבא דר"ש דפוטר כל שנעשה ע"י שנים בין בשניהם יכולים בין באין שניהם יכולים וא"כ למה נחייב עכשיו את היכול בשביל שחבירו א"י יותר מבאם היו שניהם יכולים, וצ"ל דהסברא כך, דידוע דכל משאוי שאדם נושא בעצמו אינה אלא שליש ממשאוי שמסייעים לו להרים כמ"ש רש"י במשא המרגלים בגמ' סוטה, וא"כ כששנים נושאים משא אחת נתחדש ביניהם כח שלישי ועושים כמו שלשה יחידים, לכן א"ש דאם שניהם יכולין פטורין בין לר"י כן לר"ש דכיון שהי' נעשה על ידו בלתי חבירו אמרינן דמעשה כ א' נתבטל בחבירו וכל א' אינו אלא מסייע כיון שגם בלעדו הי' נעשה, ורק באם שניהם א"י פליגי ר"י ור"ש דר"י ס"ל כיון דעכ"פ ע"י סיוע דשני נתחדש כח השלישי שהמלאכה מתברכת כשנעשית ע"י שנים דטובים השנים וכו', ובזה אמרינן יפה יותר כח המסייע מהעושה, דהעושה אין בכחו רק כאחד והמסייע נתברך פי שנים לכן אמרינן לחייב שניהם ממ"נ אם אתה העושה הרי אתה חייב ואם אתה מסייע הרי עשית פי שנים במלאכה זאת ולא תבטל לחבירך, דרק כששניהם יכולים הוי הסיוע לבטלה אבל כשאין יכולים אז המסייע גדול כחו יותר ואמרינן דכל א' הוא המסייע, ור"ש ס"ל כיון דגזיה"כ בעשותה העושה כולה ולא העושה מקצתה לכן בכל ענין פטורין, וכ"ז בשכח שניהם שוה אבל כשאחד יכול ואחד א"י דלגבי היכול אמרינן כיון שאתה א"צ למסייע וסיוע של חבירך כלא חשוב כנגד כחך והוה כמו ליבה וליבתה הרוח דהמלבה חייב לכ"ע ולכן גם ר"ש אינו פוטר את היכול בכה"ג ולכן שפיר כ' התוס' דהמקשן לא פריך לפטור את היכול רק פריך דלר"י יתחייב גם הא"י כמו דמחייב שניהם כששניהם א"י דלאותו שא"י אין חסרון במה שחבירו יכול.