חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב צח

שהקשו מדר"ס נראה דיש ליישב בפשי' דהנה התו' בב"ק הקשו אדר"ס דאמר אדעתי' דארי' אפקרי' אדעתי' דכ"ע לא אפקרי' מהא דהמציל מפי ארי קי"ל דזוכה ותי' דהתם ל"ש להציל והפקירה אבל התם דהארי ליוה אותם שכיח הוא דאם שבע אינו אוכל ע"ש ולפ"ז עיקר הסברא תלי בשכיח ואסיק אדעתי' דלא לפקרי' וכן מוכח בהדיא סוגיא שם גבי שוה"נ שהוזמו עדי' ע"ש וא"כ פשוט דלק"מ מהא דר"ס דהתם שאני דשכיח אבל שלא יקבל אדם מתנה ס"ל דל"ש כלל ולא אסיק אדעתי' ומפקר לי' לגמרי וכמציל מפי ארי. ובהכי איש גם הא דסבר רשב"ג דהדר לבעלים די"ל דתלי בפלוגתיי' סי' קע"א גבי טול אתה שיעור ואני פחות דרשב"ג סבר דאין שומעין לו משום דשונא מתנות יחי' וא"כ הרי סבר דזה טענה גדולה לבטל הגואא"ג ומש"ה ס"ל דשכיח שאינו מקבל ואסיק אדעתי' דלא ליפקרי' אבל לדידן דקי"ל דשומעין לו הרי דאינה טענה גדולה ס"ל נמי דל"ש ולא אסיק אדעתי' ומפקר לי' ולק"מ וא"כ לולי שאיני כדאי אפשר דיכול המוחזק לומר קים לי וע' סו"ס קפ"ג וצ"ע:

שם בהג"ה אמר לשון דמשתמע שלא היה מתנה מעיקרא אע"ג דשתק תחלה נאמן בהודאתו אפי' חב לאחרים וע' טור דמשמעות דבריו דאפילו ראינו שקבלה נאמן שלא כיון לזכות בה. ולפ"ז הא דסי"א דהוי ספק בזכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח דהוא פלוגת' דרשב"ג ורבנן ע"כ היינו דוקא בסתם אי אפשי וכמשמעות הסוגיא דכריתות. אבל אי פירש דלא היה מתרצה תחלה נאמן דהא אפי' קבלה לפנינו נאמן שלא כיון לזכות וכ"ש כאן דאנו באין בשביל שתיקחו בזכי' האחר. והא דפסקו שם דהוה ספק ואין מוציאין מן התופס. ולא שיילינן לדידי' כוונתו י"ל דכיון דתיכף כשאמר א"א יצאה מרשותו שוב אי"נ יותר מאחר. והוה ע"א. וכיון דאין לשניהם לידע לא שייך כאן שבועה ואין ע"א נאמן [ועיו"ל דהוה כנוגע]. ומ"מ בלישנא דחכמים אם הי' רבן שני כהן אוכלים בתרומה. זה צ"ע דודאי לענין תרומה משום מעוכב ג"ש לפי המסקנא] הול"ל דהוא כבעלי' לענין זה דודאי הוא נאמן ולשייליה לדידיה וצ"ע:

שם אמר אי אפשי בה אם המתנה מטלטלין הוה הפקר. ואם היא קרקע אין בדבריו כלום מאחר ששתק תחלה. צ"ע שהשמיטו דברי התו' בריש השולח דזה דוקא בקרקע שהיא לו מתנה. דאמרינן דכונתו דתהדר למרא. שתתבטל המתנה וזה א"א ומש"ה אין בדבריו כלום. ובמטלטלין דע"כ אין כונתו להדר למרא דא"כ הוא עצמו הוה מהדר לי'. אלא כונתו להפקר מהני. וא"כ בקרקע שהיא שלו מעולם. דכונתו ג"כ ע"כ להפקר ודאי מהני ג"כ בקרקע והכריחו כן מסוגיא דכריתות ע"ש וצ"ע:

סמ"ע סקט"ז נתקשה דבמום זה נראה לי למה לא יתבטל המתנ' כמקח טעות ונדחק דאיירי במום נגלה. ולענ"ד ע' לעיל סי' רל"ב דמום מקרי כל שדרך ב"א להקפיד. וא"כ במתנה אין דרך ב"א להקפיד במום. ואנן סהדי דאינו טעות מעיקרא כמו בלא נמצא בה מום ודו"ק:

סי"א זכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח ה"ז ספק כו' וי"א דבמתנת שכ"מ כיון ששתק בשעה ששמע קנה והרב הגיה דל"נ לחלק בכך מאחר שזכה קנה בבריא כמו בשכ"מ וכן דעת הרא"ש שזכה המקבל בכל ענין. והש"ך והט"ז כתבו דהרב לא ירד לסוף דעת המחבר דהאי י"א לא קאי אדהכא כלל אלא אס"י דביאר שם דבלאחר שבא לידו ל"מ אינו מקבלה שתחזור לבעלים הראשוני' ואזה קאי דבשכ"מ א"צ בא לידו אלא כששמע בשעת אמירה ושתק הוה כלאחר שבא לידו דל"מ איני מקבלה ובאמת כ"ה ברא"ש וברי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מזכיה דבשכ"מ תיכף כששמע בצוואה ושתק ל"מ צוח ע"ש. אבל לענ"ד גם, הרב הבין כן אבל שיטתו דס"ל דלרשב"ג דבבריא שזכה לו ע"י אחר ס"ל דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו והא דשתק מעיקרא סבר כי לא אתי לידו מאי אצוח ה"נ בסתם מתנת שכ"מ. דה"נ ודאי שייך סברא זו דכי לא אתי לידי' מאי אצוח דודאי לא גרע זכי' ע"י אחר בבריא מדברי שכ"מ. וא"כ לשיטת הרמב"ם דפוסק בבריא דהוא ספק דלמא קיי"ל כרשב"ג ע"כ דגם בשכ"מ הוא ספק וא"כ מש"כ בפ"ט דבשכ"מ ודאי ל"מ באמת הוא גופיה קשה טובא. והא דכתב הרא"ש והרי"ף דבשכ"מ קנה כששתק בשעה ששמע היינו משום דס"ל לפסוק כרבנן גם בבריא שזכה לו ע"י אחר. וזהו שסיים וכן דעת הרא"ש שזכה המקבל בכל ענין. אבל הרמב"ם שפסק דהוה ספיקא ה"נ בשכ"מ בסתם הוה ספיקא. ולענ"ד הוא סברא ברורה ונכונה. אלא דקשה דברי הרמב"ם שסותרין עצמן בזה. ובחי' יו"ד ס"ד כתבתי ראיה ברורה לפסק הרא"ש כרבנן לענין מעשה דקסרי שם. וא"כ ה"נ לענין הא דהכא כיון דהש"ס מדמה להו. ובזה יתיישב שיטת הרי"ף אף דס"ל הלכה כרשב"ג אף בבריי' כמש"כ הש"ך בסי' קע"א ס"י ע"ש. דהכא יש ראי' לפסוק כרבנן ע"ש:

סי' רמ"ו ש"ך סק"ב אבל באמת בר"ן ליתא לספק אלא כ"כ בפשי' כוונת הש"ך על הנ"י אבל באמת הב"י מביא כמה דברים בשם הר"ן ב"ב וליתא בנ"י ע' סרי"א ורי"ד וכ"כ המהרל"ח שם ובכ"ד:

ס"ג י"א דה"ה בריא שכ' כל נכסיו מחמת שצריך לברוח מפני בע"ח או אויביו כו' הב"י כ' דגם הרמב"ן יודה לזה והאחרוני' חלקו עליו ע"ש. וכפי קוצר דעתי הוא ממש יוצא בקולר דמבואר לקמן סי' ר"נ דהוה כשכ"מ דחוזר במתנתו. וע"ש בב"י דהרמב"ן מודה בזה ומפורש באבע"ז סי' קמ"א דאפי' קולר ממון הדין כן. והרמב"ן ס"ל גדולה מזו דאפי' מפרש ויוצא בשיירא דינן כשכ"מ. וכ"ש בבורח מחמת נפשות דקיי"ל גם לענין חזקה דה"ה כשבוי וצ"ע:

ס"ו או שכתב לבן בין הבנות כו' מתנתו קיימת עיין טור בשם הרמ"ה דכ' דנ"מ לענין מזונות. וע"ש דס"ל להרמ"ה לדינא דלא הפסידו בנות מזונותיהם. ונראה דס"ל כמו שאמרו (בדקל"ג) לענין ראוי ליורשו דאפי' נימ' דנוטלן משום מתנה אפ"ה אלמנתו ניזונית דהוה מתנת שכ"מ מדרבנן ולא עדיף מירושה וס"ל דה"נ י"ל לענין מזונות הבנות. וזה שכ' הב"י דהוה כאומר אל יזונו בנותי דאין שומעין לו פירוש דאע"ג דהאב ודאי כיון במתנתו שלא יזונו. מ"מ אינו יכול להפקיע וזה שי' הרמ"ה. אבל טעם הרמב"ם שבכאן [דע"כ מוכח דס"ל דהוה מתנה לענין שאין הבנות ניזונות] נראה דס"ל דכיון דאין נ"מ אלא לענין מזונות שכיון האב להפקיע אמרי' דמסתמא כיון ליתן לו במתנה גמורה מהיום ולאח"מ בתורת מתנת בריא דהוה כמשעובדין ואין מוציאין למזונות. וכן נראה שי' הרשב"ם שכתב לפי גי' בנו ואחר. דהיינו בקבל עליו לזון בן אשתו. וכ' כל נכסיו לבנו. וע"כ דהיינו כשקבל בלא קצבה וכתיבה. דהוה כמזונות בנות לכ"ע כמבואר בר"פ הניזקין ע"ש. ואינו גובה ממשעובדין וכיון שכוונת האב להפקיע ע"כ אמרינן דמיכוין למתנת בריא גמורה מהיום ולאח"מ דהוה כמשעובדין דאין מוציאין וכנ"ל. ומ"מ צ"ע לשון הש"ס (בדקמ"ג) ההוא דהוה ליה ברא וברתא כו' וגרסינן שם לסלוקי לברתא מעישור נכסי אתי. ורש"ל מחק זה וע' סי' רמ"ז ס"ג וצ"ע:

סי"א ואם כ' חצי נכסי לבני פלוני כו' הראשון הוה מתנה כו' ויש לו חלק בחצי האחר כו' ובב"י כ' דהנ"י כ' דיש לדון בזה ע"ש. ועיינתי בנ"י וראיתי דספיקא דידי' הוא מה שנחלקו הפו' לקמן סי' רנ"ג ס"ח באמר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתם. אי נוטלן בירושתו או נוטלן חוץ מירושתו והנה הרב הסכים שם דנוטלן בירושתו וא"כ לכאורה צ"ע דסתם כאן דנוטל גם ירושתו בחצי השני. אבל באמת כבר כ' שם הרב דבפירש בהדיא לשון מתנה כ"ע מודו דנוטל חוץ מירושתו. והכא הרי מבואר בס"ד דהאריך בלשון מתנה ל"מ וא"כ י"ל דהרב לא נחית כאן לספיקא דשם ואיירי בהי' כתוב בה לשון מתנה ואפ"ה לא הוה מהני אי לאו שכ' תחלה חצי נכסי לבני דיש הוכחה דלא כיון לאפיטרופוס ובכ' כן דיש הוכחה דלא מכוין לאפיטרופוס אלא למתנה לזה אי מכוין בחלק ירושתו או לא הרי מהני הא דמאריך בלשון מתנה. ואם כן אין הדינין תלי אהדדי כלל. והנ"י ע"כ נתכוון בכתב סתם דוקא ולא פי' לשון מתנה ודו"ק:

סמ"ע סקי"ט אע"פ שקנו מידו כו' עסמ"ע סקי"ד גבי כ' נכסי' לבנו שכ' בשי' המחבר דק"ס לבד השטר מהני ולכ' בנו ואשתו שוין בזה וצ"ע:

סי"ז כל הנותנים נכסיהם משתבטל המתנה ויחזירו הנכסים אין המקבל מחזיר הפירות. כ' הה"מ דזה פשוט כדין מתנה על מנת להחזיר דהמקבל אוכל הפירות כ"ז המתנה ולולי ד"ק לא ידענו הפשי' בזה דהתם אי פירא לא יהיב ליה מאי יהיב ליה וכדאמרי' (בדקל"ז) גבי אתרוג. אבל כאן הרי לא נתן לו אלא אם לא יבא בני. אבל עיקר הדבר מפורש ברא"ש פרק האשה שנפלו גבי מברחת דאומדנא דמוכח דכיון להקנות הפירות דאי ל"ה לא ימצא מי שיטריח בנכסיו כו' ע"ש וז"ב וע' סצ"ט ובש"ך שם ודו"ק:

בהג"ה האומר לחבירו אכול עמי חייב לשלם כו' ובש"ך השיג דסותר עצמו לקמן סי' שס"ג דדור עמי פטור גם