חידוד הלכה יב

נתבשל מותר. ובלא נתבשל עדיין ידיחנו וימלחנו שנית. והש"ך כ' דא"צ הדחה רק יטיל עליו מלח חדש. ונ"ל דזה תולה בפלוגתא דמעשה דרש"י דלרש"י דהמלח פוסק כחו אפי' לקולא מכ"ש לחומרא נאמר דהמלח שכבר מלחו בו פסק כחו והוה כאינו מלוח כלל ולהחולקים שם וס"ל דקצת רתיחות יש בו עדיין יש להתיר כאן בדיעבד כשכבר נתבשל. ולרש"י אסור כדין נתבשל בלא מליחה. ולפי"ז אנן תופסין החבל בתרי ראשין ונוהגין תרי קולי דבס"כ מקילין בה"מ כרש"י וגם כאן מתירין ולדעת רש"י יש כאן איסור גמור. אמת שהפר"ח כ' כאן דהא דכ' הרמ"א שלא ימלח במלח שכבר מלח בו לא מטעם דפסק כחו כדרך שכתבו התוס' והרא"ש פ' כ"ה בחומץ שחלטו בו פ"א דלק' סי' ע"ז דא"כ איך כ' אח"כ וכ"ש שאסור לאכל המלח. הא אין זה כ"ש דבדין א' אפשר שיהי' מוסכם לכ"ע [ר"ל דגם הרמב"ן והר"ן יודו בפסיקת כחו אבל אין ר"ל לכ"ע ממש דלהחולקים ארש"י ס"ל דלא פסק כחו לקולא] אבל בדין הב' ודאי דהרמב"ן והר"ן יסברו דהמלח מותר דס"ל דהמלח אינו בולע הדם רק שרפו ומכלהו. אלא צ"ל הטעם דיש במלח דם מבשר ראשון ויבליע בבשר שני. ובדרך זה א"ש הוכ"ש דבשניהם חולקים הרמב"ן והר"ן דס"ל דאין בהמלח שום בלע דם עכ"ל בקיצור. ולפי"ז שפיר יוכלו ב' הדינים אלו לחול ואינו ענין לרש"י ומחלקותו. רק נאמר דלרש"י אסור למלוח בו משום פסיקת כח ולהחולקים אסור משום שיש בו בלע דם. ולהרמב"ן ור"ן אם יסברו כרש"י יסברו שאסור למלוח בו בשר אבל מותר ובאכילה ואם יסברו כהחולקים מותר בשניהם. ולפי"ז אנן דפסקינן בס"כ בה"מ כרש"י וגם מתירין כאן נסבור כהרמב"ן ור"ן דאין במלח בלע ורק בדיעבד שכבר נתבשל אבל לכתחלה חיישינן לדעת הסוברים שיש בלע במלח. ולפי"ז גם לענין איסור אכילה אם נפל במאכל אין איסור בדיעבד דלא גרע מנתבשל הבשר. ומ"ש וכ"ש לענין אכילה משום דכשאוכל המלח עצמו יוכל להרגיש טעם איסור אבל במלח בו בשר יש לומר דהוה רק כדם פליטה כמ"ש ברמ"א בס"ב לענין דם שע"פ החתיכה דלגבי אחרות הוה כדם פליטה ושייך בו ככ"פ. ורק לכתחלה אסור. ואם מלח במלח זה שניפץ מהבשר אחר ש"מ גבינה. ודאי דאסור דלענין שמנונית הבשר ודאי דבלע דרק לדם ס"ל להרבותא הנ"ל דטבעו לשרוף דם ולא לבלעו משא"כ שמנונית בישרא. וי"ל דנ"נ ובעינן ס' נגד כל המלח. וכ' בחמודי דניאל דמלח של העריג אסור למלוח בו בשר דנכבש בציר מעל"ע. ונ"ל דמשום סכנה מדגים ליתא במליחה כלק' סי' ע' ס"ו

[כז] וכ"ש שאסור לאכל המלח. ע' בס"ק שלפ"ז. וכ' בי"א בנפל מלח למי שרי' שלא הי' במים וס' נגד הדם שבו. יניחו להתיבש המלח ואז מותר למלוח בו בשר לפלוט דם אבל ליתנו במאכל אסור וכשיש הרבה ממלח זה לא ישהנו בביתו מחשש תקלה אע"ג דבדיעבד לא יאסר [וע' בס"ק שלפ"ז] דמעט הדם יתבטל אח"כ בתבשיל [דחנ"נ לא אמרינן בבלוע] מ"מ לכתחלה יזהר עכ"ל. ואיני מבין היתירו למלוח בו בשר לקדרה כשיתיבש. דתינח לטעם שפסק כחו דכאן במי שרי' לא פסק כחו כשנתיבשו המים ממנו. אבל לטעם שכתבתי בסמוך מחשש שהמלח בלע דם ויבליע בבשר שני א"כ מכ"ש כאן שבלע דם מימי השרי' לכ"ע. ואם מטעם יובש אטו הדם נתיבש רק המים נתיבשו. ואם מועיל יובש גם לדם א"כ גם כאן למה אסרו הרמ"א סתם היל"ל עד שיתיבש מלחלוחותו של הבשר. ועו"ק במה שהתיר התבשיל בדיעבד ע"י ס' נגד הדם דהמלח לא נ"נ ע"י בלע דמליחה. אבל למה לא נאמר דהמים נ"נ שמעורב בהם דם. ואי משום דהרמ"א בסי' צ"ב כ' דלח בלח לא נ"נ. א"כ מטעם זה יבא ההיתר למלוח בו בשר דלפי חשבון הדם יהי' בבשר ס' נגד הדם. ולמה לא התיר הרמ"א ג"כ למלוח בו ויתבטל ע"י ס' ואי משום אין מבטלין איסור א"כ למה התיר הי"א במעשה שלו

לכן נ"ל דבדין דהרמ"א שיש ב' חששות חשש של פיסוק כח המלח דרש"י וגם חשש שהמלח בלע דם מבשר ראשון לכן כ' אסור למלוח בו. ובדין זה דהי"א שאין חשש רק בליעתו דם אבל לא פסק כחו ורק שהמים החלישו אותו מעט לזה כ' שיניח להתיבש ממים. ואסרו לממכל. וזהו גופא מחומרת נתינתו למאכל נעשה דיעבד להתירו למלוח בו בשר

ופעם אחת אירע כך והוריתי למלוח בו חלבים ועורות. מ"ש הט"ז דבשר שור אינו מתבשל בכ"ש בלא מלח ע"ל סק"ל לענין בשר שור שנפל לחלב רותח וסלקוהו קודם שנתחמם. ובפתיחתי להלכות בב"ח הארכתי בדינים כאלו ע"ש

סעיף י

עכו"ם משמש בבית ישראל ונתן בשר בקדרה וא"י אם הדיחם. אם יודע מנהג ישראל סומכין עליו כשהי' ישראל יו"נ או שום אדם בר דעת: הג"ה. [כח] ובחד מינייהו סגי או במסל"ת או אפי' ישראל קטן יו"נ. [כט] דמירתת הואיל ויודע מנהג ישראל וכו'

[כח] ובחד מינייהו סגי. עט"ז מעשה באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה. וע"ל סי' צ"ח אם מותר ללחוך בלשונו בשר חי לידע אם נמלח ושם הארכתי. ועשו"ת פמ"א באשה ששלחה בשר לבעלה לכפר ולא כתבה אם נמלח ובישל כך. וכ' שאין להתיר בלא אומדנות המוכיחות. ובשבו"י ח"ב סי' ס"ט כ' בכה"ג לאסור עד הבירור רק דשם מיירי בשלח דורון דהסברא שלא נמלח שיהא נראה יפה [וגם בזה י"ל להיפוך] משא"כ באשה ששלחה לבעלה שהסברא שמלחתו דזהו מלאכת הנשים ושיעבודן והמורה יעיין בשכלו

[כט] דמירתת. הט"ז בשם הדרישה דלאו דוקא יודע אלא אם ראוי לידע. והנקה"כ הקשה דהדרישה לא אמר רק שהקטן היו"נ א"צ להיות יודע ממש אבל העכו"ם השמש אם א"י מנ"ל למירתת ולפחד כיון שא"י המנהג. ולי ק' יותר דאפי' אם יודע מנהגנו להדיח אבל יכול להדיח בדרך איסור כגון לשום הבשר בכלי קודם שיתן מים ולא יעשה שטו"נ. וע"כ כיון דגם אם יעשה כן מותר לדעת רש"י רק באופן שידוע ששהא הבשר ש"מ וכיון דבה"מ פסקינן כרש"י לכן אין חוששין רק לשמא לא הדיח כלל ובעינן יודע או מירתת. וא"כ גם קו' הנקה"כ לק"מ וה"ק שהעכו"ם א"צ לידע כל דיני ההדחה איך תהי' רק הוא בעל דעת ויודע שהבשר לא יאות לבישול ופגום הוא אם לא ידיחנו ממלח הרב. ומירתת מליתן בשר במלחו לקדרה בלא שום הדחה וליתר חששי דיני הדחה אין חוששין דבדיעבד מותר

סעיף יא

בשר שנתבשלה בלא מליחה צריך ס' נגד הבשר [ל] ואז מותר הכל: הגה. [לא] וי"א אותה חתיכה אפי' איכא ס' וה"נ אם לא לצורך כגון לכ"ש או אורחין. ואם [לב] נמלחה חתיכה ולא נמלחה כראוי דינה כלא נמלחה כלל. וכן בשר ששהא ג"י בל"מ אפי' נמלחה דינה כלא נמלחה ובבישול צריך פ' כנגדה: