חידוד הלכה מ

אם הוא בכרת או בלאו כפלוגתת ר"י וחכמים כריתות כ' ע"ב או לאיסור דם אחים ולהתיר חלב לבן וכה"ג כמו דפליגי ר' עקביא וחכמים בדם ירוק דנדה וכה"ג יפלגו בדמי בהמות דאכילה. וראיתי בתוס' הרא"ש שם בד"ה אלא הכא כי ליכא דם טהור באשה במאי פליגי והקשו התוס' הא משכח"ל דפליגי בפלוגתת רב ולוי אם דם טהור בא ממעין דדם טמא או ב' מעינות הן להנ"מ שביניהם ותי' דא"כ הי' די לכתוב בין דם ולשתוק והי' משמע דפליגו באיזה פלוגתא ששייך גבי דם. ומדכתב לדם ש"מ שיש גם פלוגתא אחרת לטהר לגמרי זת"ד. ולפי"ז א"ש סברת הגמ' דידעו בבירור דהאי בין דם לדם לא קאי אדם דאכילה דשם ליכא רק פלוגתא אחת אי רק אדום אסור ולא לבן. דכיון דכבר כתב קרא דהטמאים לאסור חלב דטמאה ממילא ידענו דשל טהורה מותר, והש"ס דבכורות הצריך קרא דהטמאים אם היה קרא דבין דם קאי אדם דשחיטה להתיר אז ידעינן ההיתר דחלב טהורה והי' ס"ד דגם דטמאה לשתרי לכן כתי' הטמאים לאסור ועכשיו דכתי' הטמאים לאסור חלב דטמאה ממילא ידוע להיפוך דהא דטהורה שרי וכיון שכן שפיר ע"כ נוקים קרא דבין דם לדם לדם נדה וממילא נדע שיש דם טהור באשה: השתא דזכינן לזה דקרא דבין דם לדם קאי אדם נדות דאשה דוקא

והנה בגמ' בכורות הנ"ל מביא קרא דמי יתן טהור מטמא והיינו להורות דדם נעכר ונעשה חלב א"כ קשה גם בגמ' נדה ל"ל לדייק מבין דם לדם שיש דם טהור, דלמא קרא דמי יתן טהור מטמא אתי להורות שיש דם טהור דמדם נדות נעשה חלב וטהור. י"ל דהחלב דדדים שבאים מדם לזה א"צ קרא דהא גם אם הי' זב דם מדדים הג' טהור דאין טומאת דם נדה אלא במקור ושזב דרך ערותה ולא בדם שאר איברים. וע"כ דקרא דמי יתן טהור מטמא קאי אדם בהמות דבכל איברים יש איסור דם. ואותה המשקה דזב מדדים טהור ומותר. ובבהמה הוא חידוש אמיתי דהי' יכול לומר דגם הלבן אסור כמו דפריך באשה מנ"ל דאיכא דם טהור דילמא כל מה שזב ממנה טמא. וכשכתב קרא דמי יתן טהור מטמא ש"מ שהחלב מותר לגמרי אבל באשה אין שום חידוש במה שחלב הדדים טהורין דגם דם הדדים ושבכל האיברים טהורין

השתא דאתינא להכי צ"ע דברי תוס' הרא"ש נדה ט' ע"א ד"ה טהור מטמא פי' דם נדה טמא וכשנעשה חלב נטהר עכ"ל. ולדברינו ק' הא החלב בא מדדים ושם אפי' הי' דם הי' טהור הא המקום גורם הטהרה ולא השינוי מראה. ועוד מנ"ל דהחלב שבדדים הי' כבר במקור ונטמאו ומשם הלכו לדדים ונטהרו הא הדבר בהיפוך דהדמים היתירים שהולכים למקור הולכים עכשיו לדדים ונעשו לבן ועוד דגם דם הנתקבץ למקור אינו טמא רק בשעה שיוצא מבין רגליה לכן האמת כמ"ש רש"י דמי יתן טהור קאי אאיסור דם בהמה במה שנשתנה ללובן וזהו חידוש אמתי דאלו הי' אדום הי' אסור. ובאמת אוסרים הפוסקים בדד בהמה הנותנת חלב אדום

ונלכה מחיל אל חיל במשנה נדה י"ט דם הירוק עקבי' בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין אר"מ אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה, ובגמ' שם אר"י ירד ר"מ לשיטת עקביא וטימא וכו'. ולכאורה מנ"ל זה הא בסוגיין דבכורות אמרינן דלמ"ד דם נעכר הוה חידוש במה שהדם מותר ואם היה דם ירוק טמא באשה. ואם איתא דירוק שוה לאדום באשה א"כ גם בבהמה ירוק שוה לאדום לאיסור וחלב בהמה טמאה ירוק ואיך הי' ס"ד דכיון דחלב דטהורה שרי גם דטמאה שרי הא חלב דטהורה חיור וכה"ג באשה טהור ודטמאה ירוק וכה"ג באשה טמא. וממילא ש"מ כמסקנת הש"ס שם דר"מ לא ס"ל כעקבי' דהירוק מטמא משום נדה רק משום משקה

עכשיו נחפש דרך לתרץ קושיתנו דתחלת הפלפול גם למ"ד שני דחידוש חלב משום דדמי לאמה"ח והקשיתי דחידוש זה ישן הוא דגם ביצים באים מהחי ומותרים. ולתרץ גם קו' זאת נדקדק בלשון שהאריך ואמר סד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא. ולמה לא אמר בקיצור סד"א הואיל והחלב כאמה"ח דמי ושריא. וע"כ דהכונה לצייר החידוש בדרך זה דכבר הי' אפשר לומר כיון דאיסור אמה"ח נלמד מבשר בנפשו דמו לא תאכלו, והי' ס"ד לומר דאין איסור אמה"ח רק בזמן שכל נפשה בה ואחר הלידה דאין כל נפשה בה לא נאסר אמה"ח. דכה"ג מצינו בהיתר דבן פקועה מקרא דבבהמה תאכלו ומשם גמרינן אפי' חי וחורש בשדה מותר כיון שהוציאו מבהמה דה"ק כל שנמצא בבהמה מותר אפי' חי. וא"כ גם איסור אמה"ח אינו אלא בזמן שכל נפשה בה ולא באותן כ"ד חודש לכן האריך ואמר הואיל וליכא מידי דאתי מן החי ושריא כלומר כיון שגם באותן כד"ח אין שום אבר ניתר בה רק החלב לבד א"כ הוה חידוש ושפיר הי' ס"ד דגם בטמאה לשתרי

השתא דזכינא להבין כונת הגמ' שוב ל"ק מביצים דשם הביצה יוצאת ממנה דרך לידה ואנן לא מולד גמרינן דודאי כל שבדרך לידה לא נאסר בכלל אמה"ח משא"כ החלב דהוא כדם מן החי וזה לא נמצא בביצים ואפשר זהו כונת השטמ"ק שהבאתי לעיל שאין זה דוגמת החלב. כלומר שהיתר הביצה הוא דרך לידה משא"כ חלב

ונלכה מחיל אל חיל דבגמ' שם מנ"ל דחלב בהמה טהורה שריא אילימא מדאסר רחמנא בבישול הא לחודה שריא וכו' ע"ש וק' דבסנהדרין ד"ה ע"ב איתא בחלב אמו יכול בחלב אמרת יש אם למקרא וכו' עד אלא אר"א בדר"א א"ק לא תבשל דרך בישול אסרה תורה. פירש"י אבל חל הוה טיגון. והתוס' שם בד"ה דרך בישול, י"מ דרך בישול דבלא בישול שרי אבל חלב בלא"ה אסור וק' לפי"ז דבאמת אסרינן חלב ומתה בחלב בפכ"ה למ"ד אחע"א ואפי' קרא יתירא א"צ לרבותם עכ"ל ולשיטת הש"ס בכורות נמצא דהגמ' דייק כדרך הי"מ שבתוס' דמאיסור בישולם יחד ש"מ דלחודי' שרי וא"כ שפיר אין לומר בחלב דגם בלא"ה אסור, ולפי"ז כשהקשו התוס' שם אהי"מ מחלב ומתה דאסורים קשה גם אהגמ' בכורות הנ"ל דאכתי מנ"ל דחלב שריא ואי משום דאסר בבישול ש"מ דלחודה שריא הא באמת גם חלב ומתה אסורים בבישול אף דגם לחודי' אסורין

ולתרץ הש"ס בכורות מקושית התוס' אהי"מ נ"ל כך דבשלמא אהחלב שפיר יש לדקדק הא לחודה שריא דהאיסור לא תבשל ע"כ לא נאמר על הבשר הגוש דאין גוש מבשל לח רק הלח מעלה רתיחה ומבשל את הגוש ומרככו ומכשירו לאכילה וא"כ כאן בבכורות דרצה לומר שהחלב תהי' בלא"ה אסורה א"כ ק' ג"פ לא תבשל ל"ל דמוקמינן חד לאכילה וכו' ואם החלב בלא"ה אסורה נמצא חד מיותר. אבל השתא דהחלב שריא תו ליכא לאקשויי מחלב ומתה דאסורין בבישול בחלב דהאיסור של ג"פ לא תבשל לא קאי אהבשר הגוש דאינו עושה מעשה בישול וכ"ז בפלפולא דש"ס בכורות בענין היתר החלב לחודא אבל בסנהדרין דרצו ללמוד הקרא דלא תבשל אחלב בצירי שפיר אמרו הי"מ דמאיסור בישול דנלמד הא לחודי' שרי ממילא נדע דלא קאי אחלב בצירי רק אחלב דאל"כ מיותר חד לא תבשל ולפי"ז גם קושית התוס' על הי"מ לק"מ דבאמת אחר שאנו יודעין דהאיסור הוא על חלב והחלב בפ"ע מותרת ולא מיותר שום לא תבשל דכולהו צריכי חד אאיסור בישול בלא אכילה וחד אאיסור אכילה וחד אהנאה ממילא גם אם בישל חלב או נבלה בחלב עובר דעל הגוש הנתבשל לא אזהר רחמנא שנאמר