חידוד הלכה כה

הציר יותר מקורר מגוף המלח הנופל על החתיכה. והיא כבר נמלחה ופלטה כדו"צ. והמלח מלא דם

[יב] דינה כאלו היתה בכלי שא"מ. ע' ש"ך סקמ"ז וז"ל מיהו פשוט דלא מיירי מבשר שלא נמלח כלל דזה מותר אפי' הציר בכשא"מ ממש ע"י מליחתה שיעשה לה אח"כ דאין הציר עושהו פי' ממקל"מ וכו'. ולפי"ז במעשה דהט"ז בסי' ס"ט ס"ק מ"ד בהניחה אוז שלא נמלחה בכשא"מ ועליה הונחה אוז שכבר הוכשרה ומלח העליונה והציר זב ע"ג התחתונה ונשרה בציר ואסר התחתונה מה שבתוך הציר ולדברי הש"ך כאן אין בציר כדי לאסור בשר תפל כדין מולח בכשא"מ. וכ"כ הס"ד ס"ק ל"ט וז"ל וכ"ז בתוך ש"מ אבל חתיכה תפילה שנפלה לציר בכשא"מ שרי ע"י מליחתה דכשהיא תפילה לגמרי אין בזה משום מולח בכשא"מ ולא איכפת לן מה שמונחת בציר [ולק' סוסקט"ו כתבתי בזה]. מיהו הגרע"ק כ' על הש"ך ס"ק ל"ו וז"ל דזה תלוי בב' תירוצים שבש"ך שם וכ"כ בגליונו לס"ק ל"ז דלתי' ב' של הש"ך ס"ק ל"ו אסור בש"כ בציר שלא יועיל הדומל"ב [מיהו גם שם לא מיירי מתפילה ממש וצ"ע] ובסי' ס"ט בקו"א סק"י הארכתי במעשה דט"ז שם. ונ"ל דאם נפל בשר תפל לציר שע"ג קרקע להתיר דעכ"פ אין דין הקרקע ככשא"מ ממש שאין המקום דחוק ועכ"פ יש לציר מקום לזוב כתי' א' שבש"ך סקל"ו ועפ"ת ס"ק ל"ג. ובפרט אם היתה מודחת דאפי' בכשא"מ ממש יש לסמוך אש"ך וש"ד הנ"ל. ודוקא בתפילה ממש אבל בתוך ש"מ אבאר לך בקיצורי דינים אין להקל בציר כמו במולח בכשא"מ. וע' כרו"פ וז"ל דבקרקע מספק"ל אי הוה ככשא"מ ומחמרינן לאסור מה שבתוך הציר אבל לא נדון כמולח בכשא"מ שיהי' כפי' ממקל"מ. ואסר גם ברצפת לבינים אפי' שרופים כבכלי ממש ויותר היקל ברצפת נסרים או אבנים. ובזמנינו עושים מצימענט. וע"כ בכולם הוה יש מקום לזוב דאין שם דפנות להחזיק הציר וגם נחלש מאויר. וידוע דכל דיני ציר דסעיף זה היינו ציר הנוטף מהמלח בלא שום תערובות מים אבל בתערובות מים אבאר בס"ק ט"ו. ואם הציר מעורב בציר היתר כגון ממה שנוטף אחר ש"מ שהוא היתר ע"ל סקט"ו דהגאון מהרש"ק רוצה להתיר כמו בתערובות מים ופלפלתי שם להחמיר

[יג] דינה כנוגעת בציר. כלומר לקולא דמהני מליחה ב' כשהיא תפילה ע' ש"ך ס"ק מ"ח. ולכאורה דין זה כפול בסי' ס"ט סי"ח בהג"ה וז"ל אבל שאר חתיכות שעליה הנמלחים עמה מותרים. וצ"ל דהתם מתיר כשהם למעלה ממש כמשמעות הלשון „שעליה“ וכאן קמ"ל אפי' מונחים אצלה. וע' ש"ך ס"ק כ"ט בלא הודחה שמחלק באם נשתהו ביניהם או לא ובדברינו סק"י הארכתי והמורה יזהר לעיין בדינים אלו בדיעה מיושבת

יד] ס' ציר ס' מים. לכאורה הכונה שנשפכו אחר שנפל הבשר בהם ואינו יודע אם הי' ציר או מים דאל"כ איך משכח"ל שלא יכיר בין ציר למים. וע' ש"ך ס"ק מ"ט דזה קיל מציר שע"ג קרקע דשם הספק על הקרקע אם דינה ככלי אבל הציר עצמו ודאי וכאן הספק בעיקר הציר כ"כ הגרע"ק בפי' דברי הש"ך ונ"מ דבהונחה בציר שע"ג קרקע ושהא ש"כ אסור [לשיטתו אפי' תפילה כמ"ש בס"ק י"ב בשמו והכא שרי. ומ"מ מסיק גם כאן לאסור מה שבתוך הציר וצ"ע ועמ"ש בסוס"ק י"ב

[טו] ציר מעורב עם מים וכו'. ואפי' מים מועטין וכו'. הש"ך סק"מ מצריך רוב מים והמג"א או"ח סי' תס"ז ס"ק ל"ט כ' דא"צ רוב ומסיק לפי ראות עיני המורה. כלומר שיראה בעיניו אם הציר חזק או רפה ואז ידע אם המים החלישו אותו. והש"ד כאן בשם או"ה אם ספק אם מים רוב או לא מותר. והספק אף שהוא חסרון ידיעה מ"מ כיון דכמה פוסקים מכשירין בלא רוב מותר אפי' בספק חסרון ידיעה

ומדי דברי בענין זה דציר מעורב עם מים אביא מקור לזה. דז"ל המשנה בכורות כ"ב הלוקח ציר מע"ה משיקו במים והוא טהור. ובגמ' שם הטעם דממ"נ אי רובא מים הא עביד להו השקה. ואי רובא ציר לאו בר קבולי טומאה הוא ומיעוטא דמים בטלי להו ברובא ובספרי נמוקי הרא"ה למשניות תרומות ומקואות וטהרות הארכתי באם שייך ביטול לדבר המק"ט בין דבר שאין מק"ט ואין כאן מקום לפלפול ארוך כזה] ובמס' מכשירין פ"ו מ"ג כל ציר בחזקת טומאה פי' הרע"ב דע"י מעט מים שנותנין בו נכשר. וע"ה נאמן לומר טהורים הן. כלומר שלא ניתן בהם מים כלל. ושם ראב"י אומר ציר טהור שנפל בו מים כ"ש טמא. ולהרע"ב הנ"ל הפי' פשוט דהכ"ש מים מכשירו. ונטמא בידי ע"ה שמוכר אותו. וראב"י לא פליג את"ק דסתם ציר דת"ק דטמא היינו ע"י אותו מעט מים שנפל בו ומסתמא אמרינן שיש בו מים מעט רק דע"ה נאמן לומר שלא נתן בו מים דנאמנים לומר בכל פירות שלא הוכשרו וגם בציר כן. וא"כ קשה אגמ' בכורות הנ"ל דכשמיעוטו מים נתבטלו המים והוא טהור הא אפי' בכ"ש מים הוכשר ונטמא ממילא. והיינו דאחר מימרא זאת מביא הך משנה דמכשירין עם דברי ראב"י להורות הקושיא על הממ"נ דגמ'. ומשני ר"נ זאת אומרת חשודין ע"ה לערב עד מחצה מים בציר. וכשנפל עוד מים כ"ש הו"ל פלגא. כלומר ולכן מהני השקה דפלגא מים ופלגא ציר ואין הציר מתבטל במים ולא המים בציר ומועיל השקה. ולא מטעם ממ"נ דלעיל דאותו תי' נסתר ממשנה דמכשירין

אמנם אכתי ק' דאמר זאת אומרת חשודין ע"ה לערב מחצה מים בציר והיכן מצינו שנחשדו הע"ה על גזל. ועוד דא"כ איך אמרינן במשנה דהע"ה נאמנין לומר לא הוכשרו דבדבר שחשודין בו אין להאמינם. ונ"ל דכצ"ל זאת אומרת סתם ציר מחציתו מים כלומר דבאמת אין נותנין בתוכו מים והע"ה נאמן בזה. רק עיקר הציר יש בו תולדות מים והכונה שאם למשל מולחין בשר או דגים ואם נותנין ליטרא מלח נתהוה שני ליטראות ציר דהמלח נותן חריפות והבשר מזיעה והזיעה תולדות מים שיש בבשר ונעשה כפל מכפי משקל המלח [וזה בדוק ומנוסה]. ואותן המים שבאים מזיעת הבשר אינם מקבלים טומאה שעקרו ממלח ורק כשנותן בהם מעט מים נכשרו. וגם חלק המלח שבו נכשר כשאר אוכל. והע"ה נאמן לומר שלא הוכשרו כלומר שלא נתן בהם שום מים. וראב"י בא לפרושי מילתא דת"ק דכל הטומאה בא ע"י מעט מים כשנותנין בתוכו. ובזה יובנו דברי ר' נחמן בגמ' בכורות הנ"ל דלכן מהני השקה לציר דמקורו מחצה מים ע"י הזיעה וע"י כ"ש מים שנותן בתוכו נתעורר בו המים ונעשה כאלו רובו מים ונטהר בהשקה. זה פשר הדברים להבין הגמ' בכורות הנ"ל עפ"י משנה דמכשירין

ולפי"ז א"ש במה שאנחנו מקילין בכל סי' זה בציר בכשא"מ יותר מבמולח בכשא"מ. ולכאורה קשה הא כל איסור דמולח בכשא"מ הוא רק דכשהמלח יפלוט ציר והציר אינו יכול לזוב ולכן לא אסרו מן הדין רק מה שבתוך הציר ואיך נקיל במונח בציר יותר מבנמלח בכשא"מ משום דסוף הציר להתקבץ תחתיו וע"כ כמ"ש דחריפות הציר חציו מכח המלח וחציו מזיעת הבשר לכן רק בנמלח והציר זב תחתיו אז נאסר אבל בלא נמלח רק נפל בציר קיל ממולח ממש. ולפי"ז נבין בניקל דין שלנו בציר מעורב במים דבאמת גם מועט מים מחלישין אותן דממילא יש רוב מים כנגד המלח. דציר עצמו חציו מלח וחציו מים. וכגמ' בכורות הנ"ל דכ"ש מים