חידוד הלכה קז

בזה ובשו"ת טורי אבן חולק וגם החו"ד אוסר ובסק"א הארכתי להתיר מטעם סלק ע"ש. והבריות הפגומים בעצמן כזבובין ופרעושין וכנים וכיוצ"ב י"ל דין ברי' ורק כשנתוסף עליהם עוד סרחון מהאויר וכה"ג מסתמא בטל חשיבות ברי' מהם ולהרמב"ם דבלא"ה אין שום ד"ח אוסר בכ"ש אלא למינו א"א לצייר דבר זה רק בתולע שנפרש בין תולעים שלא נפרשו כמ"ש בסק"א. וע' בת"ח כלל י"ג י"ד מדיני תולעים שפירשו ובמנ"י שם ס"ק ג' ד'

[יב] הירקות אסורין. וסמכינן אבדיקה ודוקא מן הסתם ע"י הוחזק אבל אם ידוע שיש עוד יותר וא"י למוצאם אין לסמוך אבדיקה ולרוטב רכה מהני סינון. ואם מצאן וזרקן כולן א"צ ס' דהם פגומין ואין טעמן אוסר

קו"א לס' ק'. הגאון בכו"פ חקר במה שאנו אוכלים בימי זים מקמחים ומזונות ופירות שיש בהם מילווין ואפי' הבדיקה א"א בהם מחמת דקותן. ואין מוחין בידם ואפי' המהדרין אין חוששין. ורצה להתיר מטעם דברי' בטילה בתתק"ס ומרוב קטנותם יש כנגדן כמה אלפים. אמנם אין חשבון זה צדק דהם נתרבים ופרים ורבים יותר וכן נראה בחוש על פלומין יבישים ורוזניס איך מהודקין ומכסים אותן. רק בקמח אין נראים לעין כ"כ מחמת לבנות הקמח ולבנותם ומאן מפיס וגם כשנתקרר האויר אין נראין משום שאין רוחשין ואז אפי' המהדרין אין חוששין להם. ונ"ל כיון שהם קטנים מאוד ובנגיעה קלה בהם יתרסקו או יפלו איבריהם כרגלים שלהם שהם דק מן הדק ושוב אין שם בריה עליהם וע"י לישה וקיטוף א"א שישתיירו בשלימתן שלא יחסר מהם קצת. וכיון שאין בהם משום בריה וטעם שלהן בטל בס'. ולאסור הריסוק אין בידינו דאין אנו רואין אם ישנם שם כלל ואם ישנן שם אין בכוונתו לרסקן אלא ללוש קמחו וכה"ג התירו לטחון חיטין שיש בו תולעים ויבריחו מקול הטחנה

עוד כ' היתר דכמו שמותר להרוג כנים בשבת ואין בהם משום נטילת נשמה מחמת דאין בהם עצם וחיותן מועט וה"ה דאינם בכלל בריה. וא"כ מותר לרסקן בשבת דחיותן יותר מועט מכנים. דכן דעת הרשב"א גם באפרוח שבביצה דאינו בכלל בריה משום דאין בו נשמה ומותר למעכו בשבת, ומכ"ש דלהרמב"ם אין איסור משהו רק במינו דכן מצייר כגון תולע בין תולעים וגה"נ בין גידים א"כ יש מקום להמליץ שאין נופלים ח"ו בחומר אכילת שקצים. והחרדים ודאי דמונעים בימי החום מלאכול עד שיבדקו כנגד השמש אם אין רוחשים

שאלה. מנהג השוחטים בחדשי טבת שבט ליקח הרגלים מהאוזות הנשחטים. והיו שם ג' אוזות שנים שחוטים ואחת חיה נעקדת ביניהם וחתך רגל א' מכל אחת ולא הרגיש בצעקת החיה משום שהיו שם צעקות משאר אוזות חיות. ושוב נודע שגם אחת מהשחוטות היתה טרפה ודאי ונתערבו הרגלים. ומה הדין אם היתה רק ספק טרפה ומה הדין אם היתה אחת מאותן ארבע רגלים נתערבת בין רגלים אחרות

תשובה. מה"ת יש ביטול ברוב. וניתר הכל תיכף בתערובות ראשון דגם איסורים מבטלין זא"ז דאמה"ח וטרפה ב' שמות איסור הן רק מדרבנן יש לאמה"ח חשיבות ברי' אבל משום חהר"ל אין כאן דרגלי אוז בפרט קודם שנחרכו אין ר"ל כמו שהוכחתי לק' בסי' ק"א ובסי' ק"י ס"ק ו' ז' ומשום דבר שבמנין אין כאן כמו שהוכחתי שם בתי' סתירת דברי הש"ך מסי' ק"א סק"ח לסי' ק"י שם דכל דאין המנין משום עיקר חשיבות המנין לבד רק שהמוכר מונה כדי לידע כמה מעות יקבל ואלו הי' יבול לשקול לא היה מונה ואין זה מנין חשוב. והבע"ב בביתו אינו מונה לצרכו. בקיצור שאין כאן רק חשש רגל החי שנחשב ברי' ואף דהכרו"פ כ' דלמ"ד לאו לאיברים עומדת בטל חשיבות דבעי וברי' דלא נוצר באיסור דכ"ז שלא חתכו לא הי' עליו איסור זה אבל עכ"פ הי' עליו איסור דאינו זבוח ועדיין ישנו עליו וי"ל דהוה ברי' גם משום איסור זה וא"כ יש לאסור כולם

אמנם אם קודם שנודע נשברו הרגלים והוה כנתרסק הרגל הברי' ושפיר בטל. ואף שיש בכל רגל עשרה איברים כמו שנחשב במשנה אהלות פ"א אבל לאיסור אכילה בעינן כזית מבשר וגידין ועצמות כמבואר בסי' ס"ב וכשאין בכל שבר כזית שפיר בטל. ואפי' יש בכל שבר כזית חשיב נתרסק דכל חשיבות דאמה"ח הוא מסוג ברי' וכשנשבר אינו ברי' עפמ"ג סי' ס"ב ס"ק א ואם רק אחד נשבר דמבואר בסי' ק"א ס"ז דרק הנחתך מותר והשלימים אסורין. ובדברינו שם הוכחתי דכשאכל הנחתך באופן שאינו בעולם ואין דנין עליו אז ממילא הותרו הנשארים כבסי' ק"י ס"ז. רק דשם בעינן שיהא האחד נאכל בשוגג והש"ך שם סק"ג והט"ז סק"ח אוסרים בנאכל אפי' בשוגג והחו"ד מתיר ע"ש אבל כאן דנחתך ואכלו הרי אכל בהיתר ושפיר ניתרו כולם עכ"פ לאכלם ב' ב' או לבשל ב' ב' ע"י ס' נגד אחת דמה לי אוכל ב' ב' או מבשלם ויש ס'

מיהו נראה דבדין שלפנינו שיש ב' איסורין א"א להתיר ע"י שבירת א' דרק בחהר"ל בסי' ק"א מתירין הנחתך מכח ממ"נ ע"ש בט"ז אות י"ג ובדברינו שם בפי' דבריו אבל כאן אם נשבר א' עדיין יש אחד אסור דאם נאמר דרגל הטרפה נשבר הרי יש רגל החי וכן להיפוך וממילא גם אם נאכל הנשבר מגרע גרע דמעיקרא היו האיסורים מסייעים לבטל זא"ז ועכשיו שמא לא נשאר רוב ואין להתיר רק כשנשברו שנים ונאכלו דממילא ניתרו כל הנשברים משום ממ"נ

אבל מה נעשה דבסי' ק"י ס"ז מחמיר המחבר על הנשארים לאכלם ב' ב' דוקא וגם שאדם א' לא יאכל הכל. וברמ"א שם דגם לשני ב"א אין לאכלם כולם בב"א. וכיון דלא נשארו מהשלימים רק שנים מה נעביד יאכלם א' הרי אוכל הכל. ונראה כיון דהט"ז שם סק"ט והש"ך ס"ק מ"ט חולק על חומרא דאכילת שני ב"א דוקא בפ"א. והפ"מ שם כ' דלשני ב"א אין צריכין לאכלם ב' ב' דוקא דההיתר דאכילת ב' ב' ולא א' א' הוא דממ"נ אכל חד היתר. ובשני ב"א דכל א' תולה ההיתר בו והאיסור בחבירו ע"ש בש"ד ס"ק מ"ט. וא"כ אלו השנים יאכלום ב' ב"א אחת אחת. וכ"ז לפלפולא אבל לדינא אין להתיר השלימים לכתחלה דאין להקל נגד בעלי הש"ע אם לא אם אירע שנשתברו כולם ואז יאכלום לשני ב"א ואפי' איש ואשתו ובדברינו בסי' ק"י ס"ק כ"ו כתבתי אופן להקל בכה"ג: סליק קו"א לסי' ק'

וכ"ז בעודם בעין אבל כשכבר נפלו כולם לתבשיל אמרינן כיון דמה"ת נתבטלו ברוב מותר להוסיף עד שיהי' ס' נגד שני הרגלים האסורים כמבואר בסי' ק"ט ס"ב. והרגלים אם נשתברו מותרים כולם ואם רק איזה מהם נשתברו וקצתן שלימים הנשברים מותרים והשלימים אסורים. ואם כולם שלימים כולם אסורים והתבשיל מותר כנ"ל

סימן קא סעיף א

[א] חהר"ל דינה כברי' וכו' ואפי' אם היא אה"נ כיון שכשתתבטל יהי' חהר"ל: הגה. ואפי' אין איסורה רק מדרבנן אינה בטילה. ואם היא [ב] ספק אם היא ר"ל או לאו אזלינן לקולא א ואפי' אסורה מה"ת

[א] חהר"ל. ואם נתערב בין איסורי אכילה דאז אפי'