חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב צד

מחיל אלא השעבוד ולא גוף השדה. וא"כ א"ב נמי בהא. וזה להר"ן לפי שיטתו דס"ל שם דלא שייך מחילה בגוף השדה. וכן נראה משיטת רש"י דכ' לפרש בהא דביטל שני את הראשון דהיינו דאינו גובה מהלקוחות שמזמן ראשון ול"כ נ"מ מה שגובין ממנו בע"ח של המוכר שלאחר זמן ראשון וע"כ דס"ל דלא שייך מחילה לענין שיפקיע שדהו וליכא לפרש כן למ"ד מחילה ופירש בהאי גוונא דא"ש אליבא דכ"ע ע"ש. וא"כ איכא בינייהו גם בהא דבע"ח שאחר זמן ראשון וכנ"ל. ומיהו שיטת הרא"ש ותו' בהדיא דגם בגוף השדה שייך מחילה שכ' בפירוש דגם למ"ד אחיל גובין ממנו הבע"ח שלאחר ז"ר ע"ש וא"כ ליכא נ"מ בינייהו בהני תרתי. דנראה דלשי' גם בכתב לו בתחילה כל השדה ואח"כ החצי גם למ"ד מחילה י"ל דנמחל לגמרי השטר הראשון וגם לדידי' אין לו אלא חצי השדה ומזמן השני ושטר הראשון ודאי נמחל לגמרי כיון דהשני מבטלו והוה לגמרי כלמ"ד אודי וליכא נ"מ בינייהו בהא מידי. והנתי' כ' דלא מחל אלא על החצי ול"נ. ומ"מ לשיטתם ג"כ יש עוד נ"מ בין הודאה למחילה. לפי שי' בב"מ (ע"ב) דגובה מלקוחות אפי' בשטר שאינו מקוים ועש"ך סוסיק"ו. וא"כ נמי אי יש על הלוקח גופיה שטר מזמן ראשון שאינו מקוים. דלטעם מחילה גובה ב"ח שלו. קודם שגובין ב"ח של המוכר. כמו שגובה מכל לקוחות. דהמוכר יש לו עכשיו דין לוקח. אבל לטעם הודאה אין בע"ח שלו גובה. דנאמן הלוקח נגד הב"ח שלו שהשטר הראשון נתבטל מעיקרא במגו דמזויף וכעין דקי"ל לעיל סמ"ז גבי האומר שטר אמנה הוא ובכ"ד. ובל"ה משמע לקמן סי' רמ"ה ס"י בהג"ה דהיכא דלא היה בחזקתו עד עתה נאמן לבטל המתנה מעיקרא גם במקום שחב לאחרים [ולכ' אף בכה"ג דאית ליה שטר מתנה וצ"ע שם בסמ"ע סקי"ב] ובכה"ג איכא לאשכוחי בכ"ג. וע"כ דלא חש הש"ס לפרש כ"כ כל הנ"מ ביניי' ודו"ק:

ס"ג שני שטרות היוצאין ביום אחד כו' הרי הדבר מסור לדיינים כל שדעתם נוטה כו' זה כשיטת רש"י בשודא דדיינא דצריכין לדון ע"פ סברא ואומדנא. ועש"ך שהקשה על הטור דלא פסק כרית דהרי כן משמעות הרא"ש בפח"ה ע"ש. וכבר הרגיש בזה הב"י בסי' רנ"ג וכ' גבי שני טובי' דפסקינן שם שודא. דהרא"ש פסק כר"ת והרמב"ם פסק כרש"י וסתם רבינו כדבריו ע"ש ולא הוקשה לו כלל בזה דלא פסק כהרא"ש. ובאמת לולי שאיני כדאי מסתבר ודאי כשיטת רש"י דלמה יעשה הדיין בלא שום סברא וטעם כלל ולא יראה טעם וסברא לפסק דינו וכל ראיותיו של ר"ת יש לדחות ונבאר אחת לאחת. הנה בתחילה כ' דלשון שודא משמע השלכה. ומשמע דאינו ע"פ אומדנא וראיות אלא השלכה בעלמא. עוד הביא ראיה מסופ"ק דגטין גבי הולך כזכי קרי שם שודא להא דמה שירצה שליח יעשה. עוד הוכיחו מהא דקדושין גבי נאמן הדיין לומר לזה זכיתי כו' דפריך וניהדר ונדייני' ומשני בשודא. ואי בראיות אכתי נהדר ונאמד לדעתי'. ועוד הוכחה מדא"ל ר"נ לר"ש מר לאו דיינא לעשות שודא. ואי תלי בסברא למה אינו ר"ש דיין כר"נ וע"כ דתלי ברצונו בעלמא. ומש"ה בעי מומחה לאפקועי ממונא ע"ש. והנה לענ"ד אין כל זה סתירה לשיטת רש"י דבאמת שודא לשון השלכה ואף דהוא ע"פ אומדנא מ"מ כיון דאין ההוכחות והאומדנות מדין התורה והרי מצינו הרבה פלוגתות אי אזלינן בתר אומדנא ועל כל אומדנות יש פלוגתא אי היא אומדנא וכאן ודאי אין אנו צריכין לאומדנא ברורה מן הדין. אלא הוכחה כ"ד בעלמא היכא דמסתבר יותר לזה מלזה ע"פ סברא בעלמא. ומש"ה שפיר קרי לי' השלכה בעלמא. וההיא דמה שירצה שליח יעשה באמת רש"י פי' גם שם כפי מה שיראה שליח בנותן דעתו יפה או לא ע"ש. ואפי' לפי' התו' דהתם תלי ברצון השליח כמשמעות לשון מה שירצה לענ"ד אינו מוכרח כלל דהתם דהוה ספיקא דדינא אי הולך כזכי לא שייך סברות בזה ותלי ברצונו כיון דא"א לומר בע"א. ומ"מ אין הוכחה לכאן. דמ"מ גם כאן אף דודאי יש לילך בתר סברא מ"מ שפיר קרי לי' ג"כ דין השלכה. ועוד דלפי מש"כ בההיא דסי' רי"ט גבי לא מצר לו מצר רביעי דאמר שודא דדיינא ופי' שם הרא"ש גופי' ג"כ כפי מה שנראה לדיינים בהודעת דמים ומנהג המדינה ע"ש. וע' מש"כ שם טעמו וע"כ ס"ל ג"כ דאין משמעות שודא שוה בכ"ד. ובזה יתיישב גם ההיא דקדושין דבאמת לכ' צריך להבין דמאי פריך ונהדר ונדייני' הא קיי"ל טעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי. וא"כ יטעון הבע"ד דמעיקרא זיכה לו. ובאמת טעה בשיקול הדעת ומ"מ אין הדין חוזר וצ"ל דס"ל להש"ס דאינו יכול לטעון שטעה הדיין כמו בכ"מ שא"י לטעון שאינו רוצה לקיים הפסק שטעה הדיין וז"ב ומוכרח. וא"כ י"ל בפשוט דזה דוקא בדין תורה גמור. אבל בשודא דתלי בסברות בעלמא שפיר יכול לטעון דטעה הדיין וא"כ ל"מ כלל מה דנהדר ונדייני' דמ"מ ל"ג מטעה בשיקול הדעת דמה שעשה עשוי ובזה א"ש גם בהא דאר"נ לר"ש מר לאו דיינא דכיון דאינו ע"פ הדין. נמי הוה כאפקועי ממונא וצריך דיין מומחה דוקא. וביותר לפמש"כ הרמב"ם לעיל סי"ד ס"ג דיש לו לדיין לדון לפי הבנת הלב. ועכשיו שנתמעטו הלבבות אין לו לדיין אלא דין תורה ודין שאינו מפורש בתורה אין לו לדון לפי הבנת הלב. וה"נ י"ל גם בדין שודא. לא נתנו חכמים רשות אלא לדיין הקבוע ודו"ק היטב:

ס"ד בד"א כו' שאין אנו יודעין מי הוא משניהם שהגיע השטר לידו תחילה. עסמ"ע סקט"ו דכ' דאפי' הגיע גם לשני באותו יום בעצמו. כבר קדם הראשון וזכה דלא כהב"י. ובאמת הוא מוכח לפי מש"כ הנתי' דנכתבו ביום אחד. ונמסרו לאחר אותו היום בשני ימים אחרים אחר זמן הנכתב בשטר בכה"ג אפי' קדים האחד במסירה זמן גדול ל"מ כיון דקיי"ל עבחז"ל וזוכה ע"כ מזמן הנכתב א"כ מאותו היום זכו שניהם וחולקין. וסברתו ברור דדוקא בקדים באותו היום גופי' דאין השטר מוכיח כלל י"ל דקונה המסירה הקודמת אבל מאותו היום ולהלן כבר הוכיח עליהם השטר דהן שוין. וא"כ הא דאמרינן דלר"א זה שמסר לו תחילה זכה ע"כ אין ההקדמה אלא מכח אותו יום גופי' לבד וכמש"כ הסמ"ע דלמחר כבר מתחיל גם זכיית השני אף דנמסר לו אח"כ וז"ב. וכן מוכח מדברי רש"י שם שכ' דלר"מ דע"ח כרתי אין נ"מ אי נמסר לזה בבוקר ולזה בערב. ש"מ דהא לר"א בכה"ג אזלינן בתר המסירה. ומה שדקדק הב"י מהא דרמב"ח ומ"ע ב"ח דאר"נ דאטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות. כבר כ' הרא"ש דהיינו דבכה"ג אף בנודע לנו דהכתיבה הי' קודם מ"מ אין לתלות המסירה בתר הכתיבה כיון דאינו ניכר הקדימה מתוך השטר הא נודע לנו דגם המסירה קדים בשעות ודאי מהני. ומ"מ הרשב"ם בב"ב (ל"ה) כ' בהדיא כהב"י דאפי' נכתב ונמסר קודם באותו יום עצמו. ל"מ הקדימה. אם לא ביום אחר ע"ש וצע"ג:

וע"נ שכ' בנמסרו אח"ז הכתיבה בשני ימים למ"ד עבחז"ל חולקין [וע' מש"כ בסמוך מקודם] ולמ"ד דלי"ל עבחז"ל בכה"ג כל דאלים גבר כיון דלא נמסרו ביום אחד חשיב איכא למיקום עלה דמילתא כמש"כ הרמב"ן ובכה"ג כל דא"ג כדאיתא בב"ב. ול"ד בזה דלמ"ד דלי"ל עבחז"ל א"כ שניהן פסולין דהם מוקדמין. ומ"מ יש מקום לדבריו בגוונא דאין בהם זמן דכשרין ואזלינן בתר המסירה ובזה אם לא נודע זמן המסירה כל דא"ג ואם יש באחד זמן ובשני אין בו זמן פשוט בכתובות שם לענין בע"ח דיש בו זמן חשיב ודאי וזה ספק והודאי קודם. וה"ה הכא ופשוט:

שם בהג"ה מי שנתן מקום לחבירו. ומצר לו מצריו. ואח"כ נתן לאחר סתם י"א דאמרינן שמא מ"א נתן לו וי"ח ובשכ"מ תלינן דחזר בו. לכאורה קשה לשי' הראשונה מסופ"ק דב"מ גבי מצא דייתיקאות דמוקי הא דיחזיר בהי' מתנת שכ"מ דליכא למיחוש דילמא כ' ולא יהיב לי' והדר יהיב לאחרינא והשתא הדר בי' מהאי דבשכ"מ בתרא קני. ולשי' יש לחוש לכה"ג דיהיב לבתרי' במתנת בריא סתם וא"כ קמא קנה דלבתרא תלינן במ"א. אבל בלא קמא משמע בהדיא בדבריו דקני אפי' לא פירש וכן קיי"ל דלא חיישינן למנה קבור. ומיהו לכו"ע יש להקשות בנתן לשני אח"כ כל נכסיו סתם דאי יצא ראשון קנה הוא ודאי מה שפירש לו. ובל"ה קונה השני הכל. וע"כ צ"ל דהתם דווקא בשהוא מתנת שכ"מ בכולה כסתם מתנת שכ"מ. דליכא למיחוש כל הני חששא. דכל מה שיצא השני יהי' חזרה מראשון. והא דלא מוקי אידך בריי' דלא יחזיר במתנת שכ"מ במקצת ולא תיקשי אהדדי אפשר דמשמע לי' סתם מתנת שכ"מ הוא בכולה. כדמוכח בסוגיא דפרק מי שמת. ובל"ה שפיר משני תרויי' בכולה ודו"ק. וקושיא ראשונה יש ליישב בל"ה לפי מש"כ התו' שם (ד"כ) ד"ה ש"מ איתא לדשמואל דבמקום שישאר חוב על המודה לא חיישינן לקנוניא במקום שאין ברור לפנינו שיש מי שיפסיד ע"ש. וא"כ ה"נ אין לחוש לזה שמא נתן לשני סתם דאם כן ישאר השני חוב עליו וכ"ש הכא דגם אח"כ יהי' יכול לחזור מהראשון שהוא מתנת שכ"מ וע"כ יחזור בו כשיתבענו השני ודו"ק היטב: