חידוד הלכה קג

אמרינן דכשם שהותיר התרומה כך הותירו החולין. ואם יודע שהחולין היו יפות מהתרומה אמרינן שרק החולין הותירו ולא התרומה. דתולין במצוי. ונ"ל דאם יודע בבירור שהאיסור נצטמק ובהיתר נסתפק יש לאסור באיסור תורה חדא דשמא טבע של חתיכה זאת יותר ליחסר ועוד שאפי' אם גם ההיתר נצטמק שמא צימוקו היה תחלה לצימוק האיסור ונאסר אז דאף דבסתמא לא מחזקינן ריעותא אבל בכה"ג דיודע מצימוק האיסור ולא מההיתר ואפי' בה"מ ואפי' במינו כן נראה מהפ"מ. ונ"ל אופן שגם בנצטמק ההיתר וכלה לגמרי דמותר. כגון כזית נבלה עם שני זיתים כשר ורוטב והי' ס' וגם רוב ונודע ביטול היבש קודם הבישול דמותר בכל ענין דבכה"ג גם לכתחלה מותר להוסיף עד ס' כמבואר בסי' ק"ט

[ט] באומד יפה. בכלל זה גם מה שנחסר ע"י זיעה. ודוקא מה שבלעה הקדרה בחלק שכנגד הרוטב זה נוכל לצרף לההיתר אבל מה שבלעה הקדרה בחלק שלמעלה מהרוטב דינו כשרפת אור. וגם לא מה שנשפך בעת רתיחתו

סעיף ה

אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפי' נפל וכו' אין מוסיפין וכו' [י] עבר ובטלו או ריבה עליו [יא] אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכו'

[י] עבר ובטלו. לדידן יש נ"מ בין ביטל מתחלה ובין הוסיף כגון באיסור דרבנן היכי דמקלי קלי להאיסור כגון עצי מוקצה שנפלו מן האילן לתוך התנור בי"ט דלהוסיף שרי לכתחלה כשהי' שם עצים כשרים ולבטל בידים אסור. והיכי דלא מקלי המחבר שם מתיר להוסיף והרמ"א אוסר. ע' או"ח סי' תקי"ז בהל' יו"ט ובחידושנו למס' ביצה הארכתי. ולדידן לא משכח"ל אפי' בדרבנן להוסיף לכתחלה בש"א רק בלח בלח דל"א נ"נ א"נ יבש ביבש כדלעיל אבל יבש בלח דקי"ל חנ"נ א"כ אין זה הוספה דצריך לבטל הכל

[יא] אם בשוגג. והטועה בדין ואומר מותר מקרי שוגג. ט"ז. והבאתי ראי' מגמ' מנחות מ"ט בהך דהכהנים שפגלו במקדש שוגגין דמוקי לה הש"ס באומר מותר. וכן ע"י טעות חכם הוה שוגג. ובמזיד אסור להמבטל עצמו ולמי שנתבטל עבורו. אבל יכול למכרו לאחרים בזול כפי שהיה שוה קודם הביטול. ואין כונתו להתיר רק לענין אחר כגון לתקן דבשו אם אי אפשר בע"א מותר או להגעיל כלי איסור בתוך כלי היתר כשיש ס'. וכן לבשל חמאה ש"ג להעביר חשש הצחצוחין של חלב טמאה כלק' סי' קט"ו. ובאיסור תורה ממש אסור להוסיף אפי' בספק איסור ואפי' לח בלח דאין נ"נ. ואף דהחשש דחמאה ש"ג הוא מחשש איסור תורה אבל י"ל כונתו להעביר הצחצוחין

[יב] יבש. אם נתבטל יבש במינו ברוב ורוצה לבשלו מותר להוסיף עד ס' עס"י ק"ט ואפי' בבלע דכלי מצינו איסור ביטול לכתחלה כגון שבישל לכתחלה בכלי איסור שאב"י בכונה אסור להמבשל כ"כ הפ"מ בש"ך סק"ז. וצ"ע דלא גרע ממוסיף דהא אפי' גוף האיסור כשנפגם עיקר ההיתר הוא משום דהוה כנתבטל. וא"כ כשנפגם בכלי והוא מבשל בתוכה הוה רק כמוסיף על הביטול ואפי' הי' בלוע מאיסור תורה אבל הבליעה ניתרה מעצמה ע"י הפגם. ובפרט כשבישל בשר בקדרה חולבת אב"י או להיפוך דמעולם לא הי' שם איסור על הקדרה רק שנולד עכשיו בפגמו דודאי מותר אפי' במזיד עבורו. וגדולה מזו כ' הי"א שמותר לגרום פגם לאיסור בעין כדי להתירו. ועט"ז ס"ק ט"ו דאסור לבטל נט"ל לכתחלה אא"כ יש ס'

קו"א לסי' צ"ט. הט"ז הקשה דברי הטו"מ אהדדי דכאן בביטול איסור מותר אם עשאו בשוגג ובסי' ק"י בדין היתר דנפל א' מהתערובות לים אסרינן אם הפילו בשוגג ע"ש בתירוצו. ואף אני העני אענה חלקי בישוב סתירה זאת. ואקדים עוד קושיא חמורה על דין דנפל אחד לים דמותר משים דתולין דהאיסור נפל ולמה לא נאמר להיפוך כל דפריש מרובא פריש וההיתר הוא רוב ומההיתר נפל לים ואיסור נשאר דהא כל דברים חשובים נקראו קבוע דרבנן שגזרו שלא להתירם ברוב והשוו איתם לקבוע דאוריתא שנאמר בה כל קבוע כמע"מ ובקבוע דאוריתא דהיינו דין דט' חניות כשרות אמרינן באמת כל דפריש מרובא פריש בין לקולא כגון ט' חניות כשרות ואחת נבלה בין לחומרא כגון ט' נבלות ואחת כשרה. ולמה לא נימא גם בקבוע דרבנן כן. ואמרתי הסברא בזה כך. דבשלמא בקבוע דט' חניות אין הקביעות על הבשר רק המקולין הם קבועים עבור הבשר שבתוכם לכן כשנפרש הבשר מתוך החנות ממילא אין הבשר קבוע ושאר הבשר שנשאר בחנות עדיין נקרא קבוע כיון שהוא בחנות. וזה ידוע שדין רוב ודין קבוע מבטלין זא"ז מגזה"כ כשהוא קבוע אין בו היתר רוב וכשמועיל בו רוב אינו קבוע. לכן הנפרש מהחנות שאינו קבוע דנין בו רוב ואמרינן לגבו כל דפריש מרובא פריש. אבל בהנך דברים חשובים שנתנו חכמים עליהם חומרת קבוע שלא יתבטלו ברוב חל הקביעות על גוף הדבר שחשיבותו קבעו וכיון שנתנו חכמים עליהם דין קבוע ממילא כל אחת מהתערובות נחשב כמחצה לכן גם אותו שנפרש מהם חשוב כמחצה דכל אחת ואחת חשובה ונקראת קבוע שלא יתבטל. וכיון ששם קבוע עליו ואין בו דין רוב לכן לא שייך לומר עליו כל דפריש מרובא פריש דניטל מכל אחת דין רוב ע"י חשיבותו. דאם תרצה לדון עליו דין כל דפריש מרובא פריש אף אני אומר לך הרי יש כאן רוב היתר והכל מותר השתא דאתינא להכי ותירצתי קושיתי למה לא נאמר בנפל א' לים כל דפריש מרובא פריש ממילא נתרץ גם קו' הט"ז למה לא נתיר גם שם בהפיל בידים בשוגג כמו כאן. דהסברא כך דכשנטל בידיו אחת מהתערובות והפילו לים במעשה זאת ביטל החשיבות מאותו אחד שפרשו מכאן. ודומה בזה כנוטל אגוז פרך ושברו או חהר"ל וחתכו לתתיכות קטנות. ואדרבה ק"ו הוא דכאן האבידו בידים והראה לפנינו ביטול חשיבות מזאת שהפיל והנשארים עדיין חשיבותם עליהם. וא"כ דומה ממש לנפרש חתיכת בשר מהמקולין דהנפרש נתבטל מקביעותו והנשארים בחנותים עדיין קבועים. וכיון שנתבטל קביעותו נגד חביריו שפיר נדון בו דין רוב נגד עצמו ולא נגד חבריו הנשארים דהם עדיין קבועים ועומדים בחשיבותן לכן אומרים על הנפרש כל דפריש מרובא פריש. ושוב איני יכול לומר כיון דאתה דן בו דין רוב הרי רוב היתר והכל מותר דזה אינו דהנשארים עדיין חשובים קבועים ואין בהם תורת רוב. וכ"ז כשאדם הפילו בידים שייך לומר דבמעשה זאת ביטל מאותה חתיכה חשיבותה אבל כשנפלה מעצמה לים אין זה ביטול חשיבות רק מקרה ולא נאבד חשיבותה בזה ובדבר שעדיין לא נתבטל קביעת חשיבותו אין בו דין רוב לא לקולא לבטלו ברוב היתר ולא לחומרא לומר בו כל דפריש. ואמרינן כך כל קבוע כמע"מ. ולמשל אם נתערב חד איסור בין ב' היתר אמרינן על כל חתיכה שהיא כמחצה. ויש כאן שלש חצאי תערובות וגם אותה שנפרשה היא כמחצה של התערובות ואמרינן כך ספק אם המחצה דתערובות שנפלה היא היתר או