חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב צב

מהני בדיקה דהא בן כ' שלא הביא שערות ודאי הוא סריס והרי הוא גדול ומשני דבעי דוקא בן כ' והביא סימני סריס ע"ש. ולפי דבריו מאי משני אכתי נימא חזקה שראו גם סימני סריס. וע"כ דלא מוקמינן כו"ה אחזקה. ובאמת הא דצריכין להך טעמא א"ש בפשי' דאינך טעמי הוא רק דל"מ הבדיקה אבל הרי בל"ה ניכסי בחזקת יורשין קאי ומספיקא ל"מ. ומש"ה צריך האי טעמא דליפקו לקוחות בלא בדיקה וכן מפורש בש"ס. ומש"כ בטעם דסימנים עשוין להשתנות דנ"מ היכא שהלקוחות רוצין לבודקו. ע' בתו' דלפי המסקנא משמע דס"ל דלענין שיהיה עכשיו נראה יותר כגדול אינן עשוין להשתנות ובפשוט אתי שפיר כגון שאירע שבדקוהו ודו"ק היטב בכ"ז:

סי"ז מדבר ואינו שומע מוכר כו' אבל לא בקרקע. ובסי"ח גבי שומע ואינו מדבר כ' גם בקרקע והוא שי' הרמב"ם. והטור כ' דסברתו איפכא. וע' ברא"ש ריש חולין גבי שחיטה דקדק גם כן מדברי הרמב"ם דשאינו מדבר עדיף משאינו שומע. ונדחק בטעם הדבר אבל בפשוט דאזיל לשי' כאן דס"ל דזה עדיף והרא"ש הוא בשי' הטור. אבל על המחבר צ"ע דשם אזיל בשי' הרא"ש והטור [וכמה שכ' שם בחי' ב"י] וכאן סתם כהרמב"ם וצ"ע:

סכ"א אמרו שנים כשהוא שוטה זבין כו' קרקע בחזקת המוכר מטלטלין כו' לא זכיתי להבין למה השמיטו דין המוזכר בש"ס דגם קרקע דוקא הני דאית ליה בהו חזקת אבהתא. אבל קרקע דזבין אמרי' כשהוא שוטה זבן כשהוא שוטה זבין. וע"ש ביש"ש דאע"ג דודאי היא בחזקתו כ"ז שלא מכר מ"מ לא אלים כ"כ לאפוקי מחזקת לוקח שקנה ע"ש וצע"ג. והנה מדין זה יש סעד לדברי הסמ"ע סקי"ב שכ' גבי קנין פעוטות דליכא בקרקע דמ"מ קרקע שקנה הוא בעצמו יכול למוכרה והנתי' כ' שם ע"ז דאין מקום לסברתו והרי הוא מפורש בש"ס כיוצא בו בכאן. ובל"ה יש טעם נכון לסברת הסמ"ע שם. כיון דכל שעה בידו לחזור בו מהקנין א"כ אין זכייתו בה אלא קנין מעות שהוא מטלטלין דמהני מכירתו ע"ש היטב:

סי' רל"ו ס"א בהג"ה היו הבעלי' אומרי' שהי' בידם לקח כו' דקרקע בחזקת לקוחות כ"כ הר"ן בשם הירושלמי. והנה הראני חכ"א שלפנינו בירושלמי משמע להיפוך. ובאמת לפי מש"כ הרשב"א דדינא דסיקריקין מתניא בהדי הני דמפני תיקון העולם דה"נ מן הדין אין לו להלוקח על הקרקע כלום. דארעא דגזילה היא וחוזרת לבעלים אלא דהי' תקנה שאין ביד הבעלים לוקח כדי שלא תחלט ביד הסיקריקין. וא"כ הרי כ"ז שלא קנה ה"ה בחזקת הבעלים. וכשקנה דהתחיל הספק הו"ל לאוקי אחזקה דהוה דבעלים היפוך דברי הרב. אבל סיים הר"ן שם ובלשון הזה הביאו הרשב"א נראה שלא נעלמו ממנו דיש גירסות אחרות והוא סמך על לשון זה ע"ש ובטעמו נראה ע"פ דברי רש"י בגמרא שם ד"ה אין בו משום סיקריקון דנראה מדבריו בפירוש דטעמא דב"ד דאחריהם דס"ל דאפי' בבתריי' דכל דקטיל ליקטול מ"מ כיון דהוא עכשיו מסור בידו להורגו אכתי מסתפי מיני' וגמר ומקנה מפני האונס ע"ש היטב וא"כ באמת מדינא הוא ללוקח. וכ"כ הב"ח דמדינא קנה לוקח ונראה שנתכוין למש"כ ע"ש. ותיקון העולם נראה דלפירושם הוא אדרבה הא דצריך ליתן רביע משום דאוזיל ומזבין. וא"כ בספיקא ודאי היא בחזקת לוקח ודו"ק:

והנה הוכיח הסמ"ע דגם בקנה באמת ביוקר צריך ליתן רביע ע"ש. והנה באנסו הסיקריקין גם להלוקח לקנות נראה דתלוי בזה דלשי' הסוברים דמדינא ארעא דבעלים הוא. וא"כ הוה כנטלו ליסטים כסותו. ונתנו לו כסות אחרת דמדינא מחזיר לבעלים, וא"כ גם כאן ע"כ צריך ליתן לבעלים רביע. אבל לשי' הר"ן ורש"י שכ' דמדינא קנה לוקח. והא דנותנים רביע הוא מתקנה, א"כ אפשר בהי' אנוס לא תיקן וצ"ע:

ס"ב אם אינו מאמין לו בכמה קנה כו' ישבע. הנה בגוונא דמחזיר הקרקע ונוטל דמים א"ש דנשבע על טענת ספק כדקיי"ל בכ"ד בנוטל. אבל בטור וסמ"ע משמע דאף בכה"ג דנותן רביע נשבע צ"ע מנלן להשביעו מספק ומיהו לשי' הסוברים דמדינא הוא בחזקת בעלים י"ל דגם על גוף הקרקע חשיב נוטל. אבל לשי' הרב בהג"ה וכמו שביארנו דס"ל דמדינא היא בחזקת לוקח ודאי צריך עיון:

ס"ז כותי בעל זרוע שאנס ניכסי ישראל מחמת שהיה לו חוב כו' ע"נ שרצה לפרש משום שהוא בדיניהם. ול"נ דא"כ הו"ל לפרושי שהוא, בדיניהם. ונ"מ כגון בזה"ז דאין דיניהם כן. ועוד דמשמע בהדיא דאינו אפי' בדיניהם אלא משום שהוא בעל זרוע ומשמעות הדברים דעיקר הטעם דאמדינן דעתו דכששותק מסתמא מתייאש ובכה"ג ודאי הוה יאוש אפי' בקרקע דגלי דעתו דגמר ומקנה כמו בכל הסימן וכ"נ מדברי הקצוה"ח סי' שע"א ע"ש:

ס"ח שמין כמה היה רוצה ליתן לכותי שיחזירנה וכך יתן לו ואם הוציא הלוקח כדי להוציאה מיד הכותי צריך ליתן לו עד כדי דמי הבית כו' נראה ברור דכוונתו דברישא כ' דאם קנה לעצמו סתם אין לו אלא מה שהנהו וכ' עוד דאבל כיון שהציל נוטל כמה שהוציא עד כדי דמיו וכמש"כ הש"ך סק"ד. וכן הוא בפירוש בתו' והרא"ש פרק הכונס ע"ש. והסמ"ע בסקי"ט נראה שלא ירד לזה וצ"ע. וע' הג"א ובהג"מ דבספרים דע"כ מחויב ליקח ממנו משום בזיון לעולם נוטל כל מה שהוציא עד כדי דמיו ע"ש. ויש לתמוה שלא הביאום הפו' ולכ' הוא ברור לדינא. שוב ראיתי שכבר הביא כן הש"ך בסרס"ד סק"ה בשם היש"ש ע"ש:

שם בהג"ה אבל מטלטלין דמייאשו מיני' א"צ להחזיר ובש"ך סק"ו דאפי' גזלו ממנו כו' והנ' תמה דהא קיי"ל דבעי יאוש ושינוי רשות ובלקח בע"כ לא הוה ש"ר. ופשיט דכוונת הש"ך כגון גייס דהוה כאבידה ששטפה נהר דמותרת וכההיא דלעיל סקפ"א ע"ש וכ"כ שם הנתי' בעצמו וז"ב:

סי' רל"ז ס"א בהג"ה ויכול לקנותו בזול הוה כמציאה ומותר לקנות אפי' מהפך אחר. ועש"ך דהרמב"ן חולק דמ"מ מכר מיקרי ע"ש. מ"מ נראה להלכה כהרב דהרי גם מדברי המרדכי שכ' הרב מקודם בקרקע שהיא על מצר שלו דחשוב כמציאה אף דהוא במכר מוכח ג"כ דלא כהרמב"ן. וכן מוכח מדברי המחבר שבס"ב שהם דברי התוס' בקידושין ע"ש ואם כן אינהו רבים ובתראי ודו"ק:

שם וי"א דל"ש לענ"ד לשון זה אינו מדוקדק. דלשי' זו אדרבה דוקא דבר שאינו מצוי הוא אסור. ע' בב"י ומבואר שם. דעשיר מהפך בחררה שמצוי לו בביתו לא מיתסר. וא"כ נראה דגם בעני דוקא במהפך לזכות מהפקר אבל בקונה דבר המצוי ליכא איסורא דלא עדיף מעשיר מהפך לזכות בהפקר דכיון דלא חשיב לגבי' לא מיתסר וא"כ גם עני במקח בדבר המצוי ודאי לא עדיף. ופליגי בסברות הפוכות ומיהו בעשיר לוקח קרקע שניהם שוין לשי' הראשונה חשיב לה מצוי לגבי שני ושי' ב' חשיב לה אינו מצוי לגבי ראשון ע"ש ודו"ק:

ס"ב אסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר לולי שאיני כדאי היה נראה דיש לעיין בזה. מהא דב"ב י"ב גבי מר בר"א דזכה בשררות מתא מחסיא. אף דכבר אימנו רבנן אר"א מדיפתי. ולשי' הראשונה הי' אפשר דזה דבר שאינו מצוי, אבל לשי' שני' דגם דבר שאינו מצוי אסור ודאי קשה ואע"ג דר"א אביו היה ראש במתא מחסיא כמבואר בריש בתרא גבי ר"א סתרי' לבי כנישתא דמתא מחסיא ואעיילי' לפוריא התם ע"ש. וא"כ היה אפשר דמן הדין בנו קודם אבל הרי לא הי' אחרי ר"א דהרי הונא בר נתן מלך אחר ר"א כדמייתי בסוף מ"ק ע"ש. ע"כ היה נראה כמו דקיי"ל בסי' קנ"ו דלירד לאומנות חבירו התירו במלמד תינוקות משום דקנאת סופרים תרבה חכמה משום תקנת עזרא ה"נ במהפך בחררה לא אסרו במלמד תינוקות. ובאמת משמע דאיסורא דהתם חמיר טפי דפסק לחיותא כן היה נראה לנכון אבל בטלה דעתי להקל נגד הראשוני' ואולי דהתם דשלחו אכתי לאמלוכי ביה הוה עדיין כלא נגמר הפסיקה וע' מש"כ בחי' ב"י בסוגי' דסוף הוריות:

שם אבל שכר בעה"ב מלמד אחד יכול בעה"ב אחר לשכור אותו. עסמ"ע שכ' הטעם דהוה כדבר שאינו מצוי ולפ"ז לשי' שני' אסור בזה. ולענ"ד אפשר דבזה דהוא ד"מ ליכא כלל איסור זה דמהפך דלזכות במצוה עדיף טפי ויש ראי' מהא דא"ל רב לחייא ברי' חטוף וברוך משמע דליכא איסורא אפי' מהפך בה אחר וכן משמע בסי' שפ"ב ע"ש. ועכ"פ כשאינו מוצא גדול כמותו ודאי יש להתיר לכ"ע והרי מצינו גבי לצאת מארץ לחו"ל ללמוד תורה שאמרו אפי' יש לו ממי ללמוד כמותו בארץ מותר שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד הרי דאפי' בכה"ג שייך לומר דזה עדיף ליה יותר וא"כ ה"נ י"ל כאן דאפי' בכה"ג מתיר שי' ראשונה. אבל באין לו גדול כמותו נראה דלכ"ע מותר. ולא זכה זה במצוה לגמרי בשביל