חידוד הלכה לה

דכיון דאין רוטב במקום שנוגע בקדרה הוה רק חם בחם בלא רוטב ואין נאסר רק כ"נ והקדרה במקום נטילה ורק בטיפת חלב שנופלת ע"ג דופן מבחוץ מפעפעת בדופן הקדרה ונכנסת לקדרה והוה כעין בישול אבל לא גוש ורק משום שאין אנחנו בקיאין בין כחוש לשמן ומגזרת שמן שייך לאסור בס' וגם כ"נ ואם ליכא ס' בחלב אסורה. ורק באכילה ולא בהנאה דאין זה דרך בישול לאסור בהנאה. והכבד פשיטא שמותרת דאין הקדרה מפעפעת לחוץ רק לפנים חוץ ממה שהכבד אין טבעה לבלוע אלא אפי' בשר כה"ג אין הבשר נאסר במה שפוגע בדופן הקדרה בחוץ דאין בלוע יוצא בלא רוטב. ובסי' צ"ב בחידודי סקי"ז הארכתי בפלפול בסוגיות וכמה משניות שנוגע בענין חיבור לח או יבש וכאן קצרתי ובכלי ריקנית כשנגע בכבד בצליתו התיר בהר הכרמל מטעם ככ"פ בדם. ובכלי חולבת ריקנית צ"ע אם להתיר אחר מעל"ע

פתיחה לסי' ע"ד

הט"ז כ' בשם ר"ת דכרס אינו בכלל ב"מ ומחזיקין בו דם וראיתו מדין מחט שנמצא בבה"כ אם נמצא בו קו"ד וכו' משמע שיש בו דם עכ"ל. וברוב שפלותי לא זכיתי להבין דה"ק דע"כ כל איברי בע"ח בחיותו יש בהם דם כל אבר לפי מדרגתו כי הדם הוא הנפש. וכל איסור אמה"ח הנכלל בכל האיברים נלמד מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר אלא דהחילוק ביניהם אחר שחיטה דמהבני מעים נאבד הדם מהם תיכף בשעת חיתוך הושט וזונקים הדם ונעשים כמנחא בדיקולא. ובשאר איברים החיצונים עדיין יש בהם דם שלא נפרש כולו בחוץ. ובלב הטבע להיפוך דרק בשעת שחיטה נתקבץ שם הדם ונשאר עומד בחללו כיון ששוב אין לו כח להתפשט בעורקים כדרכו בחיותו ורק בחללו נתכנס אבל כל בשר הלב דומה לשאר איברי הגוף ויש בו דם בלוע. ומה"ט אסרו להזמין הנכרי על ב"מ משום דבשעת שחיטה יוצא הדם מהם תחלה והבשר עדיין יש בו חיות עד גמר הפרכוס ונחשבו כאמה"ח ולפי"ז שפיר אמרו במחט שנמצא בבה"כ לנסיון דאם יש שם קורט דם בידוע שנתחב מחיים בעוד דמו בדופני בה"כ ואם אין שם קו"ד בידוע שנתחב אחר שחיטה. ואדרבה משם ראיה דאין להחזיקו בדם אחר שחיטה דבשאר איברים אמרו להיפוך דאומצא דאסמיק אסורה למליחה הרגילה בשאר בשר משום דנתקבץ בה הדם אחר שחיטה ע"י איזה סיבה. וגם אמרו השובר מפרקתה של בהמה מבליע דם באיברים וגוזל הבריות וכו'. והיינו משום דטבע כל האיברים שיש בהם רוב דם אחר שחיטה חוץ הכבד שכולו דם. וע"י שבירת מפרקת נעצר הדם יותר ורק הב"מ מאבדין דמן בקילוח ראשון. ועס"י ס"ז ס' ד' ה'

שוב ראיתי שהר"ן עצמו הקשה על סברת ר"ת דאין ראי' מנמצא בו קו"ד. ולדברינו אדרבה משם ראי' להיפוך דאחר שחיטה אין בהם דם דא"כ אין ראי' מהקו"ד על תחיבת המחט מחיים. ובשאר איברים מצינו אומצא דאסמיק אחר שחיטה. ואם תרצה לידע מקור מהש"ס דהכרס ישנו בכלל ב"מ אף שאין זה ראי' גמורה אבל זכר יש. דבמס' תמיד דל"א תנן הכרם מדיחו בבית המדיחין כל צרכו. והקרבים מדיח בשלחנות וכו'. לכאורה משמע דהכרס אינו בכלל שאר ב"מ. ובמס' מדות פ"ה מ"ג וז"ל בית המדיחין ששה מדיחין קרבי קדשים. וע"כ דקאי על כרס שהדחתו בבית המדיחין דאלו שאר קרבים מדיחן בשולחנות. הרי דכאן קרא לכרס בשם קרבי קדשים. וטעם הדבר שלא הדיחו הכרם במקום שהדיחו שאר ב"מ משום דבכרס יש פרש הרבה, כנגד כולם הוצרכו להדיחו בבית המיוחד לזה בפ"ע. וגם כקרא יי והקרב והכרעים ירחץ וכו' הרי דגם בלישנא דקרא הכרס בכלל ב"מ דעיקר הרחיצה שייך בכרס ביותר. ובספר שקלי גולה שנדפס בשנת תרנ"ח למס' שקלים הארכתי בזה. ויותר לא העתקתי לסי' ע"ד

קיצורי דינים שאספתי לסי' ע"ה

דין א'. נהגו למלוח כל ב"מ אף שאין מחזיקין בהם דם משום שומן שעליהם ולכן די למלחם בצד שומנם ואם עבר ומלחן בצד המאכל יהפכם וימלחם בצד החיצון ששם שומנם ואפי' אחר יב"ש. ואם בשלם בלא מליחה כלל בעינן ס' נגד השומן שעליהם וכל הקדרה מצרף ואף גוף המעי מצטרף לס' נגד השומן עס"י צ"ט. ומכ"ש דל"א א"ד. ואם יש ס' גם השומן מותר וא"צ לצננו וללקוט השומן כמו חלב שנתבטל בס' עס"י צ"ח. ואפי' לדעת הרמ"א בסי' ס"ט סי"א. ואכתי צ"ע למה כשמלח בצד המאכל הוה כלא נמלח וצריך לחזור ולמלוח בצד החיצון ולמה יגרע ממולח עצם הקולית שעולה למוח שבתוכו. ואולי כן קבלו דטבע דם שבמוח להיפלט ע"י עצם הקולית ואין טבע השומן להפליט דרך עור המעי הפנימי. ובסי' ע' כתבתי דוגמא לדינים אלו ואכתי צ"ע לענין בדיעבד וע' לקמן

דין ב'. כ' הפמ"ג דקין שמלחן מעבר המאכל ומלאם בקמח ועירה עליהם רותחין בעבר הפנימי. אמרינן עירוי מבשל כ"ק והמעי במקום קליפה ויסיר השומן וימלחנו והקמח שבפנים מותר ואם עירה הרותחין על צד השומן אסור השומן והמעי שיש מקומות שאין השומן מכסהו. ואם יש שומן עב יסיר כ"ק והשאר מותר. ואם מלחן בכשא"מ אם בלא שומן מותר אם לא אסמיק עכ"ל. והנה לשון אסמיק אין לו הבנה דה"א בב"מ האודם סי' אקודם שחיטה ולא אאח"כ כמו בסי' דקו"ד שנמצא בבה"כ וכמו שהארכתי בפתיחה לסי' ע"ד בסמוך דרק בשאר איברים הסימוק סימן לדם איברים ולא בב"מ. אמנם לדברינו בדיבור הקודם דלמה יגרע מליחת המעי בצד פנימי ממליחת הקולית למות שבתוכו. והמוח יותר מוחזק בדם משומן הב"מ יש לישב בדבר בדיעבד בשאלתו זאת ויראתי לפתוח פה נגד הקדמונים והמורה ישקול הדברים בצדק והפר"ח מתיר בדיעבד מטעם שכתבתי דלא גרע מקולית וצ"ע

דין נ'. וכ"ז בחלחולת שכן קבלו אבל שאר ב"מ אם מלחן בצד פנים מותר בדיעבד ועמ"ש בדיבור שלפ"ז

דין ד'. ביצים גמורות הנמצאים בעופות. בין נגמר גם החלבון בין לא נגמר רק החלמון צריכין מליחה. רק לא ימלחם עם בשר באופן שיגעו זב"ז דאז הביצים נאסרו אם לא כשעדיין מעורים בהעור שנדבקין שם דאו הם עדיין כשאר ב"מ. ואם הביצה גמורה בתוך קליפתו יגע בבשר במליחתם ביחד הקליפה במקום קליפה והביצה מותרת. ואם אין קליפתם עליהם ומלחם עם בשר בנגיעה ונאסרו כ"ק ובשלם אח"כ בעינן ס' נגד הכ"ק ובאין ה"מ ס' נגד כולם ובפרט כשלא נגמר רק החלמון הרמ"א מתיר לגמרי למלחם עם בשר ועפ"י רוב כשנגמר גם החלבון שאז איסורו עם בשר אז יש עליהם קליפה דקה אף שעדיין אינה קשה והיא במקום קליפה. ואין הביצים נאסרים מהבשר אא"כ נגעו בבשר בתוך שיעור מיל ראשון ואח"כ צ"ע. וע' בדברינו סוס"י ע' בדין חמישי

קיצורי דינים לסי' ע"ו

א) הצלי מדינא א"צ לא הדחה ולא מליחה. ואנו נוהגין להדיח ולמלוח קצת ע"ג השפוד ואחר הצליה מדיחו ג"פ. ואם בישלו אחר הצליה בלא הדחה בנתים מותר והצלי מותר בלא הדחה ראשונה דלצלי אין דנין הדם שע"פ לד"ב כמו במליחה בריס"י ס"ט. אבל דם בעין ממש הנופל על הבשר בשעת צליתו אוסר ובעינן ס' וגם כ"נ: