חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב צ

כשידע דווקא. וא"כ נראה דהרמ"ה שכ' בטור לחייב בהוצאה ע"כ דפסק כרשב"ג דמחייב. ונראה דאזיל בשי' הרי"ף שפוסק כרשב"ג אפי' בבריי' וכמו שהאריך בזה הש"ך בסקע"א ס"י אבל הפו' חולקין בזה שם וכהסכמת כל האחרונים ע"ש. וא"כ יש לפסוק גם כאן כת"ק דפוטר אפי' כשידע ואין לומר דאדרבה הכא פלוגתיי' בשלא ידע ומש"ה לא אייתי מגרמי משום דהתם אינו אלא בידע דז"א דאם נימא דסתמא משמע בכ"ג א"כ יחלוקו בסברות הפוכות וצ"ע. וכ"כ בהדיא הראב"ד בהשגות בפ"ו מהלכות זכי' ומתנה וע"ש דמוכח בהדיא דקיי"ל כת"ק אפי' במזיד. והה"מ טרח שם ליישב דברי הרמב"ם דשם שלא יקשה מכאן דפטור ע"ש ודברי הטור והמחבר כאן לענ"ד צע"ג. וע' בחי' ב"י מש"כ בזה:

סכ"ג אבל אם המעות עדיין ביד הלוקח ל"מ אם רובם קונים לרדיא אלא אפי' כי הדדי נינהו המע"ה. ע' בנתי' שכ' דהפרי' דקדק דהא הוה רובא לטביחה הוה מהני כאן רוב להוציא מיד הלוקח. והקשה עליו דהא פריך שם בש"ס אשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מהא דנמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו וצריך לוקח לשלם] וש"מ דאזלינן בתר רובא דרוב עבדים הם גנבים. ולשי' מאי פריך הא מלוקח מודה דמוציאין ברוב ע"ש. ולענ"ד יש להליץ בעדו דעיקר החילוק בין מוכר ללוקח היינו דהלוקח כיון דהשתא שניהם בידו וע"כ צריך להוציא אחד מידו לא אלים חזקתו כ"כ ומש"ה מוציאין ממנו ברוב וכעין זה כ' הש"ך בסי' צ"א ועמש"כ שם ולפ"ז בהך דגנב דהוה עבדים וע' בתוס' גבי המוכר שפחתו וילדה בב"מ (ד"ק) שכ' דהגודרות דאין להם חזקה לא אלים חזקת ממון דידהו ואם כן לא חשיב העבד בחזקת הלוקח וא"כ בזה חזקתו במעותיו אלים כחזקת מוכר ול"מ גם בזה רוב להוציא ודו"ק:

סי' רל"ג ס"א יפות ונמצאו רעות כו' והמוכר א"י לחזור בו כ' הסמ"ע דלשי' ר"י בסרכ"ז ה"נ כשנתאנה כדי ביטול מקח גם המוכר יכול לחזור בו ע"ש. ולא הבנתי דבריו דלכאו' משמע דלשי' הר"י שם בש"ס. בשביל זה גופי' לחוד דנמצאו רעות הוא ביטול מקח ובסתמא גם המוכר חוזר בו. והא דקתני אין המוכר יכול לחזור בו ע"כ היינו כשהלוקח כבר גלה דעתו דרוצה במקח או הוקר וכעין שכ' הרא"ש שם בשיטתו באריכות. וע"כ דה"נ כן הוא הדין ביפות ונמצאו רעות דהא מינה אייתי התם ר"ח ראיה להך דינא ע"ש וצע"ג:

בהג"ה מכר לו בשר בחזקה שהוא מן האיל מסורס ונמצא שאינו מסורס המקח קיים ומחזיר אונאה כו' ע' בה"ג שהב"ח תמה ע"ז דמ"ש מחיטין יפות ונמצאו רעות ע"ש ואפשר דזה הוה כנמצאו יפות שיש למעלה מהם דאינו מ"ט ודוקא בדבר שנקבע עליו שם רע [וע' מש"כ הטור בשם העיטור לעיל סי' קע"ה גבי למכור ברע לגאול ביפה דהיינו שנקבע עליו שם רע ע"ש] אבל בל"ה אפי' פי' בפירוש אפשר שצריך דוקא תנאי גמור ול"מ ג"ד בעלמא ומ"מ פחת השיווי ודאי מחזיר דל"ג מחסר במדה כיון דפי' לשיווי זה ואפי' פחות מכדי אונאה חוזר וצ"ע:

שם אלא א"כ ידוע שהלוקח איסטניס כו' יש להסתפק אם צריך שיהא ידוע להמוכר מקודם וכעין גברא דעביד דזבין לנכסתא בסוס"י הקודם דבעי שהמוכר מכירו ע"ש די"ל דהתם דוקא בלא פירש כלל. אבל הכא כיון דפירש בפירוש מסורס עלי' דמוכר לסלוקי אדעתי' דהוא איסטניס וצ"ע:

ש"ך סק"א ע' מש"כ בזה בסי' הקודם ליישב דעת הרב:

סי' רל"ד ס"ב מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים עסמ"ע סק"ד דכתב ב' טעמים חדא משום קנסא ועוד דאכילתם אינה חשובה דצער הוא שאכל איסור דאורייתא ע"ש. ונ"מ בשוגג דקנסא נראה דלא שייך בשוגג [וכ"כ האחרונים ביו"ד סי' קי"ט ע"ש] אבל אי אינה אכילה כלל בשוגג נמי הוה כנאבד מחמת המום בסרל"ב דההפסד על המוכר. עוד י"ל דבקנסא לא קנסו בנו אחריו וכדלקמן סשפ"ח ס"ב בהג"ה לענין גרמי ע"ש. עוד נראה בספק איסור תורה לשי' הפו' דמה"ת לחומרא או באיקבע איסורא דלכ"ע מה"ת למ"ד קנסא ודאי גם ע"ז קנסוהו. אבל אי משום דנפשו של אדם קצה נראה דיכול לומר אייתי ראי' דאיסורא הוה ואשלם לך דאע"ג דמבואר בסרל"ב דלענין מ"ט ספק איסור נמי הוה מ"ט זה דוקא בתחלה כיון דא"י לאוכלו אין לך מום גדול מזה אבל כשכבר אכלו זה ודאי דא"י עוד לתבוע הדמים כיון שכבר אכלו י"ל אייתי ראיה דאיסורא הוה ואשלם לך. אבל הש"ך ביו"ד כ' בפשי' דבספק אינו מחזיר הדמים ונראה בסברתו דס"ל דכיון דאפי' לטעם דקנסא הא מ"מ לא קנסו אלא בשאכל האיסור אבל במכרו לנכרי דלא נעשה איסור לא קנסו וה"נ בספק י"ל דלא נעשה איסור. ולולי ד"ק היה נראה דכיון דזה מיהו אכל מה שהיה אסור עליו מספק שייך קנס. וכן הוא שי' הב"ח והט"ז שם וצ"ע:

והנתיבות כ' דנ"מ בינייהו בנתערב בהיתר ובטל בס' דנפשו קצה ליכא אבל קנס הכא ג"כ קנסינן לי' דגרם לבטל איסור לכתחלה ול"י דהא שי' רוב הפו' דלא הוה אלא מדרבנן וא"כ לא חמיר מאיסור אכילה דרבנן דקיי"ל דלא קנסוהו. ועוד דבשביל איסור זה דאין מבטלין איסור לכתחלה נראה דאין לקונסו כלל כיון דהלוקח שמבטל הוא שוגג הוה כלא עשה איסורא כלל כיון דלא היה כונתו לבטל ובכה"ג שרי אפי' לכתחי' בכ"ד והוה כהאכילו לכלבים דלא נעשה איסור דליכא קנסא וז"ב. וגדולה מזה יש להסתפק דבכה"ג אפי' מותר השיווי מכשיר' לטריפ' אפשר דאינו מחזיר כיון דנתהפך איסור שלו להיתר זכה במותר. ונראה דחולקין בזה דהא ההנאה באה על ידי שניהם עיין לעיל סקפ"ג בש"ך סקי"ב בשם הירושלמי ובב"י שם משמע דכן הוא הדין בכ"מ דבא ע"י שנים הם שותפין וע' בחי' שם ודו"ק:

ס"ד כל א"ה בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים מחזיר להם את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל כ' הה"מ דיצא לו מיי"נ כמו שאמרנו למעלה. נראה מדבריו שהבין שזה פלוגתא דת"ק ורשב"א בבריי' שם. אבל באמת הך דיי"נ כ' הרמב"ם בפי' מקודם. וכאן דין אחר קמ"ל והוא אליבא דכו"ע וזה שדקדק וכ' דאין בהם דין מכירה כלל. ומשמע בהדיא דאפי' האכילו לעכו"ם ולכלבים דלא עבד איסורא כלל אינו מנכה לו מן הדמים אפי' מה שהרויח הלוקח וכמש"כ הסמ"ע. ויצא לו כן מסוגיית הש"ס דאמר אפלוגתא דרשב"א ות"ק דפליגי שם דרשב"א סבר דוקא נבילות וטריפות שקצים ורמשים שנפשו של אדם קצה בהם מחזיר לו הדמים אבל בכור ויי"נ וטבלים לא ות"ק סבר אפי' הני ופריך לרשב"א בכור מאי אפסדי' פי' הא אסור בהנאה ואפי' לפי סברתו דהוה אכילה מ"מ הא לא הפסיד המוכר כלל. ומה לו לעכב מעות הלוקח. ומשני בזבין לי' ממקום מומא וכר"י דס"ל דגם אחר שחיטה יכול להתירו ע"פ חכם דא"ל אי לאו דאכלתי' הוה מחזינא ליה ושרי הרי בהדיא דדוקא לר"י דיכול להתירו אמרינן דאפסדי' אבל לדידן דלא קיי"ל כותי' אע"ג דודאי אין איסור זה שלא הראה לחכם אלא איסורא דרבנן אמרינן מאי אפסדי' ואפילו חשיב אכילתו אכילה אינו מנכה לו כלל דלא אפסדי' מידי וזה נכון. והנה ביי"נ מפרש נמי בסוגיא דאיערב וכרשב"ג דמוכרו לעו"ג חוץ מדמי איסור דאפסדי' ופליגי ת"ק ורשב"א בהני איסורים אי חשיבא אכילה לנכות לו וקיי"ל כת"ק דבאיסור הנאה דרבנן אפי' אפסדי' מ"מ כיון דהוא איסור חמור שאסור בהנאה גם בדרבנן לא, חשיב אכילה והרמב"ם שם העתיק כולם ויתפרש כלשון הש"ס דהא כבר הביא הך סברא דמאי אפסדי' וכמש"כ וא"ש דהביא כל הדינים שבסוגיא כנ"ל. אבל המחבר השמיט הך דיי"נ ויש לתמוה דלפ"ז לא ידעינן הך דינא דהה"מ הנ"ל דאפי' היכא דל"ש מאי אפסדי' כגון דאיערוב מ"מ באיסור הנאה אע"ג דהוי דרבנן לא חשיב אכילתו. ואף שהעתיק הך דבכור מ"מ הא לדידן דלא קיי"ל כר"י התם נמי י"ל מאי אפסדי' [ולא עוד אלא דגם באיסור דאו' לא העתיק אלא טריפה דמודה רשב"א אבל בשאר איסורים דפליג רשב"א לא ידעינן כלל. ומיהו באיסור דאו' י"ל עפ"מ שכ' התו' בהוריות גבי אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים ה"ה מין דדוקא נבילות וטריפות דדומיא דשקצי' דמאיסי והיינו כשמתו מחמת חולי אבל סתם נבילות וטרפות לא מאיסי ע"ש. וא"כ רשב"א נמי לא מודה אלא בהני דנקט דומיא דשקצים. אבל המחבר דנקט סתם נבילות וטריפות דלא מאיסי הוי דלא כרשב"א וממילא ידעינן דה"ה בכל האיסורים וזה נכון. אבל באיסורי דרבנן דכ' הה"מ דבאיסורי הנאה גם בדרבנן לא חשיב אכילה זה לא הביא] ואפשר דהמחבר באמת לא ס"ל כלל הך סברא דהה"מ דבאיסורי הנאה אפי' בדרבנן ל"ח אכילה. והא דיי"נ י"ל דלא ס"ל כלל דהוי סתם יינם אלא דהוי יי"נ שנתנסך לפני כו"ם וכעין שכ' ר"ת גבי יי"נ אוסר במשהו ואע"ג דעל ידי תערובות ודאי הוה דרבנן י"ל דמ"מ עיקר איסורו מן התורה. ומבכור דבריי' אין ראי' דהא צריך להבין כיון דמשני דל"ל מאי אפסדי' דיכול לומר דהוה מחזינא לי' לחכם. וא"כ ע"כ דמהימנינן לי' שהי' בו מום א"כ באמת זבין היתר. דהא בריי' ס"ל כר"י דאפי' לא הראהו קודם שחיטה מותר ומשמע שם דלר"י ליכא גזירה כלל ואם יש בו מום ה"ה מותר אפי' לא הראהו כלל