חידוד הלכה קכ

ועוד דא"כ מכ"ש התולעים אם לא נמוחו שהם בריות שלימות יגרעו מעכבר כעדשה ולמה לא הותנו דכשהם שלימים ונאבדו דאין להם שום ביטול. ובפשיטות נ"ל דמתנאי הברי' הוא שלא יחסר ממנה שום אבר אפי' הכנף מהזבוב או רגל א' ששורץ בהם וכשנתערבו בתבשיל א"א שלא יחסר ויתמחה ממנו אבר א' ומטעם זה כתבתי בסי' פ"ז ישוב נכון על מה שאין העולם נזהרין בימות הקיץ לבדוק מהרחישה שקורין מילוין שיש מהם לאלפים בתוך הקמחין והיינו כששופכין מים בקמח ומגבלין עיסה כבר כולם מתו ונחסר מהם דא"א שלא יתרסק מהם איזה אבר קטן שבהם ומשום מבטל לכתחלה לא שייך בהנך כמו באגוזי פרך כשפצען במתכוין דהתם רואה מעשיו אבל כאן אין כונתו לרסקם כיון שאינו רואה אותם רק כונתו לגבל עיסה. והא דכ' הט"ו בסי' לענין רוזינקיס שנמצא עליהם מילוין בחג השבועות שאני פירות יבישים שנראה עליהם הרחישה לעינים דרוחשין ע"ג הראזיני ונראה לעין ואם ימית אותם במשמוש ידים הוה מבטל בריותו כמו בפוצע אגוזי פרך משא"כ בקמחים שאינו רואה אותם בלא בדיקה בכונה וכיון שידוע שיתבטלו מתורת ברי' בשעת גיבול שוב לא יאכל איסור

וכ"ז לדעת האחרונים דברי' אוסרת גם שלא במינה אבל כבר העליתי בסי' פ"ז דדעת הרמב"ם בכל איסורי משהו דאינם רק במינם ומצייר ברי' כגון תולע בין תולעים כלומר תולע שפירש שנפל בין תולעים שלא פירשו א"כ לדבריו אין שום איסור מכל מיני רחישה שנפלו בא"מ כגון לתבשיל ורק כשאפשר בסינון לא שייך ביטול דהא כשיסנן ימצאהו ואם התבשיל עב וא"א בסינון שפיר בטל ולא שייך לחוש שמא יאכלנו בעין דתמיד יאכל אותו עם הירקות ויהי' בטל גם בפיו בא"מ וטעמו פגום ואינו אוסר לכ"ע. והא דאמרינן בגמ' האי אמרטוטי אמרטוט ופירש"י וחיישינן שמא בולע חתיכת שרץ בהדי חומץ. שאני התם שהחומץ לח וחתיכת שרץ יבש ויבש בלח לא בטיל אבל אם העכבר בתוך תבשיל ירקות אה"נ דלא חיישינן דבין אם נדונו ללח בלח בין ליבש ביבש ודאי דבטל. ודע דכל דיני עכבר שהחמירו כאן בשכר וחומץ וכן בשומן היינו אם גוף בשר העכבר הוא כטבעו ולא נסרח עדיין יותר מטבעו כגון בחורף שמונח בשומן ואינו נסרח אבל אם נתקלקל בשרו מעט יותר מטבעו אין שום איסור דלא עדיף העדשה משרץ מכזית דנבלה וכשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה

עוד יש להעיר כאן דהמפורשים האריכו בענין הספק אם הי' העכבר בשומן מעל"ע וספק כבוש עם ספק פוגם הו"ל ס"ס והט"ז מחמיר כשהי' ידוע שהי' השומן רך יום או יומים דהוה כמו ודאי שהא מעל"ע. ולכאור' קשה הא ידוע דהעכבר בא לשם בעודו חי ומת שם. וא"כ יותר יש להעמידו בחזקת חי ועכשיו מת דע"י שהוא עכשיו מת לא נתקלקל חזקת חיות להחזיקו שמת קודם מעל"ע. דז"ל המשנה כלים פ"ט מ"ג שרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור טהור התנור שאני אומר חי נפל ועכשיו מת. כלומר שחפר חתירה בחיותו תחת התנור ומת שם ולא מחזקינן שנפל באוירו מת ומשם נתגלגל למטה מנחושתו. ובפרט כשהשומן ניטל ממקלמ"ק דלא נחזיק שהי' שם מעל"ע דאולי מקום שעמד השומן קודם מעל"ע אין שם עכברים דלאו בכל מקום מקומם וצ"ע ולדינא בלא"ה מסיק הרמ"א להתיר בה"מ בכ"ע

שאלה. שאלת ממנו אחוה דעי בהא דקי"ל חלב חי אין בו איסור וכל איסור חלב הוא אחר התכתו ולהמרדכי פרק כ"ש הוא פטור ומותר ולא כפיטורי שבת דפטור אבל אסור. אם גם בשר נבלה או טרפה מותר כ"ז שלא נתבשל כמו חלב חי או דוקא בחלב קבלו כן ולא בבשר נבילה ושרצים וכיוצ"ב

תשובה. מקור הדברים לפטור האוכל חלב חי בפסחים (דכ"ד) אר"א אר"י כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור וכו'. א"ד וכו' וכ"ש האוכל חלב תי שפטור. והתוס' שם בד"ה פרט וז"ל והא דאמר בפ' גה"נ אכל צפור טהור' בחיה בכ"ש במיתתה בכזית [ופשט הדברים במיתתה קודם שנתבשל] ותירצו שאני עוף דרכיך וחזי לאומצא וכו' ומסקי דחלב אפי' הותך בשמש פטור עליו כ"ז שלא נתבשל באש עכ"ל. הרי דלאו דוקא בחלב פטור אם הוא חי אלא כל מיני בשר שאין הדרך לאכלו חי פטור עליו אם לא בשר עוף דרכיך. ולפי"ז ניתן הדבר לשיעורין דמצינו ביומא בשעיר של יו"כ אם חל יו"כ בע"ש היו הבבלים אוכלים אותו בליל שבת חי. הרי דגם בשר גדי רך תוך שנתו חזי לאומצא למי שיש לו נפש יפה כהבבליים דאל"כ גם מצות אכילת קדשים לא יצאו. וממילא אם הבבלי אכל מגדי נבלה חי חייבים עליו ושאר כל אדם פטור. ובבשר שור או איל זקן לכ"ע פטורין עליו כשהוא חי. וכבר הארכתי מאוד לעיל בסי' פ"ז בדיני מליחת בשר כשר עם נבילה איך יאסרו כיון דבחיות הבשר אין עליו איסור ובסי' ע' כפלתי הדברים

והנה הפמ"ג בסי' ע"ד במ"ז סק"א חקר בנמצא חלב חי במשקה וספק כבוש מעל"ע או ספק חלב ספק שומן ורצה להקל דחלב חי אין בו רק איסור דרבנן [לכל היותר דלהמרדכי הנ"ל אין בו שום איסור] ומותר בספיקן כמו בנתערב ביצת ספק נבלה או מכשרה. ורק החמיר שם משום דסופו להתבשל ולבא לאיסור תורה אבל גם זה אינו דכ"ז שאינו אסור מה"ת לכ"ע לא אמרינן נ"נ ובפרט לח בלח דבכל ענין א"א חנ"נ וא"כ כשיבשל המשקה יכול להוסיף עד ס'

ולפי"ז אם נאמר גם בבשר נבילה שכ"ז שלא נתבשל אין בו איסור משום שאין זה דרך אכילתו איך אנן אוסרים בסי' צ"א ולק' בסי' ק"ה במלח בשר כשר עם בשר טריפה דמסתמא איירי בבשר חי. ובגמ' במעשה שמלחו הני אטמהתא בגידא דנשיא ואדרבה שומן הגיד דרבנן צריך להיות קל יותר מחלב חי שלא יאסר בחיותו ובשלמא במעשה דבר יונה דנפלה לכדא דכמכא י"ל בשר עוף רכיך וראוי לאכילה חי כמ"ש התוס' הנ"ל ויכול לאסור אבל בשר שור דקשי לא יאסר במליחתו בס' דהש"ך בסי' ק"ט מיקל בא"מ ביבש דא"צ ס' משום דכשיש רוב בא"מ אין שם רק איסור דרבנן ומכ"ש בשר שור חי דלהמרדכי דאין בחלב חי שום איסור משום דאין זה דרך אכילתו למה יגרע בשר חי. וכן איך אוסרים הציר של דברים טמאים איך נאסור צירן אם הבשר עדיין חי ואינו אסור. ולזה י"ל דבציר הוה דרך אכילתן דדרך ציר של בשר. חי לאכול אבל גוף הבשר עדיין מותר. ולפי"ז דין עכברא בשיכרא נפל בבירא כיון דעדיין בשרו חי כמ"ש הפמ"ג הנ"ל לענין חלב חי שנכבש

ולחומר הענין נ"ל דהדין של שלא כדרך אכילתו לא ניתן בחדא גוונא בכל מיני איסור דרק בחלב פטרו אם הוא חי משום דשם חלב פתרונו שבח כמו כל חלב תירוש ויצהר. ונאמר בהרמכם את חלבו ממנו. ונאמר כל חלב דגן וגו'. לכן ראו חז"ל לומר דכל חומר איסור חלב לא נאמר רק בשעת שבחו ממש מדלא אסרה התורה רק חלב שור וכשב ועז וכ' הטעם דחלבם ניתן על המזבח לכן אמרו דאיסורו בשעת שבחו כשניתך ע"י אור ואז שמו חלב [דאס בעסטע] וכשהוא חי אינו מושבח וגם נשתנה החלב מבשר דאין טומאת נבלה על חלב רק על בשר. וגם איסור סחורה ועבודה התיר הכתוב בחלב בהדיא. וגם לענין בב"ח