חידוד הלכה קטו

קדמו ובטיל אפי' בדשיל"מ וכה"ג התיר המרדכי בגיגית ענבים דרוכים והיין זב מהם ובשבת זב מהם איסור ומותר והיינו משום דהיין דהיתר קדים והאיסור נולד בתוכם וקמא קמא בטיל אבל ביבמה שרקקה רוק עם דם וזב שראה קרי שא"א בלא צחצוחי זיבה דלא קדים ההיתר ושניהם באו כאחת בכה"ג כ' המרדכי דאין רוב מועיל אפי' אין לו מתירין. והגאון רי"ש נ"ז ז"ל בחידושיו למס' שקלים הסביר קצת דבכה"ג ששניהם נולדו כאחת והם דברים טבעים דין כל אחד כקבוע וכל קבוע כמע"מ דהרוק והדם הם מעינות קבועים באדם וכן הזיבה והקרי כ"ז שלא נטהר מזובו ואין ביטול לאחד על חבירו משא"כ בהנך דלעיל דההיתר קדים והאיסור נולד בתוך מבטליו

ודע דבירושלמי תרומות פליגי חזקי' ור' יוחנן דחזקי' ס"ל דכל טבל בטל ברוב והגאון בגליון הש"ס הקשה שם מדין דשיל"מ ובביאורי לירושלמי ישבתי קושיתו בג' אנפי, וגם הבאתי דברי הגמ' ע"ז (דע"ג) דכהיתירו כך איסורו דכמו דניתר ע"י חטה אחת שתורם ממנו כך איסורו בכ"ש וכ' התוס' שם דוקא טבל של תרו"ג שייך טעם זה דחטה אחת פוטרת ואוסרת אבל טבל דתרומ"ע דיש שיעור להיתירו לכן בעינן שם טעם שני דדשיל"מ, ובזה א"ש דגם חזקי' דס"ל טבל בטיל ברוב לא לענין שלא יצטרך לחזור ולתקנו דבאמת לכ"ע חוזר ומתקנו מיני' ובי' ורק לענין שלא לאסור גידוליו בארעי קודם גמרו דאחר גמר שלהן יש בהם איסור טבל של הגידולין עצמן ובזה שפיר מקילין משום שבא לעולם בתערובות בטיל חומרת דשיל"מ ממנו

עוד נ"ל דלכן לא גזרו על גידולי טבל חומרת דשיל"מ דקי"ל דכל היתר שחוזר לאיסור אינו בכלל דשיל"מ, וגידולי הטבל מעצמן יחזרו לאיסור דכשיגמר מלאכתן יהי' מעצמו טבל ורק לאסרו קודם מירוח לזה אמרינן דכל איסור שניתר וחוזר ונאסר אין בו משום דשיל"מ משא"כ תרומה שאינו חוזר לאיסורו, וזהו טעם אמיתי ומשובח לחלק בין טבל לתרומה לענין גידולין ואכ"מ להאריך יותר

שאלה. אחד נדר שלא לאכול דבר מן החי בימות החול. וממילא אסור בביצים. וביו"ט מותר בביצים. וביו"ט נתערבה לו ביצה שנולדה ביו"ט בין ביצים אחרים. אם לדון עליהם דין דשיל"מ כמו בכל אדם. או לומר דכיון דלמחר יהיו כל הביצים אסורים עליו מטעם נדרו לא הוה אצלו דשיל"מ כן דעת הרמ"א בסי' ק"ב ולפי"ז ממילא מותר התערובות הזה אפי' לאחריני כיון דמותרים לו. ודעת המג"א באו"ח סי' שי"ח להיפוך כיון דלאחריני הוה דשיל"מ לכן אסור גם לו כל התערובות ע"ש גבי המבשל בשבת דלאחריני שרי במוצ"ש. והחו"ד כאן הסכים להחמיר. והחתם סופר בהגהותיו לאו"ח התיר לו ואוסר לאחריני גבי המבשל בשבת ונ"ל כאן לאסור גם לו דאם נתערב ביו"ט א' ודאי דהוה יל"מ דלמחר ביו"ט ב' יהי' מותר גם לו. דיו"ט ב' אינו בכלל נדרו דאינו חול. ולענין ביצת יו"ט קי"ל נולדה בזה מותרת בשני וא"כ שפיר הוה דשיל"מ ממש. ורק כשנולדה ביו"ט ב' ונתערבה שפיר יש להתיר עכ"פ לו דהיום מותרין לו דאין יו"ט ב' בכלל נדרו ואיסור ביצת יו"ט שייך כל היום וכיון דלמחר יהי' אסור לו כולם אינו בכלל דשיל"מ. ובר"ה כה"ג יש להתיר גם ביו"ט א' דקי"ל דאסור בשניהם ואח"כ יהי' עליו בנדר. אמנם בלא"ה קי"ל דכל היתר החוזר לאיסור אינו בחומרת דשיל"מ והביצים חוזרין עליו באיסור ואף דגם איסור נדר הוא בחומרת דשיל"מ היינו לענין שלא לבטל איסור נדר בתוך של היתר משא"כ בכה"ג שעומד איסור נדר נגד היתר של יו"ט. ובלא"ה דעת הכנה"ג בהגהותיו לטור דכל איסור שאינו על כל העולם כנדר וכה"ג אינו בכלל דשיל"מ וצ"ע

סימן קג סעיף א

כ"ד שטעמו פגום אין אוסר תערובתו ואפי' אין הפגם מחמת עצמו רק שפוגם תערובתו מותר: הג"ה. מיהו [א] דברים החשובים כבריה וכיוצ"ב אם אינן פגומין בעצמן אעפ"י שפוגמין התבשיל אין בטילין אפי' באלף

[א] דברים החשובים וכו'. לעיל סוסק"ב ביארתי לנכון דיני ברי' כנמלים ותולעים לתבשיל דהרוטב מותר ע"י סינון אף בלא ס' דדברים הפגומין מעצמן אין טעמן אוסר וכשא"א לבודקן ע"י סינון אסור אם לא שבא עליהם עוד סרחון חוץ מפגם של עצמן. ונמלים שאין נאסרים רק אחר שפירשו מהמאכל הכרו"פ מתיר דאין איסורן מתחלת בריאתן ובטילין ברוב בין אותן שלא פירשו וכ"נ מהפר"מ שם סק"ז והחו"ד אוסר ולפי"ז גבינה מתולעת שהתולעים מותרים ופירש נמלה אחת ונאסרה וחזרה בין התולעים שבה יש עוד היתר שתחלת ביאת האיסור עליו הי' בתערובות וצ"ע בהיתר זה דאדרבה איסורו מתחיל בשעה שנפרש מהתערובות קצת מיהו יש להתיר בהיתר הכרו"פ ושם הארכתי

סעיף ב

פגם זה א"צ שיפגום לגמרי עד שיקוץ לאכלו אלא אפי' פוגם קצת אין אוסר תערובתו. ימ"ש דזה דוקא בנתערב איסור מועט בהיתר מרובה. אבל [ב] איסור מרובה בהיתר מועט ואפי' מע"מ אין מותר עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי למאכל אדם. ואם אין שם ממשו של איסור רק טעמו לבד אפי' האיסור מרובה מותר אם פוגם קצת. וי"מ שחוכך אומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שמשביח בגודל מדתו יותר ממה שפוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מאוכל אדם. בד"א שפוגם מתחלתו עד סופו אבל אם השביח ובסוף פוגם או פוגם [ג] ובסוף השכיח אסור: הג"ה. וי"א אע"ג דהאיסור נט"ל והמאכל מותר מ"מ הקדרה אסורה ואם בישל בה תוך מעל"ע תבשיל שהאיסור הראשון נ"ט לשבח נאסר התבשיל השני אם לא הי' בה [ד] ס' נגד האיסור ראשון אבל אם ניערו בכף תבשיל ראשון ותחבו הכף לתבשיל ב' שהוא ג"כ פוגם לא נאסרה הקדרה וכן בדבר שאין לו טעם כלל כגון יורה שמתיכין בתוכה הדבש ונמצא שם רגלי הדבורים לא נאסר [ה] היורה וכד כל כיוצ"ב

[ב] איסור מרובה. החו"ד הקשה דהא גם כשנפסל מאוכל אדם אסור מדרבנן ותי' דמיירי שנפל מעט מעט דקמא קמא בטל ולפי"ז בורית אפי' יש בו יותר ממחצה חלב בין הדברים הפגומים שנותן שם והם אין ראוין לאכילת אדם ואם נפל ממנו לתבשיל א"צ ס' אפי' נגד החלב שבו. ולפי"ז א"צ להיתר הצ"צ בטעימת הבורית בשעת בישולו. ובפרט דעפ"י הרוב החלב עצמו פגום כשנותן אותו למלאכת הבורית כידוע

[ג] ולבסוף השביח. עש"ך סק"ז דרק אחר שנשבח