חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב צא

וליכא אפי' איסור דרבנן וא"כ למה לא חשיב אכילה לת"ק וצ"ל ע"כ דאע"ג דלענין מאי אפסדי' דהוה טענת ממון וכיון דהוא מוחזק נאמן. אבל לענין איסור דקנסוהו או דנפשו קצה כיון שזה נעשה חשוד והוה ספק איסור והרי איתחזיק איסורא חשבינן ליה כודאי אכילת איסור. ואם כן ודאי דהוה נמי כאיסור דאו' כקדשים שנשחטו בחוץ ואין ראי' כלל לענין איסור דרבנן ודלא כהה"מ כן נראה ברור בשי' המחבר. והנה ביי"נ שנתערבו חביות בחביות נראה דתיכף כששתה אחת הוה כנפלה אחת לים ע' יו"ד סק"י ס"ז והותרו כולן והשאר הוה כשתית היתר לגמרי ואינו מנכה לו כלל על השאר ודו"ק:

ס"ב ואם מכרו הלוקחים בשר זה של טריפה לעו"ג כו' ויחזיר להם המותר. לכאורה דוקא כשלא נודע להם שהוא טריפה ובמקרה מכרו לעו"ג [ולפ"ז צ"ל דאפי' בכה"ג הוה מ"ט אע"ג דלא חסר מידי ודו"ק]. אבל כשנודע להם לכ' הוה כנשתמש במקח אחר שנודע המום דהוה מחילה כדאיתא בסרל"ב ומ"מ סתימת הדברים לא משמע כן ואולי דבטבח העשוי למכור בשר והוה כסחורה וע"ש בסרל"ב ס"ג ומש"כ שם:

סי' רל"ה ס"א קטן כו' ומשש שנים כו' מקחו מקח וממכרו ממכר והוא משום כדי חייו ועסמ"ע סק"א דמביא דברי המרדכי דאפי' מכר הרבה הוא קיים [וכן משמע מדברי המחבר שמסיק בין בדבר מרובה כו'] דלא כר"ה וכ' ראיה דכן מצינו בש"ס שתיקנו משום כדי חייו ומותר אפי' הרבה ע"ש. אמנם לעיל סרי"א גבי מה שתעלה מצודתי היום ומה שאירש מאבא היום מכור לך. דמהני משום כדי חייו משמע בדברי הרב והסמ"ע גופי' שם דקיי"ל כר"ה שם דדוקא כדי חייו ולא הרבה. ובאמת גם הרמב"ן והרא"ש דחולקין כאן מודים לו שם ועכ"פ אין כל הדברים דומין בזה וצ"ע:

שם בהג"ה ומיהו כ"ז שחפץ הקטן כו' והלוקח אכל פירות א"צ לשלם כו' עסמ"ע שהקשה מהא דפחות מבן כ' שמכר דמבואר בסי"ד דמוציא גם הפירות ע"ש והנתי' הוסיף להקשות דהא בסר"ז קיי"ל דכל היכא דהדרא ארעא הדרי פירי ולדעת רו"פ הוה ר"ק דיוצאה בדיינין מן התורה. ולפענ"ד חדא מתורצת בחבירתה. דנראה ברור דבקטן לא שייך ריבית קצוצה כיון דאפי' בהיתר אין לו קציצה ואינו מתחייב כלל ע"פ קציצתו. וא"כ מה שנותן לו אח"כ הוה מתנה בעלמא ולכאו' אפי' אבק ריבית לא הוה אלא אפשר כריבית מאוחרת בעלמא. ובקטן אפשר דליכא הך איסורא כלל. והנה כבר ביארנו היטב בסר"ז דבכל דוכתא מחילה בטעות הוה מחילה דתלינן דידע ומחיל משום דליקו בהימנותי' לבר מהיכא דגם המחילה הוא איסורא וא"כ לא שייך ליקו בהימנותי' תלינן דהוא טעות ע"ש. ולפ"ז א"ש דהכא בקטן דליכא איסורא הוה מחילה. אבל בסי"ד דקאי בגדול וכיון דחכמים בטלו את מכירתו תו הוה אכילת פירות איסורא ומש"ה לא הוה מחילה וזה נכון. אלא דיש לדון בעיקר הנחה זו דבקטן ליכא ר"ק מריש א"נ דבעי למילף ריבית מגזל וליפרוך דמה לגזל שכן ישנה בקטן ומיהו בל"ה פריך שפיר והך פירכא הוה קצת פירכא דלא שייכא גם בלוה בריבית קצוצה ומת והניח יורשין קטנים אפשר דהוה ר"ק דאו' כיון דקיי"ל דהניח להם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה וצ"ע:

והנה לשון הרמב"ן בזה רצה הקטן ולכאו' הוה משמע דדוקא רצה בהדיא אבל שתיקתו דקטן אינה מחילה ובאמת הוא מהסברא דדווקא בגדול דבקי ויודע שייך לומר מדשתק מחל אבל בקטן נראה לכאו' דלא שייך הכי. אבל הסמ"ע כ' דלא מסתבר לי' וכן מוכרח לענ"ד דהא משמע בש"ס ובמחבר ס"ג גבי טעותו כגדול דלגמרי הוה כגדול אף לשיעור דבכדי שיראה לתגר ולקרובו ואחר שיעור זה אינו יכול לתבועו וש"מ דלגמרי הוא כגדול דאף שתיקתו הוה מחילה. וכן מוכח עוד מהא דפסק בס"ו דקטנה מקנת בקנין סודר ע"ש והרי קיי"ל דקנין חוזר כ"ז שעסוקין באותו ענין ואם כן אין הקיום אלא מחמת השתיקה שאינו חוזר בתוך הזמן. וש"מ דגם בקטן אמרינן דשתיקתו עושה מחילה כגדול ודו"ק היטב:

סמ"ע סק"ד בהג"ה מי שנתנו לו מתנה בשביל קטן ומסרה לו אם הוא חריף פטור ואם לא הוה פשיעה ע"ש שכ' כן בשם הרשב"א. ולענ"ד יש לעיין בזה דלכ' כל מסירה לקטן הוא פשיעה. וכדאיתא בב"מ גבי כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דלב"ב הקטנים חייב ע"ש. ולהרשב"א לשי' א"ש דהביא הב"י בשמו לעיל סצ"ו דס"ל דנפקד מקטן ליכא עלי' דין שמירה ופטור אפי' מפשיעה ע"ש. ומיהו כשמסר לפחות מעונת הפעוטות הוה כזורק לרה"ר והוא מזיק גמור ובודאי חייב. אבל המחבר דנראה שם דס"ל דאיכא דין שמירה גם בקטן לכאו' גם במסר לו כשהוא בעונת הפעוטות הוה פשיעה כנותן לקטן דעלמא ומיהו באין לו אפוטרופוס י"ל דל"ג מממכרו דהוה ממכר. אבל ביש לו אפוטרופוס דאין מעשיו כלום צ"ע:

סי"ב מכר קודם שנתברר שהוא גדול כו' ולאח"ז הביא שתי שערות שעתה נתברר שעכשיו הגדיל כו' ע' בי' הגר"א שטרח לה"ר דבשערות אינו נעשה גדול למפרע ול"י מה לנו לטורח הזה דהא בסימני סריס בבן כ' או בלא סימני סריס ברוב שנותיו מבואר בהדיא ביבמות ובמחבר לפנינו דנעשה סריס וגדול למפרע ואי דגם בשערות נעשה גדול למפרע למ"ל הני שערות כלל דבין יביא או לא יביא ע"כ גדול הוא מעכשיו. וע"כ דבשערות אינו נעשה גדול למפרע אלא משעת הבאת שערות. ומש"ה צריך לבדוק אחרי שערות וז"ב. והנה כ"ז דוקא בחזינן לאחר זמן גדלות שלא היה לו עדיין שערות אבל בלא חזינן מעיקרא דל"ל ולאח"ז מצאנו לו שערות כבר כ' הב"י באבה"ע סי' מ"ב דדעת הרא"ש דמחזקינן ליה דאתי הני שערות מעיקרא תיכף בזמן גדלות ודיינינן ליה כגדול למפרע ופסק כן בפירוש לעיל סי' ל"ה. אמנם האחרונים ערערו ע"ז דהרמב"ן חולק וכ"כ בעצמו בב"י שם והיינו לפי שכ' בב"ב גבי עובדא דבני ברק דבאו לבודקו אי גדול הוא וכ' דע"כ דשמת מיד כשמכר. וש"מ דהא לא מת מיד ס"ל דחיישינן דבאו אח"כ ע"ש. ולענ"ד אין שום סתירה מדבריו דהנה התוס' שם אהא דאר"ע סימנין עשוין להשתנות לאח"מ. הקשו דלמה לנו לומר דהוא קטן והא"ר קטנה שהגיע לכלל שנותי' חזקה שהביאה שתי שערות ותי' דאחר שהגיע לכלל שנים בדקוהו וראינו בו שאין לו שערות. ולכ' כל דבריהם תמוהין דמה שהקשו מחזקה דרבא הא מסקינן בנדה דחזקה דרבא ל"מ אנא להחמיר ולא להקל וכ"ש דל"מ לאפוקי ממונא. וגם תי' תמוה מאוד דאם כן לפי המסקנא שם דמפרש דתיובתא לר"ל דהמ"ל דנכסי ביד לקוחות ע"ש לישני משום חזקה דרבא ואיירי באמת בסתם שלא נבדק מקודם שאין לו שערות. והנראה בביאור דברי' דס"ל דהא סברא דסימנים עשוין להשתנות לאח"מ הוא מיעוטא בעלמא. וא"כ כשמסייע לה חזקה דרבא אף דחזקה זו לחוד ודאי ל"מ להקל אפי' באיסורא וכ"ש בממונא מ"מ עם בדיקה דהשתא הו"ל למהני אפי' לאפוקי. וא"כ כל קושי' באמת אינה אלא אהא דאר"ע דגם בדיקה ל"מ משום דעשוין להשתנות לאח"מ אהא הקשו שפיר דעם חזקה דרבא הו"ל למהני [וכן מוכח בהדיא דהעמידו דברי' אהא דר"ע ולא אמעיקרא דמהו לבודקו ע"ש]. וא"כ א"ש לפי המסקנא דקאי לגמרי קודם בדיקה. דהשתא ודאי פריך שפיר המ"ל דניכסי ביד לקוחות דמשום חזקה דרבא לחוד ודאי ל"מ לאפוקי ממונא וז"ב. והנה לפי תי' דע"כ איירי כשנבדק מקודם לאח"ז גדלות ולא היה לו שערות א"כ ליכא חזקה דרבא וא"כ ע"כ ל"מ בדיקה אלא כשמת מיד ולפ"ז אין הכרח כלל דהרמב"ן חולק אלא כוונתו כדברי התו'. ומדברי התו' ודאי דאדרבה מוכח בהא כהרא"ש דאם לא ראינו קודם שאין לו שערות מהני סימנים דעכשיו אמעיקרא דאפי' סימנים דלאח"מ ס"ל דמהני וכ"ש סימנים גמורים וז"ב:

סי"ג מי שמכר נכסיו כו' ומת ובאו קרוביו וערערו לומר קטן היה כו' דחזקה אין העדים חותמין אלא א"כ יודעים שהוא גדול ועוד דסימנים עשוין להשתנות ועוד דאין מנוולין את המת ע' נתי' שכ' דצריכי כל הני טעמי דטעם דחזקה מהני אפי' אם יברר שלא היה לו סימנים. מ"מ חזקה על העדים שידעו שהוא בן עשרים. וא"כ אפי' לא הביא שערות מסתמא ראו בו סימן סריס דמהני אפי' באחד מהן ואפשר ראו שאין בשרו מעלה הבל דא"א כלל לברר לאח"מ ע"ש וכל דבריו תמוהין. חדא דהא דמהני באחד מהן היינו דוקא הא שלא הביא שתי שערות בזקן כמבואר שם בתו' ובפו' והובא בסמ"ע כאן סקל"ז ע"ש. וא"כ זה ודאי יש לו בדיקה גם לאח"מ אם לא משום הסברא דעשוין להשתנות. וגם בעיקר הסברא דס"ל דתלינן דראו סימני סרים מבואר בסוגיא שם בפירוש להיפוך דהא פריך התם מינה למ"ד דוקא בן עשרים דמאי