חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב צג

טרחתו וצ"ע:

גרסינן בפרק ל"י מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וע' בתו' קידושין כאן ולא ידעתי למה השמיטוהו הטור וש"ע ולא הביאו זה בשום מקום ובודאי דהלכתא היא:

סי' רל"ח ס"א הקנה שלא בפני הלוקח ובא הלוקח שיכתובו לו אין כותבין לו פי' כן מתני' דאין כותבין ללוקח אלא א"כ מוכר עמו היינו ע"כ אפי' בכה"ג דאי ל"ה פשי'. ולפי"ז ע"כ הא דקיי"ל סתם קנין לכתיבה עומד היינו דווקא כשקנו בפני הזוכה. ובזה יש ליישב קו' התו' בר"פ אע"פ דאמר התם כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיני' לא צריך לאמלוכי ביה. והקשו דבקנין אפי' לא אמר כתבו כו' קיי"ל דסתם קנין לכתיבה עומד ולפ"ז א"ש דלשון זה משמע דהוה שלא בפניו ובשלא בפניו אין כותבין ומש"ה צריך דוקא דאמר כתבו והבו ליה ודו"ק:

והנה התוספת בקידושין (כ"ו) ד"ה ה"ג נסתפקו אי מהני קנין שלא בפניו ע"ש. ולפ"ז מוכח מכאן דאפי' שלא בפניו מהני אלא דאין כותבין לו. וכן מוכח בש"ס ב"מ בהדיא דמוקי לה לרישא דכותבין למוכר אע"פ שאין לוקח עמו בשטרא אקנייתא ע"ש הרי בהדיא דודאי מהני הקנין וכן מוכח בר"פ הנושא דמוקי הך דמתו בנותיו גובין מב"ח ובת אשתו ממשועבדים שקנו מידו. וב"א דהוא בשעת קנין מהני לה קנין ובנותיו דלא הוה בשעת קנין ל"מ להו קנין. משמע בהדיא דלא בעי אלא דהוה בעולם בשעת קנין אע"פ שאינו בפניו ודו"ק:

בהג"ה מי שאמר לעדים בית שיש לי במקום פלוני אני נותנו לפלוני אע"פ שאין העדים יודעין יכולין לכתוב. עב"י לקמן סי' שע"ה ס"ז שהביא תשובת הר"י בן הרא"ש שכ' מדין התלמוד אין העדים כותבין עד שיתברר שהיא של המוכר כו' ע"ש ולכ' סותר לדין שבכאן. וכבר דקדקנו בזה בסו"ס רכ"ב. ואולי י"ל דהנה כ' הסמ"ע סק"ה דנראה אפילו אמר הלוקח שיכתובו שאמר להם הוא שקנה השדה אין כותבין אף שלא יוציא מן המוכר בשטר זה. מ"מ זיילי ניכסי' שיצא קצת קול שמכר נכסיו ע"ש. ולכאורה ה"נ במקנה בית שאין אנו יודעין שהוא שלו לא היה לנו לכתוב שגם מזה שכותב זה שהוא שלו ויכול להיות שהוא של אחר ויצא קול שהוא של זה ומסתמא לקח. ויהי' זיילי ניכסי' ויפסיד אותו אחר. וצ"ל דהכא דוקא דעכ"פ לא נודע לנו ג"כ שהוא של אחר דכ"ז דלא נודע לא חיישינן כו"ה לחוש לזה מספק. ועוד י"ל דבלא נודע אפי' היה של אחר באמת אין כ"כ קיל. אבל בנודע לא. והתם בהך דהר"י היה נודע להם שהוא של האב דהי' טוען משום ירושה מאמה שגבאתו בכתובתה ע"ש. וא"כ בכה"ג ודאי אין כותבין וכמש"כ הסמ"ע. ומיהו יש ליישב דברי הסמ"ע באופן אחר ע"פ דברי הרמ"ה לקמן ריש סי' רנ"ה דהיכא דיש זכות לאחר שאני ע"ש:

סי' רל"ט ס"א בהג"ה וה"ה בתחילה יכולין לכתוב לו ב' וג' שטרות בלא אחריות עש"ך דבחנם אין לאפושי שטרא. ובאמת כ"כ התו' בהדיא בכתובות ר"פ אע"פ ובסנהדרין (כ"ט) ד"ה הודה. אההיא דב"ב דמי שאבד שטרו דהכא. שדוקא אבד דכבר היה לו שטר ונפסד. אבל בל"ה אין כותבין. ומשמע שם דבכה"ג לכתוב שנים כ"ע מודו ע"ש [ובב"ב (ע"ז) הניחו בקושי' ההיא דאבד שטרו וצ"ע]. וכן נראה לכ' כיון דחזינן דאפי' אחד כשמוחה אין כותבין כההיא דלקמן סרמ"ג ונהי דאחד כותבין מסתמא. אבל שנים למה לא ניחוש לאפושי שטרא. ואולי דכוונת הרב כאן מדעת המוכר דבאחריות אפי' מדעת המוכר אין כותבין כדמוכח בסוגיא ע"ש:

ס"ב שטרי מכר המאוחרין פסולין כו' הטעם שמא חזר המוכר וקנהו קודם זמן שני. ועסמ"ע שהקשה על מש"כ הטור דבשטר קנין ששהו לכתוב זמן הרבה ואין זוכרין זמן הקנין כותבין מזמן הכתיבה ולמה ל"ח ג"כ להכי שמא כבר קנהו המוכר. ותי' דקלא אית לי' ע"ש שהאריך והשיג על הע"ש ולענ"ד כמש"כ הטור והב"י בסי' ל"ט גבי שטר חוב בקנין דכותבין ג"כ מזמן הכתיבה אם אין זוכרין וכ' דל"ח שמא כבר פרע הלוה. דכיון דיודע דדינו שכותבין עליו לחזור אחר העדים אם כתבו ע"ז. ולא כ' דבל"ה הא שטרי חוב מאוחרין כשר דהו"ל למכתב תברא סתם כדאמרינן בסוגיא וצ"ל דבלא ידע שכתבו כלל לא סגי ההוא טעמא והוצרכו לסברא זו דעליו לחזור אחר העדים. וא"כ יש לומר דה"נ בפשי' דבשלמא כשכותבין תיכף אינו מן הדין שיסיק אדעתי' דלמא אחרוהו ומש"ה פסלו מאוחר. אבל כשלא כ' בזמנו. וכן הוא הדין שיש להם לכתוב זמן הכתיבה עליו לחזור אחר העדים. ולשאול גם מאיזה זמן כתבוהו וזהו דברי הע"ש ודו"ק. אבל לפ"ז נראה דבאמת אין כותבין אלא בידע המוכר שלא נכתב בשעת המכירה וצ"ע:

ש"ך סק"ד השיג על הרשב"ם שפי' גבי מכר משום חשש שיאמר שאבד השטר שלמ"ל להא. הא בל"ה לא יקח ממנו השטר דקיי"ל דהחזיר השטר לא חזרה מתנתו ע"ש. אמנם רשב"ם פי' דחיישינן שיתנה כן המוכר מתחילה ע"ש וא"כ ודאי דכשקיים התנאי בטלה המכירה ממילא וא"צ לשטר מכירה אחר וז"פ ופי' כן משום דהכי אורחא דמילתא ע"ש:

סי' ר"מ ס"א בהג"ה וי"א דאם האחרון במכר יכול להראות שניהם ע' טור דהרא"ש ס"ל דגם במכר א"י להראות שניהם. ותמה עליו דאחריות ודאי הוה כתוספת בעלמא דאינו מגרע כח השטר הראשון כאוסיף לי' דיקלא. ובסמ"ע כ' דמיני' ודאי גובה אלא דמלקוחות אינו גובה וזה יותר תמוה דלמה לא יגבה מלקוחות כיון דהוא עצמו נתחייב. והרי יש כאן שטר. ולולי ד"ק הי' נראה בפשי' דהא קיי"ל לעיל סי' קל"א ס"ט דקבל אחריות על שדה חבירו הוה אסמכתא ועכ"פ שלא בשעת מתן מעות הכל מודים דהוה אסמכתא ע"ש. ופשוט דה"ה על שדה של עצמו אם מכר בתחילה בלא אחריות. כשמקבל אח"כ אחריות הוה אסמכתא. ול"מ אלא בשעת מכירה גופה דלא הוה אסמכתא דמתחייב או בשדה או באחריותה אבל אח"כ הוה אסמכתא. ומש"ה א"י להראות אלא השני בלבד שנכתב קבלת האחריות בשעת הקנין ודו"ק. ולפ"ז פשוט דבהאחרון מתנה לענין שאר יפוין [לבד מדינא דב"מ] בזה גם הרא"ש יודה דיכול להראות שניהם דבזה פשי' דגם השני כשר בלי שום חשש כלל וז"ב:

ס"ב לפיכך כל הפירות שאכל מזמן ראשון מחזיר אותם והיינו כמ"ד אודי לי' [ומש"כ הסמ"ע בשיטת הטור דדוקא בפירות שהן בעין ס"ל דנוטל המוכר ודעתו דזה אפי' למ"ד אחיל לי' לענ"ד משמעות התו' והרא"ש דלמ"ד אחיל ל"מ אלא בכבר אכל המוכר ע"ש וא"כ ע"כ גם הטור ס"ל כמ"ד אודי וצ"ע] והקשה בסמ"ע דלמה לא הביא הנ"מ דאורועי סהדי. ובנ' כ' ליישב דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דלא כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו וא"כ תלינן דהשטר נכתב קודם שלא כדין ונפסל השטר אבל העדים לא נפסלו ע"ש. ול"נ דא"כ סוגית הש"ס דלא ס"ל למיתלי בהכי ע"כ כאביי וא"כ היא גופה תקשה דלמה לא פסקו כותי'. ועוד דעיקר סברא זו ע"כ ליתא דאל"ה גם בלא אביי דעבחז"ל יש לתלות דטעו בשנת המלך דכ' התו' בריש ר"ה ובכ"ד דאין העדים נפסלים וכן יש לתלות בכ"ג. וע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דלדידיה יותר יש לתלות בפסול העדים. וכמו דלא ס"ל לתלות במחילה ג"כ. [ואע"ג דבאמת קי"ל בכ"ד דאין פוסלין העדים כבר הקשו זה התו' שם. ופי' דלגבי דידיה הוא דאמרי' לה דשטרו' שמעדים אלו פסולין הם לו ע"ש ולק"מ ודו"ק]. ולענ"ד י"ל דהנה כ"כ הה"מ דהא דפסק הרמב"ם כמ"ד אודי אינו אלא מספק דקרקע בחזקת בעלי' הראשוני' עומדת ע"ש ואפשר דהרמב"ם ס"ל דאורועי סהדי דכאן היינו כמש"כ הר"ח בסי' נ"ח גבי סיטראי ובכ"ד דאיתרע שטרא היינו דאיתרע בעלמא להצריכו שבועה ע"ש. ואף דהרמב"ם לא ס"ל שם כן. הכא בלשון איתרע סהדי אפשר דס"ל דיש לפרש כן. ומש"ה כיון דלדידן דמספקינן הלכה כמאן אינו אלא ספיקא בעלמא אין לנו להצריך שבועה מספק ודו"ק:

שם וחוק המלך המוכר נותן ע"נ שכ' דאי המוכר נוטל הפירות פשי' דנותן המס על כן כתב דהכא אפי' לא נטל הפירות אם המוכר נתן המס והוא צריך עכשיו להוציא מן הלוקח אינו יכול להוציא מספק ע"ש. ובאמת אפילו נטל הפירות אין כאן פשיטות דמשמע בהדיא בדברי התו' שם דלמ"ד אחיל. בפירות שכבר אכל המוכר מודה דהוה מחילה. והמס ודאי צריך הלוקח ליתן. וא"כ שפיר איצטריך לאשמועינן דלמ"ד אודי אם אכל הפירות ע"כ ישלם המס. ובאמת לענ"ד נראה דלגבי המוכר אין כאן סברת הודאה כלל והשטר הראשון ודאי כשר לגמרי דהלא יכול לומר דמאי איכפת לי שלא אתן לו שטר שני דהרי בעיקר הדבר הלוקח מגרע כחו בזה. וא"כ כשלא נטל הפירות ודאי דיכול להוציא ג"כ המס וע"כ בנטל הפירות וז"ב:

בהג"ה וכ"ש אם כ' לו בתחלה כל השדה ואח"כ חצי השדה ע' ר"ן שכתב זה דוקא למ"ד אודי לי'. אבל למ"ד אחיל לא