חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב צה

הלכות מתנה סי' רמ"א ס"א בהג"ה וע' לקמן סי' רמ"ט ולעיל סי' ר"ד ס"ה נראה דצ"ל ס"ח והיינו דין דמחוסר אמנה במתנ' מועטת. וכן הגיה הרב לקמן בסרמ"ט ע' לעיל סר"ד ס"ח ע"ש. ומפורש יותר בסרמ"ג ס"ב בהג"ה וע"ש בסמ"ע. והש"ך השיא לכוונה אחרת שלא נזכר כלל בדברי' ע"ש. ולענין ספיקו ע' ד"מ בשם המרדכי ור"י ודו"ק:

ש"ך סק"ד ע' הג"א סופ"ב דב"ק:

(ס"ב) בהג"ה וי"א אפי' הי' לו משכון עליו. כבר הביאו האחרוני' דהרשב"א והריטב"א חולקין ע"ז וס"ל דכ"ז שלא נתן לו המשכון ל"מ המחילה ובאמת ראי' המרדכי דס"ל דמהני מהא דגבי ע"ע אמרינן דגופו קנוי מש"ה ל"מ מחילה הא ל"ה הוה מהני אע"ג דהוה כמשכון הנה הנ"י כ' ביבמות (מו) דהא דגופו קנוי ודאי אינו קנין גמור דהא קי"ל שם ולא אתם קונין זה מזה. אלא דהוא קנוי למשכון על מעותיו ע"ש. וא"כ אי לא אמרינן גופו קנוי אינו אפי' כמשכון אלא דיש עליו חיוב להשלים תנאי שכירתו ומש"ה שפיר מהני מחילה בעלמא. ואדרבה משמע להיפוך דלפי המסקנא דגופו קנוי דהיינו דהוא כמשכון ל"מ מחילה עד שיקנה לו בקנין. ואם כן אדרבה מוכח משם כשיטת הרשב"א ודו"ק:

ס"ג המוחל לחבירו מה שיטול מנכסי' יכול לחזור בו. אבל לאחר שנטל. נטל ודוקא מטלטלין אבל קרקע לא. עסמ"ע וש"ך מה שנתקשו מ"ש מהא דהג"ה סוף סעיף הקודם דמחילה בטעות לא הוה מחילה ולא ידעתי מה נדחקו בזה הא הרשב"א דימה לה למוכר פירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' וכבר הקשו התו' שם ובכ"ד דמ"ש ממחילה בטעות בעלמא. ותי' ר"ת דהכא לא תלינן בטעות אלא ניחא לי' למיקום בהימנותי' ע"ש והכי פסק הרב בהג"ה לעיל בסי' ר"ז סוס"י בשם הרא"ש לענין אסמכתא דאם בא ליד הקונה קנה ולא תלינן בטעות. וה"נ אף דמדינא ל"מ לשון מחילה לענין חפץ בעין. מ"מ לא תלינן בטעות אלא דניחא לי' למיקום בהימנותי' וז"ב. אמנם מש"כ אבל קרקע לא אפי' החזיק בה. צ"ע לענ"ד דכיון דדמי לה לפ"ד. והא שם פסק הרב בסי' ר"ט ס"ד בשם הג"מ דאפי' כתב לו שטר ולא באו הפירות לידו. מהני ומשום דכיון דעשה לו קנין המועיל ע"פ דין תו אמרינן דהקנה לו לגמרי וא"כ מ"ש קרקע. דאע"ג דבחזקת בעלים קיימא מ"מ לא ליגרע משאר קנין. וכן מוכח לענ"ד מדברי התו' שהקשו אהא דר"ע שקיל בידקא בארעא דלהוי מחילה בטעות דקי"ל דהוה מחילה ע"ש. וחזינן בהדיא דס"ל דאפי' בקרקע הוה מחילה וצע"ג:

ס"ה יש מי שאומר שהנותן מתנה לחבירו אינה מתנה אלא א"כ היה בדעת הנותן שיהי' ברשות מקבל לכ"ד בד"א בסתם אלא שניכר מתוך מחשבתו כו' אבל במפרש כו'. נראה דנקט יש מש"א דהת' בבכורות (נ"א) גבי ר"ח דהוה רגיל דמהדר פדיון הבן. חזא ההוא גברא דאזיל ואתא א"ל לא גמרת ויהבת כו' הלכך אינו פדוי והקשו דמ"ש ממתנה ע"מ להחזיר. ותי' דר"ח לא ניחא לי' למשקל ע"מ להחזיר דאסור מדרבנן ע"ש. ולפי דברי הפוסקים כאן לק"מ דמפרש בהדיא עדיף טפי דבסתם לא הוה נתינה כלל. וע"כ דהתו' לא ס"ל סברא זו וס"ל דדוקא בהא דב"ח דניכר שאינו מקנה כלל ומתכוון להערמה אבל בלא"ה מהני. אבל צ"ע שגם הרא"ש שם הביא קושיא זו ע"ש וצ"ע:

ס"ח נתן לו שור ע"מ להחזיר ומת בתוך הזמן פטור מלשלם במל"מ פ"ג מהלכו' זכי' דקדק מדברי הרא"ש פ"ג דסוכה ס"ל שכ' דאם נאנס בתוך הזמן פטור דאע"ג דנתבטל התנאי מכל מקום לא קבל עליו שמירה ע"ש ש"מ דמ"מ זה ודאי דהתנאי נתבטל. וא"כ המתנה ודאי בטילה וצריך לשלם שכר שימושו ע"ש ולענ"ד אין זה מוכרח דודאי אם לא היה הטעם דלא נתחייב בשמירה ודאי הוה ביטול התנאי אבל כיון דמסיק דאין עליו חיוב אם כן הא שהתנה ע"מ להחזיר ודאי לא היה דעתו אלא אם יתחייב מן הדין להחזיר. וכיון דמן הדין אינו מחיוב שפיר הוה כקיום התנאי וכה"ג פסקינן בסי' ע"ג בנשבע לשלם לו ועברה שמיטה בנתיים דפטור משבועתו דלא היה דעתו אלא כשמתחייב מן הדין ע"ש וצ"ע:

סי"א ראובן נתן לשני בניו כו' זה שביטל התנאי נתבטלה מתנתו כו' ומתנת הקטן קיימת ואע"ג דפסק לעיל סי' ר"ג החליף עם שמעון ולוי ונתבטל אצל אחד נתבטלה גם נגד השני כבר בארתי בסר"י דזה דווקא במכר דיש סברא דזה מקפיד בזה דרוצה בניכסי שניהם דוקא. אבל במתנה לא קפדינן בזה דהרי קיי"ל דקני את וחמור קנה מחצה. וברי"ש פרק מי שמת בסוגיא דביצה דהבו לו ד' מאה זוזי ולינסב ברתי. כ' דשני מתנות הם אי בעי תרויי' שקיל. אי בעי חדא שקיל ואלו במכר כה"ג קיי"ל בסקפ"ב דא"ל מכור לי סאתים ומכר סאה דה"ז מעביר על דבריו וע"כ דדוקא במכר לפי שצריך לדמו שניהם ופשוט:

סי' רמ"ב ס"א הנותן באונס ואפי' קבל אחריות ע' מש"כ בזה בסי' ר"ה:

(ס"ג) כל מתנה כו' בין שכ"מ צריך שתהא גלוי' כו' ע' סמ"ע דכ' דהך דס"ז היינו בנותן מחמת מתה דוקא ע"ש ולענ"ד לפי מה שכתב הב"י בטעם הדבר דשכ"מ אינו עשוי לשטות והרי בההיא דאין אדם משטה בשעת מתה בספ"א לא חלקו כלל בין מצוה מ"מ לסתם שכ"מ. וכן בההיא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דאין אדם חוטא ולא לו לא חלקו כלל בזה. ומשמעות הב"י בס"ח דדוקא בסתם אמרינן דשכ"מ מסתמא דעתו לקנין אבל בצוה בפירוש להסתיר בזה ודאי גם בשכ"מ חזינן דאין דעתו להקנות. והיינו דין דכאן ע"ש וז"ב:

סי' רמ"ג ס"ז בהג"ה וה"ה בשנים שעשו קנין שישאו זה א"ז ע"מ שיכתובו שטרות וחזר האחד קודם כתיבת השטר נתבטל הקנין ועסמ"ע דהע"ש סתר זה בדברים נכונים דל"ד לדברי המחבר דהתם התנה המוכר טובת הלוקח אבל הכא הי' דעת כ"א לטובתו. והרי זה מקיים דבריו. ולענ"ד דמ"מ גם לשיטתו דעיקר התנאי שיתנו לו שטר עדיין יש לדון ממה שאינו מתרצה הוא לקבל את השטר של שכנגדו. דהרי זה מבואר דקיום התנאי הוא נתינת השטר ולא הכתיבה. וא"כ הוה כע"מ שתתני לי מאתים זוז דקיי"ל באבהע"ז סי' קמ"ג דלשיטת הרא"ש והרשב"א הוה ספיקא אי נתינה ע"כ שמה נתינה ע"ש. וא"כ כאן שהוא מוחזק אינו מתחייב בשביל נתינה ע"כ דיכול לומר קים לי כשיטת הפוסקים. דע"כ לא הוה קיום התנאי. וכ"פ הד"מ בסי' ר"ז בשם הר"ן דהוה ספיקא ואין מוציאין מן המוחזק וע' ש"ך שם סק"ב וצ"ע:

(ס"ח) אפי' במכר יכול למחות מלכתוב שטר והלוקח יכול לחזור בו לכ' צ"ע לענ"ד מהא דאיתא בב"ק (ק"ג) הלוקח שדה בשם חבירו. אין כופין את המוכר לכתוב שטר אחר ע"ש משמע הא ללוקח עצמו כופין אותו ליתן שטר ואולי י"ל דלשון כופין היינו שיכול לבטל המקח כדאי' ברי"פ בי"כ כופין את המוכר למכור ומפרש דהיינו אי בדמי יהבת לי' הב לי' בזולא דהשתא ע"ש וצ"ע:

שם בהג"ה מיהו חייב באחריות לגבות מב"ח אבל אינו גובה ממשעבדי לכאורה צ"ע דהתו' כ' בהדיא דאין נ"מ כלל בכתיבת השטר דבל"ה המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי ע"ש. אבל לק"מ דהנה זה פשוט. דאף על גב דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים פשוט דנאמן לומר פרעתי. והנה התו' לשי' בב"מ (ע"ב) דס"ל גבי שטר שאינו מקוים דאם הלוה מודה גובה מלקוחות אף דהלוה מהימן לומר פרוע במגו דמזויף. מכל מקום כשמודה גובה מלקוחות וכ"כ בשבת (ע"ח) ד"ה ת"ק ע"ש. וא"כ ה"נ ודאי אין נ"מ בכתובת השטר דלעולם אף דנאמן לומר פרעתי גובה מלקוחות אבל כבר השיג ע"ז הש"ך בסוסק"ו דמדברי הפו' לא משמע כן אלא כל שנאמן לומר פרעתי אינו גובה מלקוחות. ולשי' הא דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדי' היינו כשיש לו עדים שלא פרע וכן משמע בהדיא בש"ך סו"ס קט"ז ע"ש. אבל בסתמא כיון דהלוה יכול לטעון פרעתי אינו גובה מלקוחות וזה כונת הרב. ועסמ"ע דבמתנה באחריות בלא שטר אינו גובה כלל ממשעבדי אפילו תיכף. וכן הוא בהדיא לעיל סי' קט"ז ס"א ע"ש:

סי"ב שטר שכ' בו שנתן קרקע לפלוני בקנין עסמ"ע דכ' דאיירי דאית ציה מגו. והט"ז תמה עליו דמבו' בסו"ס ר"נ אפי' ביד אחר דליכא מגו נותנין להמקבל ע"ש. ובאמת כבר ביאר הסמ"ע בסקכ"ג. דהיכי דהוא ביד אחר ואין אנו יודעין ממי בא לידו בזה נותנין להמקבל כיון שיש בו קנין. ולזה כיון הסמ"ע שם בסו"ס ר"נ סקע"ג ע"ש. אבל היכא שהוא ביד הנותן או אפי' ביד אחר שאנו יודעין שנתן לו הנותן ל"מ אפי' שטר קנין. וכ"ה בהדיא בדברי הטור סי' נ"ו ע"ש וכ"כ שם הש"ך בארוכה לדינא אלא דביאר ההוא דסו"ס ר"נ אפי' ביד הנותן אלא שפי' בהדיא בשטר דאפי' לא יגיע ליד המקבל דבזה ודאי הכל מודים דמהני,. וע' ש"מ ב"מ פ"ק בסוגיא דמצא ש"ח בשם הרמב"ן בארוכה וערא"ש שם ודו"ק. ואפשר דהיכי דהוא עדיין ביד מי שהוא מכח הנותן לכ"ע ל"מ שטר קנין וצ"ע כעת. והנה משמע לכאו' דשטר בלא