חידוד הלכה קיט

בענין שאין יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב הכל אסור ואין שם ביטול דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש: הג"ה [ד] ודוקא בשרץ יש לחוש שמא נשאר שם ואינו יכול להוציאו אבל בשאר איסורים אין לחוש

[א] דדברא. לדידן הדין בעכברא דדברא אפי' בשאר משקין נטל"ש ובעכברא דמתא פוגם בשאר משקין בהפסד קצת. וביין שמן ודבש אפי' באין הפסד כלל. ובשכר וחומץ זהו הדין דכאן לחלק בין צונן פחות מעל"ע בין מעל"ע או רותח

[ב] לא שהא מעל"ע. עמ"ש בריס"י ק"ב ואף דחומץ אוסר בפחות ממעל"ע י"ל משום דיש גם ספק דפוגם לכן בעינן גם בחומץ מעל"ע ונ"ל דגם בציר כן: [ג] מעל"ע. עש"ך סק"ד דגם בספק מעל"ע אסור ואין לעשות מזה ס"ס ע"ש

[ד] ודוקא בשרץ. החו"ד כ' טעם חומרת שרץ בזה וחולק אטעמא דהט"ז והסברא כמותו

סעיף ב

אם נפל איין או אשמן או אשאר משקים פוגם בודאי וא"צ ס' וכו': הג"ה. ולפי"ז אם נפל לשומן נמי דינא הכי. ויש שמחמיר בשומן ואפי' אם השומן קשה לפנינו אם שפכו מדי יום ביום שומן לקדרה ויש להסתפק שמא הי' שם כשעירו עליו השומן רותח והכל אסור [ה] אפי' יש ס' בשומן נגד העכבר ואם לא עירו עליו או שעירו עליו והשומן בא לפנינו קשה וידוע שלא הי' שם כשעירו עליו. וכן אם נמצא למעלה סגי בנטילת מקום ולא מחזיקין איסור לומר שמא הי' השומן רך כשנפל שם וכו' דיש ס"ס ס' נפל כשהי' קשה. ואת"ל שהי' רך שמא נתקשה קודם מעל"ע ובמקום שמאוס לאכול אסור ג"כ להדליקו בבהכ"נ משום הקריבהו וכו'. ובה"מ יש לסמוך אהמקילין

[ה] אפי' יש ס'. הטעם דבכל פעם ששופך נימס סביביו השומן הקשה ופוגע הקילוח בגוף השרץ ונאסר כל אותו הקילוח בכל פעם. ועש"ך סק"ד למה לא נצטרף ספק פוגם לספק זה. ועוד הוסיפו קושיא הא לח בלח לא נ"נ ולמה לא יועיל במה שיש עכשיו ס' נגדו [או יטול העכבר משם ויחמם השומן ויתערב הכל. ונ"ל לתרץ הכל חדא דרק בה"מ ל"א בלח נ"נ ובה"מ בלא"ה מותר כאן וסומכין אהמקילין כמו שמסיק הרמ"א, אלא דק"ק דכאן הו"ל להתיר גם בהפסד קצת דבה"מ אין חנ"נ בלח אפי' באיסור מושבח. ממש. וי"ל דכאן חיישינן שבעת הקילוח לא נמס כל סביבותי' רק מעט במקום העכבר ונאסר אותו המעט. וא"כ אין שיעור ס' מבטל טעמו דבכה"ג אין השיעור ס' אמת לחלוק הטעם בשוה וזה דומה למ"ש בסוס"י צ"א באפוי או מבושל לא מהני ס' דא"י עד היכן מתפשט מחמת הבקעים. ויש לחוש כשיאכל בזוית אחד מהשומן אין בו מטעם איסור ולא הי' בו ובזוית אחר קם הטעם ממש ועומד שם. וזה אמת

ובדרך זה יתורץ קו' החו"ד דהרמ"א בסי' צ"א מתיר בה"מ בכל איסור הצריך קליפה כשא"א לקלוף וכאן דבלא"ה מותר בה"מ. ולדברינו לק"מ דכאן יש חשש שלא נתחלק הטעם בשוה בכל השומן משא"כ שם בבישל עם הקליפה. גם יתורץ עוד קושי' א' דהכרו"פ כ' כיון שהשומן נקרש נעשה כיבש וביבש אמרינן נ"נ ואפשר לסחטו אסור. ולכאו' אין זה מובן דהא בשעת בליעה הי' ודאי לח דהשומן נמס ולא נ"נ א"כ אין כאן שום סחיטה דהכל נתערב ויותר מזה כ' הפר"ח בסי' צ"ח בדבר שהי' קרוש ונפשר דמותר מכ"ש כאן שבשעת בליעה הי' לח וניתר ואח"כ נתקשה דמותר ולדברינו יובנו דברי הכרו"פ דכיון דשיעור ס' כאן אינו אמיתי דיש חשש שבשעת קילוח לא נגע רק מעט בעכבר וחזר ונקפה והשומן עמד בפ"ע וקיבל טעם וכשיחממו עכשיו הו"ל עכשיו ממש אפשר לסחטו. וההיתר הוא רק מכח ספק שמא לא הי' כך רק נתערב כל השומן ממש ויש חשש אפשר לסחטו. ולפי"ז אין חילוק לדידן באם הי' המעשה בעכבר או בשאר איסור כגון בשר נבלה או חלב חי שנמצא בשומן שמערין בה בכל יום או אפי' חלב על בשר דבכולם יש הטעם דלח בלח לא נ"נ בה"מ ובאה"מ בכולם אסור. וגם כאן בעכבר כן והחשש שמא בשעת קילוח לא נימוס רק מעט ולא הי' ס' בהנמאס. ובודאי כשאין חששי קילוחין חדשים בכל יום כמנהג מתיכו השומן ודאי דהי' מותר בכל אופן כשיש ס' בכל השומן בלא ה"מ כיון שיש חשש פגם. ואף דבבב"ח אמרינן גם בלח נ"נ היינו בבישול ולא בקילוח העירוי דאף דעירוי מבשל כ"ק הא ממילא כשיש ס' נגד כל הבשר ודאי יש ס' נגד הכ"ק והקליפה עצמה מותרת בלח כשא"א לקלפה כמ"ש הרמ"א בסי' צ"א. ונ"ל אפי' אם יבשל אותה החלב אח"כ אין איסור חדא דכבר נתבשלה ואין בישול אחר בישול בבב"ח ועפמ"ג סי' ק"ה במ"ז סק"ה בד"ה עוד למדתי והכרו"פ כ' דאין בישול אחר בישול בבב"ח וע' י"א סי' ע"ב סק"ד מיקל בזה ובדברינו בסי' צ"א הבאתי בכה"ג דברי החו"ד דאין זה דרך בישול. ועוד דטיפה א' אפי' אם נדון בה דין בישול חדש אבל לא בטיפות אחרות שהם נקראים בא מבב"ח ולא בב"ח ממש ע"ש בטעם הענין וא"ש הכל

סעיף ג

[ו] דברים המאוסין שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים וזבובין ויתושין וכו' אפי' נתערבו בתבשיל ונימוחו גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליהן מותר. ומ"מ כל שאפשר לבדוק לכתחלה ולהעביר במסננת בודק ומסנן מיהו [ז] בחלא ושיכרא יש לחוש כמו בעכבר לעיל

[ו] דברים המאוסין. כ' הש"ך דאפי' יש כזית בכא"פ מותר. ונ"ל דדוקא אמר שנמחה גופן דאז בטילי מדין בריה אבל כ"ז שיש שם שלימין דינן כברי' ואין בטילין ע"ל סי' ק' ולק' בקו"א

[ז] בחלא ושיכרא. והעולם אין נזהרין מיהו אם יש כזית בכא"פ אין להקל. ובזה לא שייך מנהג דהוא דבר דלא שכיח ובסי' פ"ז הארכתי בדינים אלו

קו"א לסי' ק"ד. בדיני עכבר שבסעי' א' ודיני תולעים שבסעי' ד' דלכאורה סותרים זא"ז דבעכבר עיקר החשש כשנחתך ויש שם חתיכות קטנות כעדשה ובתולעים כשנמוחו גופן מותר. והמפורשים כ' דכעדשה משרץ חשיב ברי' והש"ך כ' דאינו ברי' רק שכן שיעור טומאתו אבל לא מקרי ברי' דאין שמו עליו כשנתחלק