חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב צו

קנין ל"מ אפי' מגו. ונראה דה"ט דכיון דהשטר הוא ביד הנותן לא חשיב שטר וא"כ הוה כמגו בעלמא בלא שטר דקיי"ל דמגו להוציא לא אמרינן ויש להוכיח כן מריש סס"ה ע"ש וצ"ע:

סט"ו קטן שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה אבל במציאה לא. פי' דהיינו דתנן דמציאת חש"ו אינו אלא מפני ד"ש. והש"ך השיג דהתם י"ל דאיירי בפחות מצרור וזורקו דוקא אבל בשיעור זה הוא זכי' גמורה וכן הוא בירושלמי. ולענ"ד דסוגיא דילן ע"כ לא ס"ל כהירושלמי מדחשיב רבא בגיטין שם ג' מדות בקטן ולא חשיב מדה זו דד"ש מתי זמנה דודאי בקטן גמור ליכא שום תקנה והוה כזורקו באשפה [ודוקא בזוכה ע"י אחרים מבואר בסי"ח דהוא משנולד ע"ש]. ובאמת הירושלמי שם ס"ל דאפי' בצרור וזורקו אגוז ונוטלו אינו אלא מפני ד"ש ובפחות הוא כמונח באשפה. וע"כ דכונת הש"ך דלש"ס דילן יהיה בצרור וזורקו זכי' גמורה ובפחות מזה מפני ד"ש. ועכ"פ ודאי דאינו תיכף כשנולד דבזה ודאי כמונח באשפה. וא"כ עכ"פ מדלא חשיב מדה זו ע"כ דל"ל מדה זו ואין החילוק אלא בין מציאה לד"א מקנה כשי' הפו'. ומש"כ עוד דהוא אפילו מדאוריי' וה"ר מלשון ילפינן דמש"כ התו' דהאי ילפינן הוא מדרבנן הוא דחוק ע"ש. אבל מצינו כיו"ב בכ"ד בחולין (ק"כ) גבי משקה היוצא מהן כמותן דילפינן תרומה מביכורים. וכ' רש"י דל"ד דתרומת פירות מדרבנן ע"ש וכן ביבמות (י"ט) גבי מאמר בע"כ אמרו שם לשון ילפינן מקידושין והוה מדרבנן דעיקר מאמר מדרבנן וכ"כ התו' שם. ובריש ברכות גבי סמיכה גאולה לתפלה מקיש שכיבה לקימה אע"ג דתפילת ערבות רשות ועכ"פ היא מדרבנן [וכ"ש הכא דגם במתנה דהוא מדאורייתא שייך ילפותא זו דחצר כמבואר בסי' רל"ה]. ובזה א"ש מה שנדחק בסק"י לענין חצר דאינה עומדת בצדו דהוה שליחות לא ליהני אפי' בקטנה דהא שליחות ליכא גם בקטנה ע"ש [ותי' קשה להולמו דנאמר אפי' אינה בצדה הוה ידה ואפ"ה אין חבין דלחוב אינו יד כ"נ כונתו ומבו' יותר בדברי הר"ן שהביא שם ואין זה נוח כלל לענ"ד דמשמעות הסוגיא דודאי לא עדיף מתנה מגט דהא מהתם הוא דילפינן ליה ע"ש] וכ"ז אינו אלא לפי שי' דס"ל דהא סוגיא דילפינן מציאה מגט הוא מדינא דאו'. אבל לפי שי' הפו' דהוא מדרבנן לק"מ דהא גם גבי ק"ס מצינו לעיל סי' רל"ה דקטנה עדיפא מקטן וע"ש דהיינו משום דמצינו דריבה לה הכתוב זכי' יתירא גבי חצר [בעומדת בצדה מיהו לכ"ע] מש"ה ריבו לה חכמים ג"כ קנינים יותר כמבואר שם וכ"ש דשייך לומר בחצר גופה דמדרבנן מהני אפי' אינה עומדת בצדה אע"ג דמן התורה אינה כידה ואינה קונה גם בקטנה מ"מ אלמוה רבנן לקטנה ודו"ק. עוד נלענ"ד ראי' נכונה לשי' הפו' דבמציאה אינה אלא מדרבנן מקידושין (כ"ב) גבי יהודא הנדוואה גר שאין לו יורשין הוה אתא מ"ז לשיולה בי' חזא דתקיף ליה עלמא א"ל לשמעי' שלוף מסאני ואמטינהו לביתא כו' א"ד קטן הוה ודלא כא"ש כו' קטנים כל המחזיק בהן זכה. והנה עבד זה דא"ל שלוף מסאני ודאי דהי' גדול יותר מצרור וזורקו אגוז ונוטלו. והנה לשי' הפו' דבמציאה אינו זוכה אלא מפני ד"ש ודאי דאתי שפיר דהתם לענין שיחרור דהוה איסורא דאו' ודאי ל"מ שם מפני ד"ש. אבל לשיטת הש"ך דגם במציאה זוכה בזה מדאורייתא אם כן ודאי אין לך זכיה יותר ממה שזוכה בגופו ולמה ל"מ לא"ש. וע"כ כשי' הפו' ולענ"ד זה ראי' גדולה:

סכ"ג קטנה חצירה זכה לה ודוקא שאין לה אב והש"ך השיג ע"ז דשאני גט דפקע רחמנא גם ידה אבל במציאה דידה זוכה גם חצירה זוכה ואין לחלק בין יש לה אב כו' והנתיבות דחה דבריו דמ"מ כיון דמציאתה לאבי' ליכא למילף מגט דהתם אין החצר אלא לעצמה. ולענ"ד זהו ודאי אמת אליבא דשמואל דס"ל דזכית קטן לאביו תיכף וא"כ ל"ד לגט. אבל אנן קי"ל כר"י דבקטן שאינו סמוך על שלחן אביו מציאתו לעצמו ובסמוך אפילו גדול מציאתו לאביו וא"כ הוא תרתי זכי' מעיקרא לעצמו ואביו מיני' וזכי ע"ש היטב בסוגיא ובתו'. ובודאי לא שייך לחלק בזה בין קטן לקטנה ולענ"ד דכ"ש הוא בבתו דהוא משום איבה ואפי' בנערה דהתם ודאי מעיקרא זכיא לנפשה. וא"כ ודאי נכון דאין לחלק בין יש לה אב או לא כיון דאפילו ביש לה אב מעיקרא זכייתה לעצמה ודו"ק:

סמ"ע סקל"ז כתב דע"כ חצר דמרבינן גבי גט מונתן בידה ע"כ לקטנה דלגדולה ל"צ דמחצר דהמצא תמצא נפיק דמרבה בתורת שליחות וילפינן שליחות בגט מושלח והש"ך השיג ע"ז דאינו כן בש"ס ע"ש ובאמת דברי הסמ"ע הוא מפרש"י דפירש כן בהדיא בהא דפריך וחצר לאו מידה איתרבי והא תניא ונתן בידה כו' ופירש"י דאי משליחות הא כבר כ' ושלח מלמד שהאיש עושה שליח כו' וכוונתו ע"כ כדברי הסמ"ע דכבר ידענו מגניבה דחצר הוא כשליח וע"כ דריבויא דכאן אפי' להיכי דליכא שליחות ע"ש ודו"ק ומ"מ באמת הוא קשה מאד לכאו' דהא בריש הזורק עביד צריכתא מחצר דגניבה לחצר דגט דלא ילפינן מהדדי ע"ש וצ"ע:

סכ"ד הזורק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר כו' אבל אם הפקירו כו' ע' תו' שהקשו ע"ז דהא במציאה דליכא ד"א מקנה אותו בעי רץ אחריהן ומגיען והנ"י תי' ע"ז דהפקר חשוב ד"א מקנה ע"ש ולפ"ז גם הא דרץ אחריהן ומגיען ל"ב בהפקר וכן כ' בשמו הש"ך והסמ"ע לקמן סרס"ח ע"ש. ולענ"ד פשוט דהנ"י סובר כשי' הפו' שהבאתי בסר"ב דבד"א מקנה ל"ב משתמר כלל. אבל לפי הסכמת הרב בס"ר דאינו אלא דהתם סגי השימור לדעת נותן כיון דאין שום אדם רשאי לטול ע"ש. ובהא דבמתנה אפי' אינו מגיען היינו נמי דע"כ לא יכול שום אדם לטלן כיון דאינו נותן אלא לזה וע' דברי הב"י ברס"ר באורך וא"כ אפי' נימא דהפקר הוה ד"א מקנה אותו מ"מ לא שייך כלל בזה שיהי' משתמר להזוכה בשבילו כיון דהוא הרשה לכ"א לזכות וז"פ. ולכאו' הי' נראה דתרי מילי נינהו ואיירי שפיר ברץ אחרי הארנקי ומגיעו והוה משתמר ומ"מ כשלא רץ והניחו לצאת מיחשב אויר שאין סופו לנוח וא"כ לא פשיט אלא לענין אין סופו לנוח. וא"כ לק"מ דאע"ג דלענין אין מגיען מחלקינן דמהני במתנה אע"ג דל"מ בהפקר. לענין אין סופו לנוח לא מסתבר ליה לחלק בזה בין מתנה להפקר. ושפיר פשיט דמדמהני במתנה מהני גם בהפקר וא"ש. וא"כ לפי המסקנא הוי בעיא דלא איפשטא בתרווייהו במציאה והפקר בשרץ אחריהן ומגיען ובמתנה אפי' אינו מגיע. שוב ראיתי שמשמע כן כונת הריב"ש בש"מ ע"ש היטב:

סכ"ה אבל אם סופו לנוח כו' ע' גיטין (ע"ח) דבד"א הוי בעיא דלא איפשטא אי יש להם אויר וע' אהע"ז סי' קל"ט ולכ' ה"ה לענין ממון וצ"ע:

ש"ך סקי"ג אלא אשמועינן דבהפקר מוציאין מידו אפי' חזר בו בעודו באויר הבית נראה דט"ס חזר דבחזר הראשון ליכא נ"מ בין הפקר למתנה דברשותי' דמרא קאי וצ"ל דזכה בו והיינו באחר [או בו גופי' כשנטלו בתורת זכי'] ואולי יש לקיים הגי' בלא הגה וי"ל דאע"ג דיכול לחזור בהפקר כ"ז שלא זכו בו כמו במתנה מ"מ כיון דמדינא קיי"ל דא"י לחזור בהפקר אלא מתורת תקנה כמבו' בסרע"ג. א"כ הוי ספק בתקנה דקיי"ל דמוקמינן אדינא ושפיר זוכה הבעה"ב מספק ומ"מ הוא רחוק בכונת הש"ך ויש לפקפק בזה לפמש"כ בסשס"ב ע"ש:

סי' רמ"ד ס"א אמר לשלשה אמרו לפלוני ולפלוני כתבו ותנו שטר מתנה לפלוני כו' ע' תוס' גיטין (ס"ו) ד"ה הא כ' הגט כשר דבכתב הגט אליבא דר"מ דס"ל אפי' מצא באשפה כשר א"כ מאי נ"מ אי אמר אמרו. ע"ש מה שתי' וא"כ כאן בשטר מתנה דלדידן נמי אפי' מצאו באשפה כשר וכמש"כ הטור בשם ר"י בסרמ"ב ס"ז וע' סנ"א וא"כ קשה טובא למה לפסול וכאן ליכא תי' ע"ש. והנראה דבאמת הא קיי"ל בסי' הקודם סי"א דאפי' אמר כתבו וזכו לו יכול לחזור בו לפי שי' הרמ"ה. דס"ל דהשליחות על הזכי' הוי כעושה שליח על דבר שלא בא לעולם דקיי"ל בנזיר (י"ב) דא"י לעשות שליח על דבר שלא בא לעולם וטעם החולקים ביאר בנתי' משום דכיון דעושה אותם שלוחים על הכתיבה והזכי' ביחד נתפס השליחות כאחד וחדא שליחות הוא ולא הוי דבר שלבל"ע. והארכתי בזה בס"ד בחיבורי ב"י בהרבה ראיות ע"ש. וא"כ פשוט דה"נ שליחות הנתינה אינו נתפס אלא א"כ נתפס עם הכתיבה [אלא דהכא דהכל שליחות הנותן גם הרמ"ה מודה ולא פליג שם אלא בשליחות זכי' דהוא ע"כ גם מכחו של הלוקח ע"נ שם] וא"כ כ"ז כשנתפסים השליחות ביחד עם הכתיבה. אבל אם על הכתיבה אינו נתפס השליחות אף דהשטר כשר זהו אם המקנה הי' נותנו בעצמו. אבל הכא ע"י השלוחים א"א דא"כ הוה