חידוד הלכה קיח

ס נס הוספה ואזיל טעם מר או שנטל המר משם דבשאר איסורים בפוגם ובסוף השביח ואכלו בשעת שבחו אין חוזר וניעור כל האיסור ללקות עליו אף שאסור בשעה שנשבח אחר הפגם ובבב"ח יהי' לוקה גם אז בשעה שחזר לשבחו כן תוכן כונתו ז"ל בדברים אלו. והג' א"ב דחה דברי החו"ד כמבואר למעיין בדבריהם. ואני הקטן אשיחה מעט כתלמיד הדן על הקרקע ואביא ראיה גמורה ומקור לדעת הכרו"פ ממשנה מפורשת כמו שאציע לפניך

וז"ל המשנה טהרות פ"ח מ"ו כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיופסל מאכילת כלב. וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שיתיחד לאדם כיצד גוזל שנפל לגת אם חישב עליו להעלותו לנכרי טמא. לכלב טהור ריב"נ מטמא. עכ"ל המשנה. וכ' הרע"ב שיש חילוק בין אפוקי טומאה לעיולי. וכ' התי"ט שם דמיירי שכבר נטמא לכן אינו נטהר עד שיפסל מאכילת כלב אבל אם עדיין לא נטמא די בנפסל מאכילת אדם ושוב לא יבא לידי טומאה וכ"כ הרמב"ם בפירושו שם ובחיבורו פ"ה מטו"א הי"ד

והנה מדקדוק לשון המשנה כלל אמרו בטהרות משמע דבאיסורים לא חלקו בין אם כבר נאסר או עדיין לא נאסר ותמיד די בפגם שאין ראוי לגר דנפסל מאוכל אדם דמותר ורק בטהרות חלקו בין עיולי טימאה לאפוקי. וע"כ הא דבבב"ח וכלאי כרם וחמץ בפסח דכולן אסורין שלא כד"א יהיו שוין לטומאת טהרות דהיינו אם כבר נאסרו כגון שקבלו הטעם בשבחן אז אפי' נפגמו אח"כ ונפסלו מאוכל אדם עדיין באיסורן קיימי עד שיפסלו מאכילת כלב. אבל אם תחלת בישולן בגנאי כגון בשר סרוח מעיקרא שבשלו בחלב או אפי' הבשר והחלב שניהם בשבחן רק שנתן לענה ורוש בתחלת בישולן תו לא באו לידי איסור כשנפסלו מאוכל אדם. והא דנקט הכלל בטהרות בא למעט שאר איסורי אכילה דאין איסורן רק דרך אכילתן אבל הנך דאסורין שלא כד"א דינם כטהרות הנ"ל

השתא דאתינא להכי א"ש הדין דהפת שעיפשה דאסורה בפסח כפשוטו דאותו הפת היה מתחלתו חמץ גמור דלכן קראו פת וחמץ אסור שלא כד"א ונתעפש אח"כ ע"י אויר עב לכן אסור עד שיפסל מאכילת כלב. והר"ן כ' טעם פת שעיפשה משום שעדיין ראוי לחמץ בו עיסות אחרות היינו משום דמיירי גם בפת אפוי מקודם פסח דעדיין כולו היתר ונתעפש בפסח דא"א לדונו כחמץ מושבח שנתעפש דבזמן שבחו הי' היתר נמצא דאיסורו ועיפושו באין כאחד ואז מן הדין די בנפסל מאוכל אדם לכן כ' טעם זה דראוי לחמ אבל אם הי' באיסור בעודו פת ונתעפש בפסח אסור מטעם שלא כד"א בלא טעם דראוי לחמע עד שיפסל מלכלב. ולפי"ז הנך שמרים עבים שקורין פרעסס העפע שלא הי' ראויים לאכילה מעולם ותחלת עשייתן בפגם אין בהם איסור רק משום שעשויין לחמע בהם עיסות. ומקור איסורם משום כל מחמצת לא תאכלו דהפי' כל שנעשה לחמץ בהם עיסות וכל שנפגם יותר מחמץ יותר בפעולתו. ולענין פלוגתת הפוסקים אם נט"ל מותר בפסח היינו בדבר שאינו ראוי לחמץ אחרים כגון בישל בקדרה שאב"י

העולה מזה בין בחמץ בין בבב"ח אם נולד האיסור בשבח ונפגם אח"כ אסור עד שיפסל מאכילת כרב ואם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות כפרעס העפע גם זה לא מהני דכל שנפגם יותר פעולתו לחמץ טובה יותר אם לא שנתקלקלה פעולתו שגם לחמץ בו עיסות אינו ראוי אז ודאי לא יאסור דתו אינו שום מאכל. ואם תחלת איסורו הי' בפגם כגון בשר מוסרח שנפל לחלב ופגמה ודאי דמותר. וכן הפת שנאפה קודם פסח ונתעפש אין איסור אלא משום שראוי לחמץ עיסות ולכן נקטו פת דפת עיפוש ראוי לחמע ולא תבשיל חמץ שנתעפש. וכל זה רק לפלפולא לעשות רצון קוני ולא להורות כי איני מורה

והנה בחידודי סק"ז כתבתי דכשניתר ע"י חסירה מלח או יתירה יכול אח"כ לתקן בידים אם בא להוסיף תבשיל עד ס' ואז לא יהיה יתירה מלח ויהיה התבשיל בטעם מושבח ויהי' ס' נגד האיסור. וכן בחסירה מלח יוסיף מאכל שממולח הרבה עד שיהי' ס' נגד האיסור ואז יעמוד המאכל בטעם מושבח ויש ס' נגד האיסור. ולדברינו הנ"ל גם בבשר וחלב כן כגון אם נפל בשר מלוח שאנמ"מ לחלב ונפגמה החלב דמותרת ויכול להוסיף עד ס' נגד הבשר ואז ילך פגם המלח ויאכל החלב כרצונו והבשר יזרק וחנ"נ לא שייך כ"ז שהפגם שם דאין איסור בשעת פגמו

ואגב אזכיר גרגר א' דהכרו"פ בסי' ק"ב סק"ו האריך לתמוה בגיעולי מדין דאמרינן דלא הגעילו רק קדרות בני יומן שזה רחוק במציאות שהי' כל זמן המלחמה עם מדין רק ביום א' ובו ביום שבו מן המחנה ובו ביום רצו לבשל בכליהם וצוה להגעיל ע"ש שנדחק בזה

ואני הוספתי להקשות הלא אחר המלחמה שבו להמחנה עם הנשים ואז קצף משה על שהחיו את הנשים ואז הרגו הנשים הראוים למשכב איש ונכפלה המלחמה ואיך אפשר שעדיין היו הכלים ב"י משימושם במדין. ונ"ל דכבר כתבתי בספרי על התורה משנת תר"פ לתרץ קושית הרמב"ן עה"ת למה לא צוה דיני גיעול גם במלחמת סיחון ועוג שקדמה למלחמת מדין. ותי' דבמלחמת סיחון ועוג הי' בדרך כיבוש ארצם לחלקם לבני ישראל ובמלחמת כיבוש מותר אפי' קדלי דחזירי ולכן גם הכלים שלהם הותרו בשעת מלחמה ואח"כ כשבשלו בכליהם היה נ"ט בר נ"ט דהיתירא דהבליעה היתה בהיתר או שאחר ששבו ממלחמה כבר הי' הכלים אב"י. אבל מלחמת מדין לא היתה לכיבוש רק לנקום נקמת השם ולא הותר להם שום איסור. והנשים שהביאו מן השבי בשלו בכליהם נבילות כי המן לא בא עבורם רק עומר לגלגולת של בני ישראל דלא העדיף המרבה ואחר גזרת משה להרוג הנשים נשארו כליהם בני יומן מבישולן של הנשים שנהרגו דאלו הטף בנשים שהחיו עבור שפחות עבור השפחות ירד המן ולא הוצרכו לאכילת איסור אבל הכלים שלקחו בביזה בין במדין בין בסיחון ועוג לא הוצרכו להגעיל או משום שהותרו אפי' קדלי דחזירי או משום שבודאי לא הי' ב"י משעת מלחמה עד בואם למחנה עם הביזה. ורק בכלים שבשלו נשי מדין קודם מותן דלא ירד המן עבורם הוצרכו לגיעול וגם טבילה שיצאו מרשות עכו"ם לרשות ישראל

סימן קד סעיף א

עכברא [א] דדברא נטל"ש שהרי עולה על שלחן מלכים. אבל עכברא דמתא מספק"ל אם משביח או פוגם בשכר או בחומץ. לפיכך אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם אם [ב] לא שהא בתוכו מעל"ע מותר אבל אם היה רותח או צונן רק ששהא בתוכו [ג] מעל"ע בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות ויכול לסננו במסננת בענין שלא ישאר בתוכו כלום ממנו בין שנחתך בתוכו לגמרי ונעשה כמו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות מותר ע"י שיהא ס' בהיתר נגד כל העכבר. ואם נחתך לחתיכות דקות