חידוד הלכה ל

כשיהי' כשר כגון שהמוח מקיף המים אז בע"כ ימלחו משני צדדין כיון שכבר נפתח הקדרה משום חשש הבדיקה ומבואר בסי' ס"ט דכל שנפתח משני צדדין בעי מליחה משני צדדין ואם לא נפתח די במקום הגלוי לבד. וא"ל הא גם בכה"ג היה יכול למלחו קודם הפתיחה ואח"כ יפתחנו לבדיקה זה אינו חדא שמא יהיה טריפה ול"ל טירחת מליחה ושמא ימלחנו עם בשר אחר ואח"כ ימצא זה טרפה. ועוד כיון דעכ"פ צריך לנקוב עד הקרום ושמא עי"ז יקלקל הבדיקה ע"י שיתקרע הקרום ויזובו המים ולא יוכל לידע אם המוח מקיף למים וכה"ג ובכה"ג יפתחנו כולו וממילא ימלחנו בשני צדדיו. ובזה א"ש דברי הב"י הביאו הט"ז סק"א וז"ל יחתוך הראש משום המוח שבפנים עכ"ל ואין לדברים אלו פי' דהא גם כשמלחו כולו ע"י נקיבת העצם נתכשר המוח בפנים כבס"ג. וע"כ הכונה באופן שכתבתי וה"ק אם פותחו מחמת צורך בדיקה אז לא יוכשר המוח עד שימלחנו שם במקום הפתיחה וכ' זה להבין שלא יסתרו דברי שבס"ג לכאן. והש"ך בסי' ס"ח סק"ח כ' שיש שני דיעבד. דלכתחלה בעי פתיחה ממש ואח"כ חיתוך בקרום ש"ו ואז ימלחנו ובדיעבד שכבר מלחו בלא קרע ש"ו ש"ד. ודי בפתיחת העצם. ודיעבד גמור שכבר נתבשל די במלחו שלם עם נקיבת העצם. ולפי"ז הך דס"ג כאן מיירי בשכבר נתבשל במליחה כזאת. אבל קשה לפי"ז דהא כאן בסק"א כ' וז"ל ואין לפרש הטעם דס"א משום לכתחלה דא"כ למה כ' בס"ג דדי בנקיבת העצם. וסיים דכאן רק למצוה מן המובחר וא"כ סותר הש"ך דבריו משם לכאן ואפשר דשם כ' לשיטת הר"ב כמ"ש הש"ך כאן סק"ו. דבדברי הר"ב מוכח לחלק בין דיעבד לדיעבד אבל בדעת המחבר לא נראה בחילוק זה לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד לדיעבד לכן כ' לדעת המחבר דכאן למצוה מובחרת

סעיף ב [ב] הטלפים [ג] מחתכם מעט למטה ומולח [ד] ויניח מקום החתך למטה ומולח גם על השיער

[ב] הטלפים. כ' הש"ך בסק"ג דהטלפים מעכבים הדם מלצאת לכן יחתכם. ול"ד לעצמות אחרות דהדם נפלט דרך העצם משא"כ בטלפים ויהי' כמולח בכשא"מ וסותר דברי הט"ז דכ' משום דעצמות אחרות ממלא כל חללן במוח לכן אין בהם משום מולח כשא"מ משא"כ בטלפים שיש מעט ריקן ע"ש. ולי הקטן דברי הש"ך אין מובנים דאיך י"ל דאם לא יקצצם יהי' חשש כשא"מ אטו אם יניח בשר בתוך כלי וימלח ע"ג הכלי יהי' חשש כשא"מ הא לא מלח הבשר כלל וע"כ דסבר דהמלח פולט מהבשר דרך הטלפים א"כ דומה לקולית ושאר עצמות ולמה לא חיישינן בהם לחשש כשא"מ וממ"נ אם אין פולט מהבשר דרך הטלפים א"כ לא נמלח שם כלל ואם פלט דרך הטלפים מ"ש מעצם הקולית. ועוד איך כ' בפשיטות דהבשר שבתוך הטלפים הוה כלא נמלח כלל וא"כ אין כאן חשש כשא"מ דהא לא נתעורר הדם כלל לצאת מתוכו שנחוש לדוחק היציאה כחשש כשא"מ שבסי' ס"ט סי"ח. גם הש"ד בסק"ד הקשה מה יועיל קציצת ראשי הטלפים הא לא יהיה רק כנמלח במקום הקציצה לבד. והיינו משום דסובר בדעת הש"ך דאין הבשר שבטלפים פולט כלל. והש"ך כ' חשש דמולח בכשא"מ כאן ובסי' ס"ח. ולתרץ זה נ"ל דהש"ך בסי' ס"ט סק"ד כ' דההדחה מועלת דרך הטלפים לבשר שבתוכה. הרי דעצם הטלפים שוים לשאר עצמות ואם ההדחה מועלת מכ"ש המליחה שהיא טבעית להמשיך הדם למלח. וגם לא הוצרכו קציצה קודם הדחה וע"כ כמ"ש בחדודי בסי' ס"ט סק"ב ג' ובקו"א שם סק"ב דטעם ההדחה משום דם שע"פ הבשר שזב ע"ג כל שטח הבשר ע"י דוחק הקופיץ וזהו הטעם להמחמירין במלח בלא הדחה א' וכתבתי שם דאף דאין הקופיץ חותך רק בחלק קטן אבל ממקום החתך זב ומכסה כל שטח הבשר. וגם על הרגל שאין שם הפשט העור זב ממקום שנחתך מהרגל רק שאינו נראה לעין ע"י השיער ולכן גם הרגל אסור אם לא הדיחו ע"ש בסברות מוכיחות. וכ"ז על חלק כל הרגל יש חשש זיבת דם בעין שנתיבש תחת השיער ואינו נראה אבל זה ודאי דתחת הטלפים לא זב שום דם ובחוץ לטלפים ודאי דאין דם בעין הנראה לעינים ואם יש תחת הטלפים דם הוה דם איברים לא דם בעין ממש כמו בשטח הבשר לכן לא הקפידו בהדחה לפתוח עצם הטלפים אבל במליחה הקפידו שהדם יצא מכל שטח הרגל. לכן חששו בבשר שבתוך הטלפים יותר מבעצם הקולית והיינו משום דידוע דבקולית ושאר עצמות המוח שבתוכם דבוק לעצם כאבר אחד ממש וראיה לזה דכשמכין בחיה באיזה עצם מרגשת כאב גדול ואם יתנפח העצם תיכף נתקלקל המוח שבתוכו דהכל אבר א' אבל הטלפים אינם רק שומרים למה שבתוכן אבל מכין וחותכים ממנו וגם במסמרים נוקבים הטלף ואינו מרגיש כ"ז שאין חותך עד הבשר. וכמו שאין האדם מרגיש חתך שבצפורן. וגם אין שום עצם מגולה לאויר כטלפים. לכן דנו את הטלפים ככלי עצם לגבי הבשר שבתוכם והצריכו קציצה וע"י חתך מעט עד שיתגלה העצם של גוף הרגל יפלוט הדם. והא דכ' הש"ך דהוה כמולחו בתוך כשא"מ והקשיתי ממ"נ אם חשבת שהדם יתעורר א"כ נפלט ואם הטלף נחשב לכלי אחרת א"כ לא הרגיש הרגל את המלח ולא נמלח הרגל רק הכלי. אבל באמת עכ"פ מחלק הבע"ח היא ובפרט חלק הטלף שכנגד העצם של הרגל דשם מרגיש כאב ושם נפלט הדם ונתעורר לצאת וכשפוגע בקצה הטלף במקום שאין הב"ח מרגשת שם שום כאב שם עומד הדם כמו בתוך כלי. סוף דבר הטלף כולו במקום דיבוקו נחשב כעצם מעצמותיו רק חלק התחתון והראשים שבו שדש עליו תמיד נתקשה כעצם ואינו מרגיש בו כאב בחיים נחשב ככלי אחרת ויש שם חשש כשא"מ. ובקו"א סק"א אבאר יותר

[ג] מחתכם. וכ' המ"ז סי' ס"ח סק"ד שיחתכם עד שיתראה העצם של הרגל דרך הנקב

[ה] ויניח מקום החתך למטה, ע' הגרע"ק בסי' ס"ח בשם הת"ח דבדיעבד אם לא הניח מקום החתך למטה שרי והמנ"י הניח בצ"ע. והט"ז כ' בשם רש"ל שטוב להדיח מקום הקציצה אף שאין נוהגין כן וכ"כ בסי' ס"ח סק"ד ויש שם ט"ס בדבריו כמ"ש הט"ז שם. וכ' בי"א בשם ס' תו"ח דאם לא קצץ יש תקנה ע"י מליחה ב' אחר שיקצץ עכשיו מזה נראה דלא ס"ל חשש מולח בכשא"מ כש"ך ובש"ך סי' ס"ט סק"ד משמע להיפוך דהדחה מועלת לטלפים בלא קציצה ויש שם ט"ס בדבריו וביארתי שם בחידוד סק"ב. ולענין אם מועיל מליחה ב' משמע דההדחה הראשונה הועילה וגם אין חשש מולח בכשא"מ דאל"כ לא הי' מועיל מליחה ב' בשני חששים אלו עס"י ס"ט ס"ב וסי"ח אמנם הש"ך דכ' החשש דכשא"מ ק מדסתמו הפוסקים וכ' דאם לא קצץ אסור מה שבתוך הטלפים משמע דאין מועיל מליחה ב'. ומ"מ המיקל אין מזניחין אותו. עוד כ' שאם נתנוהו ברותחין אחר שמלחוהו בלא קציצה צריך ס' נגד החלק שבתוך הקלפים. וכן אם נתנוהו ברמץ אין אסור אלא מה שבתוך הטלפים וא"צ כ"נ למעלה. דקי"ל בכל איסורים מליחה אוסרת כ"ק ובמליחת דם אין נזכר איסור קליפה ע' חו"ד רי"ס ס"ט באורך לכן גם ברמץ אין איסור כ"נ ונ"ל דוקא