חידוד הלכה מו

מתחילה ונקרש יש לו דין צלול ויש מקילין בזה, ובמקום הפסד יש להקל, עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש [יג] הוה כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר

[יב] שנמלחה בקיבתה. כשאין נאכל מחמת מלחו כבסי' צ"א, ושיעור שהיי' במלח כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח ובפחות משיעורים אלו מותר בה"מ

[יג] דהוה כעץ. עשו"ת ח"צ בתולעים אדומים שקורים קצנעל"ן שמייבשים אותם לצבוע בהם יין שרף דמותר דנעשים כעץ, ודוקא קיבד או שאר ב"מ אבל בשר יבש או שומן יבש אוסר, וגם בקיבה לא הותר רק לעשות בהם גבינה אבל לבישול אסור דחוזר ונתרכך, וה"ה בכבוש מעל"ע נראה לאסור, והנו"ב מתיר אפי' בבשר יבש מאוד בשריית מעל"ע דרואין שלא חזר לריכוך ורק בבישול אוסר שיש חשש תורה, ואם רואין שלא נתרכך גם בבישול יש להתיר ע"י טעימת קפילא, ולק' בסי' ק"ג סק"ה הארכתי

[יד] מחמת עצמו ואף דגם בב"ח מקרי איסור מחמ"ע לענין חהר"ל וכאן דהוה כמעמיד למה לא נחשבו לאיסור מחמ"ע אפי' בקיבה כשירה יבואר בפלפולי בקו"א סק"ב באריכות נפלא דמשום דהתורה גילתה דעיקר דין בב"ח הוא דוקא בבישול וידוע דכל בישול אינו נו"ט ביותר מס' לכן בקיבה שכל האיסור רק מדרבנן לא דחמירה ביותר מס', ודוקא כשהבשר אסור מה"ת החמירו בו דין ההר"ל ושם יבורר

סעיף יא

אם העמיד בעור קיבת כשרה אם יש בה טעם בשר אסורה אין בה טעם בשר מותרת (עקו"א ס"ק ב'), אבל המעמיר בעור קיבת נבלה וטרפה אוסר בכ"ש: הגה. דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטל, ודוקא שלא הי' שם מעמיד אחר רק האיסור אבל אם היה שם גם מעמיד היתר הו"ל זוז"ג (עקו"א ס"ק ג') ומותר כשיש ס' נגדו

קו"א אות ב'. אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ט ממא"ס הט"ז, והוא מגמ' ע"ז דל"ה אמר שמואל מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה (זהו טעם איסור גבינת נכרים), מזה מוכח דכל מעמיד אוסר בכ"ש בא"מ דשרף ערלה בחלב הוא א"מ, ויש לתמוה ממשנה מפורשת ערלה פ"ב מ"ו במה אמרו המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר (שיאסר בכ"ש) במינו, להקל ולהחמיר בא"מ (דבא"מ אין איסור יותר מנו"ט ואם ירגיש הטעם לפעמים ביותר מק"א הוה חומרא, ואם נאבד טעמו בפחות הוה קולא נגד ק"א דמדמע אבל החומרא דכ"ש דמחמץ ומתבל אינה לעולם בא"מ) ומפרש במינו כיצד שאור חיטין לעיסת חיטין וכו' במשהו להקל ולהחמיר בא"מ כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשין וכו' והנה התיו"ט שם כ' דשאור חיטין לעיסת שעורין הוה א"מ וזה תמוה דא"כ כשמפרש כיצד דא"מ למה לא כ' שאור חיטין לעיסת שעורין ולק' אפרש זה, אבל אנו רואין עכ"פ דחומרת מחמץ ומתבל ומעמיד אינו בא"מ לאסור בכ"ש ושרף ערלה או קיבה בחלב הוה אנמ' ועל הרמב"ם ק' יותר וז"ל שם בפיהמ"ש, וכלל הדברים שכל דבר שלא נתנה בו התורה שיעור ביטולו רק בכ"ש כיי"נ ושמנה מן המינים החשובים כולם במינו דוקא אבל בא"מ בנו"ט ומחמץ ומתבל במינו דוקא אבל בא"מ בנו"ט דוקא כן יהי' העיקר ולא ישתבש עליך בשום מקום וכו' בכל איסורי תורה בא"מ בנו"ט עכ"ל, הרי דעתו דכל איסורי משהו במינו דוקא, ובמשנה דע"ז דאלו אסורין ואוסרין בכ"ש כ' וז"ל, ודע דכל מה שזכרנו במשנה זאת דאוסרין בכ"ש הוא נכון וברור מלבד חמץ בפסח דאוסר בין במינו בין בא"מ בכ"ש, ויצא מכלל כל איסורין שבתורה (דבכולן אין איסור כ"ש רק במינן) שהוא רק לזמן קצוב וכו', ואף שהפמ"ג בשער התערובות ח"ג פ"פ כ' וז"ל, דברי' וחהר"ל ובע"ח אפי' בא"מ במשהו ורק דשיל"מ דוקא במינו במשהו וכן משמע בש"ע סי' ק' וק"ב, וכן כאן בעור קיבה, אבל הרמב"ם כ' בבירור דאין שום איסור כ"ש בא"מ חוץ מחמץ וכו' וגם בספרו פט"ז ממאכא"ס כ' וז"ל, כל השיעורים שנתנו חכמים בנתערבו במינו בשלא הי' האיסור מחמץ או מתבל או ד"ח וכו' אבל אם הי' מחמץ או מתבל או ד"ח אוסר בכ"ש וכו', כיצד שאור חיטין בעיסת חיטין, תבלין של תרומה לקדירת חולין והן ממין הקדירה וכו', רמון א' מרמוני באדן בכמה אלפים רמונים חבית סתומה של יי"נ וכו' וכן שאר ז' דברים וכו', וכן חתיכת נבילה (חהר"ל) וכו', לפיכך שור הנסקל באלף שורים, עגלה ערופה באלף עגלות, צפור מצורע וכו', פ"ח באלף חמורים וכו', הרי דפרט כולם בכלל ובפרט במינו דוקא חוץ מחמץ ולא חשבו כאן כלל, גם בפט"ו מתרומות הל"ד כ' וז"ל, כבר אמרנו בהל' מאכא"ס שהמחמץ והמתבל בכ"ש לפיכך ריסק תפוח של תרומה ונתנו לעיסה וחמצה כל העיסה אסורה לזרים ע"כ, וגם זה משנה תרומות פ"י, ולכאורה התפוח הוא א"מ לקמח וא"כ המשניות והרמב"ם סותרות זא"ז בכל הנך שהבאתי דבדין דתפוח בתרומה ודין דשרף ערלה לגבינה דאוסר במשהו גם בא"מ והרמב"ם דחק ומצא לצייר בכולם במינם דוקא ובתפוח וגבינה מצייר בא"מ

ובתחילת הרעיון חשבתי לתרץ עפ"י שיטת התוס' ביצה ל"ט א' בתי' ב' דמים ומלח הנצרכים לעיסה חשיב מינו מדא"א לעשות עיסה בלא מים, וכ"כ הרמ"א סי' ק"ב ובט"ז שם סק"ו אבל ראיתי שגם זה אינו דא"כ גם שאור יאסר בא"מ ולמה מצייר התנא מינו בשאור חיטים לעיסת חיטים ואם נחלק דעיסה אפשר לה להתחמץ גם מעצמה כשתשהה הרבה במים ע"י חימום אבל קמח בלא מים א"א להיות עיסה בשום פנים דהא חשב שם גם מלח לעיסה וזה אינה רק לטעם בעלמא ואין עיקר העיסה נעשית ע"י מלח, וכן התפוח לעיסה דרק לקיוהא בעלמא ואוסרים בכ"ש וא"כ נאמר דכל דבר המתקן לדבר אחר מקרי מינו וא"כ גם תיקון השאור יאסר גם בא"מ ולמה מצייר המשנה מינו בשאור חיטין לעיסת חיטין והרמב"ם מצייר מתבל לתבשיל מינו דוקא וכן כולם

ולתרץ הענין ולסלק כל חמירא דחמיעא נקדים בדקדוקים ועי"ז יתברר הכל לנכון, והוא, דעוד קשה בדברי הרמב"ם איך יצוייר שנתן תבלין לקדירה של חולין והוא ממין התבלין, ואיך יצוייר זה אטו נותן פלפלין לפלפלין ואפי' להרמב"ם שכ' דיין וחומץ שהדרך ליתנם למאכלים להטעימם נקרא תבלין, זה ניחא לקרותם תבלין אבל לא לקרותם מינו ומכ"ש שאר תבלין שרובם מבשמים וכה"ג

וליישב כל הענין בדרך פשוט ובקיצור שלא להלאות הקורא כמו שעשיתי במהדו"ק אומר כן, דבאמת נבין הענין שקבעו לנו חז"ל הנך ג' דברים המחמץ והמתבל והמעמיד בין הנך דברים דאסורים בכ"ש ובאמת א"א להשוותן במדת כ"ש לגמרי, דהנה למשל כמו שמצייר הרמב"ם בכולם כגון שור הנסקל באלף ופ"ח באלף ותולע שפירש באלף ואגוז פרך באלף וכן כולם הם באמת במדת כ"ש ממש כי אפי' בעשר אלפים לא יתבטלו, אבל הנך ג' שהם מחמץ ומתבל ומעמיד עיקר חשיבותן הוא הכרת פעולתן בדבר שנתנו שם להחמיצו ואם לא ניכר שם פעולתו אין זה נקרא עכשיו מחמץ