חידוד הלכה מה

אי"ל שקדים אין לאסור האכילה משום זה וכן משמע מלשון הרמ"א קאי אחידוש דין זה דדי בהנחת שקדים וא"צ שיהיו שם בתוך הבישול זה יש לדייק מלשון הרמ"א דבחלב שקדים כ' תקנה דהנחה וכמ"ש הגאון רע"ק דבסי' פ"ז משמע דא"צ שיהיו השקדים שם מתחלה דמשמע דיעבד כלומר דיעבד ראשון שלא היו השקדים בהחלב בתחלת בישול או שא"א כלומר כגון בחלב אשה שאין לו שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה רק שעבר על איסור כמו בחלב אשה דבסמוך דשם ודאי דאין לו התקנה דשקדים בתחלת הבישול דאסור משמע דהשקדים א"צ להיות בתחלה רק די בהנחה ושאם גם הנחה לא עשה אין האכילה אסורה רק אסור לעשות כן, נמצא בירור הדברים דבדם דגים דסי' ס"ו וחלב שקדים דכאן די בהנחה קשקשים דשם או שקדים כאן אחר הבישול, ובדם אדם שם ובחלב אשה כאן לא כתבו שום תקנה דמאין יקח קשקשים לדם אדם ומאין יקח שקדים לחלב אשה לכן כתבו בשניהם שם וכאן לשון אסור, ובאמת אם ימצא קשקשים להניח בדם אדם או שקדים בחלב אשה שפיר יסלק המר"ע, ולדברי אלו אתיין שפיר דברי הט"ז בלא יתיר וחסר וחילוף

סעיף ד

אסור לבשל בשר בחלב אשה משום מר"ע [ו] ואם בישל בטל ואין לו שיעור: הנה. נראה לפי"ז דמכ"ש [ז] דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמא או איפכא. ודוקא בשר בהמה אבל בעוף דרבנן אין לחוש

[ו] ואם בישל בטל. וכן בחלב שקדים דלעיל ובדם מהלכי שתים ודגים דסי' ס"ו ועמ"ש בקו"א לעיל אות א'

[ז] דאסור. בקו"א הארכתי דה"ה דיכיל להניח שקדים אצל חלב אשה להסיר המר"ע, ומשום גניבת דעת אין כאן דאינו עושה לטובת עצמו

סעיף ה

[ח] ביצים הנמצאים בעופות אם גמורות וכו' אעפ"י שמעורות בגידין מותרין בחלב, אבל אם רק החלמון לבד אסור לבשלה בחלב, אבל מותר לאכול אחריהן חלב

[ח] ביצים. בסו"ס פ"ו נתבאר דינם לענין אמה"ח כשהפילם בעודה חיה, ובסי' ע"ה בדיני מליחתם עם בשר וכאן לענין חלב ושם הארכתי

סעיף ו

המעושן והמבושל בחמי טברי' אין לוקין עליו וכן במי חלב או בחלב [ט] מתה או בחלב זכר או שבישל דם בחלב פטור ואין לוקין וכו': הג"ה. וחלב זכר לא מקרי חלב כלל ואם נפל לקדרה אין אוסר אבל חלב מתה ומי חלב אוסרים כחלב ואפי' בבישול יש לאסור לכתחילה וכו'

[ט] מתה. בפתיחה ראשונה הארכתי בחלב בן פקועה, וחלב טרפה אפי' טרפה מבטן כיתרת י"א דאסור מה"ת וי"א דוקא כשנתעברה ואח"כ נטרפה

סעיף ז

המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו, אבל המבשל שליא או עור וגידין [י] ועצמות ועקרי הטלפין והקרנים פטור וכן האוכלם פטור

[י] ועצמות. פ"א נמצא בחלב רותח מארכביין דבעי ס' נגד המוח שבתוכו, ובאין ה"מ כנגד כ החלל, ובאין הפסד נגד כל העצם, וע"ל סי' צ"ט. ושאר עצמות אין מחזיקין בהם מוח, ואותן שעורותיהן כבשרן לענין טומאה כגון עור בית הבושת ועור רך של ראש עגל יש להסתפק לענין בשר בחלב

סעיף ט

חלב הנמצא בקיבה אינו חלב ומותר לבשל בו בשר אפי' בצרור שבה [יא] ויש מי שחולק

[יא] וימ"ש. פי' לר"ת בצלול דוקא ולרש"י אפי' בקרוש דלא ס"ל דהוה כפירשא בעלמא כיון דעדיין ניכר בו צורת גבינה, והנה בסי' פ"ו במעי דג טהור נמצא דג טמא כ' הטור שם דוקא כשנמצא שלם אסור אבל חיתוך הוה כמעוכל כמשנה אהלות פי"א וז"ל, הכלב שאכל בשר המת ומת ונמצא במעיו אחר ג"י חשוב כמעוכל, ובעופות ודגים אחר מעל"ע לריב"ב שם וכן הלכה ע"ש, א"כ גם לטומאה חשוב כמעוכל וטהור, והא דגם רקב של מת מטמא בשיעור תרוד היינו משום ששיעור שיש שם רוב איבריו ועצמותיו שהם מטמאין גם אחר רקבון וגם אין שייך רקבון בעצמות אבל בשר המת כיון שנתעכל אינו מטמא מכ"ש באיסור דלא חשוב בשר עוד והחלב לא מקרי חלב, והא דתנן בבכורות דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה כ' התוס' שם דהיינו אם הוא שלם דגם לטומאה עדיין אינו כמעוכל עד שיסרח ויפסל מאכילת כלב אבל אם נלעס או שנתרסק במעיו חשיב כמעוכל להט"ז וש"ך שם, וכן באו"ח סי' תס"ז בחטה שבורה במעי תרנגול מצטרפין סברת עיכול לס"ס להתיר בה"מ ע"ש, והפר"ח בסי' ס"ג כ' בנתרסקו לגמרי אפי' תוך מעל"ע חשיב כמעוכל ובשלם אסור אפי' אחר מעל"ע, ואם לעסו בשעת אכילה או עוף שבלע מורסן או חלב חי חשיב מעוכל אחר מעל"ע כבבשר המת הנ"ל, וא"כ כאן עכ"פ נחלק דאחר מעל"ע להנקתו דיהי' מותר אפי' נראה צלול דע"כ חלב רכה יותר להתעכל מגוש, ועי' רש"י חולין קט"ז ב' ותימא על הפוסקים שלא העירו מכ"ז כלום, שוב ראיתי בכו"פ סי' פ"ג העיר מכל דברי אלו ונהניתי וגם הוא הניח בצ"ע

סעיף י

חלב הנמצא בקיבה לכתחלה אין להניחו בקיבה עד שיצטנן החלב בתוך הקיבה אבל בדיעבד אין לחוש עד [יב] שנמלחה בקיבתה או שעמד בו יום אחד ואז אסור להעמיד בו: הגה. ואם העמיד בו אם הוא הצלול אוסר כל הגבינות עד שיהא ס' בחלב שהעמיד נגד הקיבה האסורה, ואם הי' ס' בחלב הכל מותר, ואם הי' הקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפילו לא היה ס' בחלב נגד הקיבה, ואם הי' הקיבה צלול