חידוד הלכה מז

דהא זה לא נתחמץ ממנו, הגע עצמך אם נתן גרגיר אחד של בצל או קפלוט ליורה גדול של דגים וכדומה ואין ניכר פעולתו בהם מרוב קוטן המתבל ומרוב גודל הנתבל ודאי דאין קפלוט זה נקרא בתבשיל זה מתבל, וכן אם נתן שאור כעדשה לעיסה גדולה שנעשית מסאה קמח ואין ניכר פעולת חימוצו שם ודאי דאין זה מחמצו, וכה"ג אם נותן חלב הקיבה כעדשה בחבית גדול של חלב ולא נעשה גבינה א"כ אין זה מעמידו ורק דקראו חז"ל גם לזה בלשון כל שהוא והוא לשון מושאל נגד שאר מאכלים שנתבטלים בששים לכל היותר וכאן יבוא פעולתו לכמה פעמים ששים וזה נקרא כ"ש, ולכן שפיר מצייר הרמב"ם בהנך ג' דברים וז"ל כיצד כגון שאור של חיטין לעיסת חיטין וכן תבלין של תרומה לקדירת חולין והן ממין הקדירה וכו' כלומר שהקדירה זאת מתבלת מהן דודאי אם אין העיסה מקבלת חימוץ משאור זה ואין הקדירה מתבלת מתבלין אלו בין מרוב קוטנם נגד העיסה והקדירה בין מצד אחר ממילא אין זה נקרא מחמץ ולא זה נקרא מתבל, ופשיטא שגם אם אין בחלב הקיבה כדי להעמיד החלב לעשותו גבינה אין זה נקרא מעמיד, אבל בשאר כל האוסרים בכ"ש כ' וז"ל, רמון א' בכמה אלפים רמונים וכו' חבית סתומה בין כמה אלפים וכו', והיינו משום דהרמון והחבית לא אבדה שמה מחמת שנפלה בין אלפים רמונים ואדרבא נתחזקה חשיבותה בין הדומין לה, והא דכתב הרמב"ם דכל הדברים האוסרים בכ"ש הם במינו דוקא דבר סברא דיבר דא"א בענין אחר, דלמשל חהר"ל אם תתערב בא"מ ודאי שיהי' ניכר, וכן בריה אם תתערב בא"מ איך אפשר שלא יכירה, וכן רמון באדן אם יתערב בתאנים ודאי דיהי' ניכר, ושור הנסקל בין סוסים ודאי דיכירו, וכן פ"ח אם לא בין חמורים לא יצוייר תערובתו, דאפי' בשאר תערובות בא"מ הקשה הש"ך בסי' ק"ט איך משכח"ל שלא יהי' ניכר ותי' כגון שנפרך לחתיכות דקות מאוד אבל כל דברים החשובים אם יפרכם אבדה חשיבותן, ולכן כ' סתם דכולם רק במינם וממילא בהנך שאין חשיבותם מחמת מינם רק מפעולתן כמחמץ ומתבל ומעמיד אם רק המנהג לחמץ בזה או לתבל הקדירה במין תבלין אלו חשוב מינו ובלבד שיהי' ניכר חמיצות ותבלינו והעמדתו דאל"כ הו"ל כנתפצעו האגוזין וכנחתכו החתיכות הר"ל וכבריה שנתרסקה דבטלה חשיבותן, והא דכתב במחמץ כגון שאור חיטין לעיסת חיטין תפס לשון המשנה דפ"ב דערלה שהבאתי ובאמת לא בא למעט מין אחר של תבואה חדא דלמה נמעטו הא ודאי אם חמצו זהו טעמו וקי"ל בא"מ בנו"ט ואיך נגרע טעם החימוץ מטעם שמנונית, ועוד הא בתפוח שרסקו וחימץ בו העיסה אסר הרמב"ם וגם המשנה וע"כ דלא בא למעט א"מ כי כל מקום שנרגש חמיצותו והוא בו לשבח זהו מינו לענין זה כמו שמצייר הרמב"ם עצמו גבי תבלין והן ממין הקדירה דע"כ אין הפי' שתיבל פלפל בפלפלין ורק שנתן תבלין אלו לתבשיל שדרך לתבל בו ממין זה כגון קפלוטות לדגים, עי' מע"ש רפ"ב, ועוד דהא לענין חלה קיי"ל ברפ"א דחלה דאם עירב כל הקמחים מכל ה' מינים נחשבו כולם כמין א' לענין חלה, ואם עירב העיסות אז מחלקין המינין כך דכוסמין מין חיטין ושיפון מין שעורים ע"ש ובספרי נימוקי הרא"ה למשניות שם, וא"כ ממילא לא משכחת לה אינו מינו בשאור נגד עיסה כלל דודאי השאור מחבר העיסה ונותן כחו בתוכו, דהא גם עור קיבה לעשות גבינה מחלב נחשב מינו וכן שרף ערלה במקום שמעמידין בו הוה כמינו

וראיה גמורה לזה דשם בפ"ב דערלה אחר שחשב מינו כיצד ומצייר כגון שאור של חיטין לעיסת חיטין כ' בסיפא להקל ולהחמיר בא"מ כיצד כגון גריסין שבישלן עם עדשין וכו' ולא אמר שאור חיטין לעיסת שעורין משום דכשנתחמצה העיסה דשעורין משאור של חיטין לא שייך להקל דאיזה קולא תתן לו שלא לאסור ביותר מנותן טעם הרי לך טעמו שהרי חימצו דרק בשאר דברים כבישול ירקות עם בשר וכדומה שייך טעם דקפילא או ס' כשאין קפילא כמ"ש בר"ס צ"ח, אבל במחמץ לא שייך קולא דנו"ט דחימוצו טעמו וכשאין פעולת החימוץ ניכר אפי' במינו לא יאסר ורק החילוק בין מינו לא"מ הוא בשאין החימוץ ניכר דאז במינו עכ"פ אוסר עד מאה בתרומה ובא"מ לא יאסר דלא נרגש טעם חימוצו, לכן בסיפא כשרצה לצייר להקל או להחמיר צריך לצייר דוקא במיני תבשיל דאם יורגש הטעם יאסר גם ביותר מק' וכשלא יורגש הטעם לא יאסר בפחות מק', והא דמצייר ברישא בשאור חיטין לחיטין לא להוציא שעורין בא דודאי אם התחמץ עיסת שעורין משאור חיטין זהו מינו כקפליטות לדגים וכתפוח מרוסק לעיסה, אלא נקט ציור זה לנ"מ דאם לא נתחמץ משיעור שאור זה כגון שהי' קטן הכמות אז לא ימלט משיעור מאה ואחד עכ"פ כיון שהוא מינו, ואם הי' שאור חיטין לשעורין ולא הי' נרגש החימות מחמת קטנו לא הי' אוסר כלל דנו"ט אין כאן וממילא אין שום איסור כאן, כנלע"ד לפשר המשניות והרמב"ם בכל ענינים אלו

העולה מזה דאין שום סתירה בין המשניות ואין פלוגתא מהרמב"ם להאחרונים כי ודאי כל שנרגש פעולת מחמץ בעיסות, ותבלין בקדירות ומעמיד בגבינות כל מקום שהוא פועל פעולתו למינו יחשב וכשאינו פועל פעולתו הן מקטנותו בכמות נגד המקבל הפעולה הן מחמת שיש שם גם שאור של היתר הוה זוז"ג ומותר דתו אין שם מחמץ עליו

עכשיו נשאר לנו דקדוק אחד על הפוסקים דבקיבת נבילה אמרו שאוסר בכ"ש, כלומר כ"ז שנרגש פעולתו שהלב נקפה על ידו ונעשית גבינה ובקיבת כשירה מחמת חשש בב"ח לא אסרו רק בס' כמבואר כאן, ובדין חהר"ל אמרו להיפוך דבאיסור קבלת טעם בשר מחלב אמרו דין חהר"ל דשניהם איסור מחמת עצמו משא"כ בקיבל חתיכה טעם מנבילה דאין בו דין חהר"ל נ"ל כך, דבאמת גם כשנתנו חומרת חה"ל בבב"ח הוא דוקא כשקיבלה טעם ע"י בישול דזהו עיקר איסור תורה בבב"ח ולא כשקיבלה ע"י כבישה או מליחה וכה"ג, ודין זה דהעמדת גבינה בעור הקיבה א"א כלל בדרך בישול וא"א לבוא לידי איסור תורה לעולם לכן לא רצו להעמיד חומרתם ביותר משאר נו"ט, משא"כ כשהאיסור נובע מאיסור נבילה דאיסורו אפי' בלא העמדה שוה בין בכבישה בין בבישול דאיסור נבילה לא נאמר בתורה בלשון בישול שפיר ראו לגזור במעמיד עד מקום הרגש פעולתו

וראיה לרעיון זה האמיתי, דבחולין ק"ט ע"ב הביא מתני' דמחמץ וכו' ופריך וכי יש בו כדי לחמץ אמאי לא בטל בק"א, והקושיא סתומה בלא פירוש, הלא זהו אמרם דמחמץ ע"י הרגשת פעולתו נמשך טעמו ביותר דהרי חימוצו לפניך שנשתנה ממתוק לחימוץ, ורש"י ז"ל דחק וכ' וז"ל, ומי יהיב טעמא כולי האי עכ"ל, ובעניי הריני כעפר וכו' מה תיקן בזה, חדא דשם במינו מיירי ולא שייך טעם והי"ל להקשות שיהי' מותר ברוב, ועוד אטו חימוץ אין בו משום שינוי טעם, ותפוח שרסקו יוכיח, והתוס' שם בד"ה לא כתבו דה"ק כיון דבא"מ ליכא מידי דיהיב טעמא ביותר מק"א לכן גם במינו לא שייך להחמיר ביותר אף שנראה החימוץ, דגם בגבינה אם הועמד ע"י קיבה כשירה אין אוסרת ביותר מס' אף שנראית פעולת ההעמדה עכ"ל וע"כ דה"ק אם בחשש דבב"ח בקיבה כשירה לא גזרו ביותר מס' כן לא שייך לגזור בכל איסורין ע"י פעולתו ביותר מק"א למ"ד נו"ט בק"א ולדידן בס' וע"ז משני שאני שאור שחימוצו קשה, אמת שגם המקשן ידע דשאור מחמץ ביותר מבישול אלא ה"ק בכל איסורים שאנו מחמירים ונותנים דין טעם כעיקר (דטכ"ע אינה מדאורייתא בשאר איסורים חוץ מבב"ח) עכ"פ מן התורה אין בהם חילוק בין בליעה דע"י בישול בין בליעה דע"י חימוץ וכיבוש בכ"מ שנרגש