חידוד הלכה קיב

א"צ בירור ורק לר"מ דחייש למעוטא אמרינן כן

ואחר כל הרעש הזה מהגאונים הנ"ל אהחו"ד נחזור בס"ד לתרץ דעתו ז"ל אמנם נצריך להקדים עוד דקדוק א' בדבריו ז"ל. והוא דלמה דקדק וכתב דמשום שיש ביטול ברור א"צ לברר בטעימה הא בטיחת התנור אמרינן איפכא דע"י שא"י עד היכן מתפשט מחמת הבקעים אין הביטול טוב וממילא אין כאן ביטול וגם בירור אין כאן ואסרינן הכל. לכן נ"ל לתרץ הכל ע"נ. דבאמת אין הדברים דומין זל"ז כלל דבתנור טוח באלי' כבר אפשר שיאכל כל הככר ולא יהי' בו טעם שומן ובקצהו אחת נרגש השומן שנתפשט שם ע"י בקיעה והוא יאכל כל הככר ולא יבין ההרגש דיסבור כיון שלא הרגשתי טעם שומן בכל מה שאכלתי מהככר כולו גם אותו ההרגש הוא מדומה ויאכל אפי' מה שנרגש בו טעם שומן לכן הוצרכו חז"ל לגזור על כל הפת. אבל בנדון דידן דיודע היטב שיש כמה קרעפלך שנאפו באגנות של שומן ומבין ההיתר של רוב וממילא כשירגיש באיזה מהם טעם שומן יבין שזהו של איסור וידקדק באכילתו אולי ירגיש איזה שיש בה מטעם שומן ויפרוש ממנה כמ"ש בירושלמי תרומות נפשו של אדם חותה באכילת איסור. ודוקא בדין הנו"ב שיודע שיש כאן לפי חשבון חלק רביעי מאיסורים אבל בתור טוח משומן שיודע שיש ס' בפת נגד הטוח וגם אכל כל הככר ולא הרגיש בו מטעם שומן לכן אף אם בחתיכה שבקצה הככר נרגש השומן לא ישים לב לזה ולא ידקדק בו ויתיאש מלהרגיש ומלפרוש מאכילתו ושפיר מחלק החו"ד בין דין דקרעפלך ובין דין דתנור טוח ולכוונה כתב וז"ל דכאן יש ביטול גמור. כלומר ואותו הביטול לא יטעה אותו לומר דכולם אין בהם טעם איסור דשפיר יודע שרק עפ"י הדין נתבטלו ובאמת יש כאן חלק שיש בהם טעם איסור ודברי החו"ד בצדק ויושר

ונ"ל דזה דומה ממש למשמש עם הטהורה ואמרה לו באמצע התשמיש נטמאתי דאסור לו לפרוש באבר חי רק ימתין עד שימות דאף דהכניסה היתה בהיתר אבל הטומאה לא נתבטלה וגם כאן אף שנתבטל האיסור ואוכל אותם בהיתר אבל טעם האיסור מאותן הקרעפלך שנרגש בהם טעם השומן לא נתבטל כשירגישנו. ולענין קושית הא"ב באם היו ממולאים בגבינה נחשבו חהר"ל. ור"ל אם גם איתן שיש בהם טעם שומן ממולאים בגבינה י"ל דבאמת לא הלך הטעם להגבינה שבתוך העיסות אלא דרך העיסות והעיסות עצמן יש בהם דין נ"ט בר נ"ט דהיתירא טעם א' שקיבלו האגנות מהקרעפלך של שומן שנאפה בהם בתוך המעל"ע וטעם ב' בעיסה שנתחממה העיסה קודם שנתחמם הגבינה שבתוכה וממילא אז היתה העיסה מותרת עפ"י הדין ואף דאנן אוסרין נ"ט בר נ"ט כזה עד שיהי' ג' נ"ט כמבואר בסי' צ"ה אבל מ"מ קודם שנתחמם הגבינה בתוך העיסה היתה העיסה מותרת. ואף דאח"כ כשנתחמם הגבינה בתוכה נעשה איסור אבל עכ"פ לא נצרף העיסה להגבינה לדון עליהם דין חהר"ל כיון דכל האיסור של העיסה בא לה ע"י שחזרה ובלעה מהגבינה כשנתחממה בתוכה והגבינה עצמה אינה ר"ל. כנ"ל לחומר הענין ובמהדו"ק הארכתי יותר

סימן קב סעיף א

כ"ד שיל"מ כגון ביצה שנולדה בי"ט שלמחר מותרת אם נתערבה באחדות אינה בטילה אפי' באלף. ואפי' [א] ספק נולדה בי"ט וכו'. ואם נתערבה [ב] בא"מ בטילה בס' מיהו [ג] אם לבנו בה מאכל או נתנוהו בקדרה כדי לתקן המאכל אינה בטילה

[א] ספק נולדה בי"ט. ואם ודאי נולדה בי"ט וספק אם נפלה כאן כלל ג"כ אסור וזהו חומרת דשיל"מ נגד שאר דברים חשובים כגון חהר"ל וברי' ומנין אבל בצד א' קיל דשיל"מ דבעינן שההיתר יבא בבירור אבל אם יש ספק אם ההיתר יבא מותר כלק' ס"ב. וביצת יו"ט שנולד מתרנגולת ספק טרפה עי' מנ"י כלל ע"ד אות י"ב לאסור וגם הכרו"פ אוסר משום דלמחר ירויח איסור תורה וכו' ואפי' מודאי טרפה ירויח איסור אחד מהשנים של עכשיו והפמ"ג מביא משו"ת חו"י בבהמה שנתערבה באחרות ושחט אמה של אחת מהם דמותר לשחוט היום מהתערובות דכל איסור שנולד בתערובות מותר בדשיל"מ וה"ה בשאר חשיבות כבעל חי וכדומה. עוד שם דנדרים חשיבי דשיל"מ משום דמצוה לאתשולי והוה כאלו בא המתיר בודאי. ואפי' נשבע שלא להתיר נדרו ע"י שאלה יכול תחלה לישאל על שבועתו זאת. וזה צ"ע מכנה"ג על הטור דבלא"ה כל איסור שאינו על כל העולם אינו בחשיבות דשיל"מ. אמנם גם לדעת החו"י דנדרים בכלל דשיל"מ נסתפקתי בנדר אשה שתולה בהפרת הבעל די"ל אולי יחריש כל יום שמעו או יקיים גם סתם נדר מצוה לאתשולי וכמו כן מצוה על החכם להתיר לו בשאילתו משא"כ בבעל. ואף דגם אשה יכולה לאתשולי ע"י חכם דהפרת הבעל ניתן לה רק להקל עליה ולא להחמיר שלא יועיל לה היתר חכם מ"מ אשה בושה לילך לחכם להתיר בדבר שבעלה מקיים לה וצ"ע

ע' בצ"צ ביצת טרפה שנולד בי"ט. וע' פמ"ג בנדר מבשר נבלה דהנדר עושהו דשיל"מ שירויח איסור נדר וישתייר איסור נבלה. ואף דבלא"ה אין חל איסור נדר על נבלה היינו שלא ילקה שתים דאין איסור חל על איסור אבל עכ"פ ב' איסורים יש ושפיר ירויח אותו זת"ד. ולדידי צ"ע דכל הטעם של הסוברים דנדרים הם בכלל דשיל"מ משום דמצוה לאתשולי. ובנדר מנבלה אין מצוה לאתשולי ואדרבה בזה אמרינן נדרים סיג לפרישות. ואפי' אם נדר בכולל על כשרות ונבלות דבכה"ג שפיר חייל ע"י כולל. אבל עכ"פ אין היתר לחצאין לומר מצוה לאתשולי על הכשרות וקי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו. די"ל בהיפוך שיהי' לו סיג לפרישות מנבלה ואין מצוה לאתשולי. וע' הגרעק"א מפלפל ג"כ בדרך זה וסיים בצ"ע. ובס' ישויע"ק כ' דלאו משום מצוה לאתשולי הוה דשיל"מ דדי באם יש רק אופן להיתשל הוה דשיל"מ וצ"ע דא"כ אין המתיר עתיד לבא בודאי. ובסוף הסי' בקו"א אאריך קצת

[ב] בא"מ. לדעת הפוסקים לא נתנו קולא זאת של א"מ רק בדשיל"מ ולא בשאר דברים החשובים ועת"ח כלל מ' מחודש ו' כ' קצת סברא לחלק בין דשיל"מ לשאר דברים החשובים ובסי' פ"ז הארכתי דדעת הרמב"ם בכולם רק במינו ובסוסי"ז אבאר יותר. ואזלינן בזה בתר שמא דא"א לילך בתר טעמא דאז ממילא כשיש ס' אין טעם וא"א לאסור יותר ועש"ך

[ג] לבנו בה מאכל. המפורשים כתבו דכל דבר הצריך זל"ז כמים ומלח לעיסה נחשב מינו ולכן ליבון המאכל אינה בטילה [חסר כאן מהעתקה של שנת תרנ"א וחבל על דאבדין והזכרון נשכח ממני מרוב יגוני]. ואם נתערבה הביצה בין ביצים ולבנו המאכל מהתערובות י"ל לענין הליבון דהוה זוז"ג ומותר. ואף דבדשיל"מ אנן אסרינן אפי' תערובות ב' להגיר' בגמ' ואחרות באחרות מ"מ כאן דאין רק חזותא וידוע דהאיסור עצמו לא עביד החזותא יש להתיר. וכ' הפמ"א דאם נתערב בתבשיל ולא הי' בו ס' ונפל מתבשיל זה לתבשיל שני גם התבשיל ב' אסור נראה דעתו דאף דאין חשיבות דשיל"מ בא"מ מ"מ נ"נ אמרינן כ"ז שלא הי' ס' וחוזרת חומרת דשיל"מ על כל התבשיל ראשון ואוסר תבשיל ב' כמינו אם השני תבשילין