חידוד הלכה קלא

ח"צ בתשובה בנשאת עפ"י ב"ד ובא הבעל דהולד ממזר וי"א דאינו ממזר מה"ת משום דנשאת בהיתר ב"ד ודעת הח"צ דהוה ממזר ול"ד לתערובות יבש דכשניכר אח"כ דגם הרוטב מותר. והח"צ פליג דבאמת התבשיל אסור וכו'. עכ"ל. ונ"ל דנחזי אנן אם הי' היבש חהר"ל ואסרנו התערובות והוכר האיסור דודאי חזרו השאר להיתירא הרי דההיכר מהני לקולא ומכ"ש בלא ר"ל דהי' מותר והוכר האיסור ואין ס' דעכ"פ מועיל ההיכר לחומרא. דגם התם חייבת עכ"פ חטאת על שגגתה ע' יבמות פ"י מ"ב בין בניסת עפ"י ב"ד בעד א' בין בניסת שלא ברשות עפ"י ב' עדים. אבל לי הקטן נראה יותר להשוות הדין להא דסוטה פ"ט בנערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג דהעגלה אסורה בהנאה כאלו לא נמצא משום שכיפרה בכל זמן הספק הרי דעכ"פ ההיתר שהיה עד עכשיו לא נתבטל למפרע דאל"כ לא הי' על העגלה שים איסור דנתבטלה איסורה למפרע. ואין לחלק דהתם עיקר העגלה לא באתה אלא להגן על העיר והרי הגינה כל ימי ספיקתה אבל ההיתר דביטול דהי' מסלק האיסור כאל אינו והרי ניכר וישנו דזה אינו דאדרבה אם דבר הבא בספק לא נתבטל מחמת ההכרה מכ"ש ביטול רוב. ויותר יש לדמות ביטול ברוב לניסת שלא עפ"י ב"ד כלומר ע"י ב' עדים דאין הולד ממזר וצ"ע ורק להערה באתי

עוד יש לדבר בסי' זה אם הי' תערובות חד בחד ונפל כל חתיכה לקדרה אחרת דודאי בעינן בכל קדרה ס' מספק דאתחזק איסורא. ובאופן זה הידיעה קודם הבישולים מגרי גרעי להקדרות דאם לא ידע שיש כאן איסור כלל ונודע אחר שנתפרדו החתיכות ונתבשל כל א' בקדרה אחרת יש לצרף שתי הקדרות לס' נגד א' אם הם של אדם א' ועתידין להתערב דאכתי לא נאסרו שניהם עד עכשיו והרי כאלו נפלו שניהם לקדרה אחת ויש ס' נגד א' ואם נודע קודם הפרידה והבישולים דכבר נאסרו שתיהן י"ל דתו לא מהני מה שיש בשתיהם ס' וצ"ע בה"מ. ואם תבין פלפולינו בפתיחה לתערובות בשאלת השואל להרשב"א ותשובתו וכפרושי שם דבריהם תבין לפלפל גם בדין זה ואין רצוני להאריך כאן יותר מחמת דוחק הזמן שקפצה עלי רוגזו של אשתי פי' שחלתה מאוד הש"י ירפאה בקרב

סימן קי סעיף א

דבר חשוב שנתערב [א] במינו אוסר [ב] בכ"ש. ואלו הן ו' דברים. אגוזי פרך וכו' [ג] וחביות סתומות [ד] וככרות של בע"ב [ה] וכן בע"ח חשובין הן ואין בטילין. אבא שאר דברים אעפ"י שדרכן למנותן בטילין

הג"ה. וי"א [ו] דכל דבר שבמנין דהיינו שדרכן למנותן תמיד אינו בטל וה"נ: הא דד"ח אין בטל הוא מדרבנן ואזלינן [ז] בספיקו לקולא: כל דבד שחשוב אצל בני מקום ממקומות כגון אגוזי פרך ורמוני באדן בא"י באותן זמנים. אומר חשיבותן באותו מקום ובאותו זמן. ולא הוזכרו אלו אלא שהן אוסרין בכ"מ וה"ה כיוצ"ב בשאר מקומות

[א] במינו בכ"ש. זהו דעת הרמב"ם דכל דברים חשובים אין חומרתן רק במינו עפיהמ"ש ערלה פ"ב מ"ז ובע"ז ובחולין ושם כ' חוץ מחמץ בפסח שגם בא"מ בכ"ש. ובחיבורו פט"ו ממאכא"ס כ' ג"כ כן ושם פרטם במשלים. והנה הרב בסי' ק"א בברי' כ' דגם בא"מ והתימא על הרב שלא כ' כאן דלדידן כולם גם בא"מ חוץ מדשיל"מ בסי' ק"ב שכ' הרב שם ג"כ דדיקא במינו ובדברינו בסי' פ"ז בק"א סק"ב ובסי' ק"א הארכתי בכמה ענינים בדרך זה ובפתיחה לתערובות דברתי מזה הרבה ע"ש וכאן קצרתי

[ב] בכ"ש. הש"ך עשה כלומר שלא תימא כ"ש ממש ש בעצמו מחמת קטנותו לכן פי' כנגד רוב התערובות שנתערב בו. עוד מפלפל בדברים האסורים בהנאה אם יש היתר דהולכת הנאתו לים המלח או למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו. והביא דעת הרא"ש סופ"ג דע"ז וכ"כ הר"ש בערלה דרק בע"ז שתופסת דמיה מותר ע"י הולכת הנאתו ליה"מ או למכור חוץ וכו' ולא בשאר אה"נ. והדברים סתומים דהסברא בהיפוך דכי משום דע"ז חמירא לתפוס דמיה תבא קולא אתמהא. ונ"ל דה"ק דבפ' כל הצלמים פליגי ר"א וחכמים בהיתר דהולכת הנאה ליה"מ דר"א מתיר וחכ"א אין פדיון לע"ז. וה"פ דידיע דבהקדש גילתה התורה דיש לה פדיון ונקרא חילול וההקדש יוצא לחולין והקדושה חלה על הפדיון ובע"ז תופסת דמיה ושניהם אסורין לכן דעת חכמים שפיר דגם אם עשה לה פדיון וזרק הפדיון ליה"מ ג"כ לא יועיל להתערובות כמו שאין מועיל לגוף הע"ז אם נתערבה והוליך דמי הע"ז ליה"מ. ור"א מיקל בתערובות הפדיון שיועיל הולכת הנאה ליה"מ ורק בתערובות הע"ז עצמה לא מהני הולכת הנאה ליה"מ. ובאמת בפדיון ע"ז עצמה ודאי דהלכה כחכמים. אלא כשאין שם פדיון ע"ז רק הנאת ע"ז כגון אפה פת בעצי ע"ז או ארג בגד בכרכר של ע"ז דאסרינן הפת מחמת שבח העצים ואותו הפת נתערב בככרות אחרים נמצא שאין באותו התערובות לא ע"ז עצמה ולא פדיונה רק הנאתה נתערבה אמרינן הסברא להיפוך כדעת ר"א בפדיון ממש. ואמרינן כיון שדין הע"ז לתפוס דמיה ר"ל שמה שהתפיס בפדיונה יהי' כמוה. אבל כאן שאין העצים בעולם שכבר נשרפו לא חמירא הנאת העצים שבפת להיות חמור יותר ממנה דע"ז אין כאן וחומרתה בפת אין כאן עכ"פ שלא תאסר ע"י שבח עצים שבפת גם תערובותה ועכ"פ מהני הולכת שבח עצים שבפת אחד ליה"מ והכל מותר. אבל בשאר איסור הנאה לדידן כגון בשר שבלע חלב או חמץ דגוף הדבר נתערב וישנה בעולם ואם לא היתה חהר"ל היתה בטילה בעצמה וכן אי לאו חומרא דחמץ היתה בטילה בעצמה לכן גם כשמוליך הנאתה ליה"מ לא מועיל להתיר ההנאה. דבאמת אם החליף בב"ח באחרת או החליף החמץ לא נאסרו החליפין וגם גוף הדבר לא יצא מאיסורו ולא שייך בהם לומר פדיונו נתערב ושיוליך הנאתו ליה"מ רק גוף האיסור נתערב ולגוף האיסור כמו שלא נתבטל להיתר אכילה כן לא נתבטל להיתר הנאה ובאמת הדין לק' בס"ז דאם מהתערובות דברים חשובים נפל אחד מעצמו לים דהותר התערובות רק כאן שרוצה להוליך הנאת אחד ליה"מ לא מהני דגם אם הפילו לים בידים לא מהני ולק' בס"ז אבאר

[ג] וחביות סתומות. במס' מע"ש פ"ג ה"ג בירושלמי דרק חביות סתומות של יין אין בטילין אבל דשמן בטיל בק"א כשאר תרומה [וממילא בשאר איסורין ברוב]. והטעם נ"ל דדרך בע"ב למכור להחנונים כמה קנקנים יין במנין וכיון שנמכרים במנין אין בטילין אבל אין הדרך למכור קנקנים עם שמן במנין רק במדה והקונה חבית שמן מדקדק במדתה כמה לוגין יש בה וגם אכילת השמן היא מעט מעט לזמן ארוך. ולכן שם במשנה לענין אם הקנקן תפל להשמן לצאת לחולין אם קונה במעות מע"ש מחלק ג"כ הירושלמי בין יין לשמן הכל כמבואר שם בביאורי לירושלמי ובחיבורי נמוקי הרא"ה למשניות שם

[ד] וככרות של בע"ב. לדעת הרב בהגה דכל דבר שנמכר במנין אין בטל א"כ גם של נחתום