חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב פט

וכן מוכח לענ"ד בהדיא בתשובת הרא"ש סוס"י רכ"ז בטור ע"ש. עוד נראה לענ"ד דלשון ינכה לו מן הדמים ל"ד דודאי גם הטורח על המוכר. וכדאמרינן בר"פ המוכר פירות נ"מ לטירחא. ועסמ"ע לקמן סקנ"ב ובזה יתיישב קו' המג"א בסתל"ז גבי המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק דהקשה לשי' הפו' שם דצריך להחזיר ההוצאה שהוציא לבדוק דאם כן למ"ל טעמא דניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' הא בכל מום שאינו בגוף המקח קיי"ל דלא הוה ב"מ. ולפ"ז פשוט דנ"מ לטירחא דשם גם הטירחא שמוטל על הלוקח אינו מבטל המקח וז"ב. ומש"כ המג"א לתרץ דהתם בהתנה בפירוש צ"ע לענ"ד אי שייך לומר בזה ניחא ליה למיעבד מצוה וצ"ע:

ס"ז אמר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפרש המום והטור חולק. וכ' הב"ח לחלק בזה מאונאה דשם מודה הטור וכונתו דבאונאה דיש כאן מחילה בדמים ואין המחילה אלא ע"פ דבורו שאומר שמחל אמרינן דלא סמכה דעתי' ולא ידע דמחיל אבל במום דלא איירי בפחת בדמים אלא משום שאינו רוצה במקח זה וזה דוקא כשמקפיד אבל כשאינו מקפיד אין כאן טעות. וצ"ל דאע"ג דהרמב"ם איירי בהדיא בפוחת בדמים. ס"ל דמה שחולק הטור היינו אמה שנראה מדברי הרמב"ם דהוה ב"מ לגמרי. והטור ס"ל דנהי דהדמים צריך להחזיר דלא ידע דמחיל כמו גבי אונאה. אבל כשמחזיר לו הדמים תו אין כאן קפידא לבטל המקח וזה מסתבר מאוד:

ס"י המוכר עבד כו' לסטים מזוין או מוכתב למלכות ה"ז מום ומחזירו כו' זה שי' התוס' דפי' ההיא דקידושין הנהו קלא אית להו לא דאינו מבטל המקח אלא דאי הוה הכי הו"ל קלא וכיון דל"ל קלא ל"ח להכי. ובחי' כ' לתמוה דכיון דאמרינן דאית להו קלא למה נאמינו באמת שלא ידע הקול כשאין לו עדים ע"ז והרי לענין קידושין אמרינן דיש מרחץ באותה העיר אינו יכול לטעון טענת מומים. ואף דבב"י הביא תשובת הגאון דלא נאמרו בדיקת שכנים אלא באשה מ"מ בכה"ג דיש לה קול מצינו בכ"ד דא"י לומר ל"י. ולעיל גבי עבד שעשאו רבו אפותיקי אמרי' קלא אית ליה וכן לענין מחאה בסי' קמ"ט ג"כ דיצא קול הוה מחאה ע"ש. וכן יש להוכיח מדלקמן סשנ"ו גבי גנב מפורסם דלשיטת הרי"ף משמע דא"נ לומר שלא ידע ע"ש ודו"ק. וההיא דתו' דקתני ה"ז מ"ט י"ל דקמ"ל דהוא מום. אבל איירי דוקא ביש עדים שלא היה לו לידע וצ"ע:

סט"ז ראובן שמכר לשמעון ג' גבינות כו' הסמ"ע מחק זה ואפשר דבג' איתחזיק דהוה מגופיי' ולא תלינן לשום סיבה כמו ביין בידוע שדרכו להחמיץ בסר"ל ע"ש. וכן הוא ביו"ד ספ"ד לענין תולעים ועוד אפשר דבג' תלינן דכולם מקולקלים ע' שם ודו"ק:

סי"ז או ישומו כמה דמי עכור פחות משמן טוב ואם ירצה הלוקח לקבלו כו' וע' בה"ב דכ' דכיון דאפשר להצטלל כשיעמוד אפשר דצריך לקבלו ע"כ. ונראה דהיינו משום דבכה"ג הוה כמום שאינו בגוף המקח דקיי"ל דכיון דמתקן המום לא הוה מ"ט ובזה א"ש בסו"ס רל"ג גבי מכר לו בחזקת כסף צרוף ונמצא בו סוגים דכ' דא"י לחזור בו. ותמה הש"ך דהוה כחיטין יפות ונמצאו רעות ולפ"ז א"ש דדוקא בחיטין דא"א לתקן אבל כאן הרי יכול לתקן ומיהו כ"כ דהטירחא על המוכר. וכן בג"ד דצריך לו תיכף ודאי לא גרע מחסר המקח דכ' לעיל דצריך ליתן תיכף דוקא. וא"כ ל"מ מה שיתקן אח"כ וזה שכ' המחבר אם ירצה לקבלו ע"ש:

סי"ח ואם היה המוכר ספסר כו' הואיל ולא הודיעו לוקח שאין לו שינים ומת בשביל זה ה"ה באחריותו ובהג"ה וי"ח. והוא שי' הטור דפוטר הלוקח ולמד מההיא אפטרופא דיתמי דפרק המפקיד דמסקינן דספסירא צריך לשלם להיתומים וכן הרב המגיד כ' דצ"ע ביאור העובדא לדעת הרב וגם בב"י נדחק בזה. ולענ"ד נחלקו במחלוקת הראב"ד והתו'. דהנה מוכח בסוגיא שם דבקרא הוה משלם ליתמי משום דהוה ש"ש דיתמי ובעי ליה לעיוני ע"ש וברא"ש הביא שי' הראב"ד דהלוקח כ"ז שלא הודיע לו שיש בו מום הוה ש"ש ע"ש ואם כן פשוט דגם הלוקח חייב כשלא עיין בו. וע"כ הא דפטרו שם להיתומים הוא לפי דהיה להם בקרא ונכנס תחתם וכדאמרינן אנא לבקרא מסרתי' ע"ש ואין להם עסק עם שמירת השור ומש"ה הרמב"ם דלא איירי בבקרא יפה פסק דהלוקח חייב. והטור ס"ל כשי' התו' שם דכ' דהלוקח ש"ח וא"כ אין לחייב את הלוקח. ובאמת הרא"ש לשי' בסרצ"א סכ"ד דס"ל דאפי' במסר לב"ב דיש לו רשות כשאין להם לשלם חייב הבעה"ב. וא"כ אי היה לוקח כש"ש ונתחייב בשמירתן היה הדין שעליו לתבוע להבקרא ולא היה שייך הספסירא לשלם קודם. אבל הרמב"ם לשי' דאפי' אין להם פטור הבעה"ב וה"נ כאן צריך הספסר לשלם קודם וז"ב ונכון וזה שי' הרמב"ם בסכ"א דנגנב ונאבד קודם שהודיע למוכר ה"ה ברשות לוקח ומשמע בסכ"ב דאפי' לא היה לו שהות להודיע וכמש"כ שם הסמ"ע סקנ"ו בשם הע"ש וכ"כ הש"ך בשם הב"ח וכ"ז לשי' דהוא ש"ש והסמ"ע השיג על הע"ש [ויש ט"ס בדבריו וצ"ל חדא דגם בגו"א כשלא היה לו שהות להודיעו הוא ברשות מוכר ע"ש] אבל שי' המחבר והרמב"ם הוא ברור כשי' הע"ש:

ובטעם דהוה ש"ש כ' הע"ש הובא בסמ"ע משום דיכול להשתכר בו פי' כשירצה למחול על המום. וזה קשה לענ"ד דהא משמע בסי' ר' גבי הלוקח כלי מהאומן לבקרו דל"מ הטעם דיכול להשתכר דהא גם שם המוכר תיכף א"י לחזור בו] אלא בזבינא חריפא אבל בזבינא דרמי על אפי' הוה ברשות מוכר ואינו אפי' ש"ש כמבו' שם. וא"כ ה"נ כיון דיש מום במקח מסתמא הוה רמי על אפיה דהא חזינן דהלוקח חוזר בו. וא"כ אינו ש"ש בשביל זה ומשמעות הרא"ש בטעמו דהוה כשמור לי ואשמור לך דהמוכר הוא באחריות על המעות ע"ש. [ואינו דומה למלוה על המשכון דכ' התו' בב"מ דלא מהני טעם זה לעשותו ש"ש דהתם הנאת הלוה. אבל הכא הנאת שניהם] ולפ"ז דוקא כשכבר נתן המעות ודו"ק:

והנה לשי' הרמב"ם והראב"ד הא דמשלם הבקרא לספסירא פשוט שהוא משום דנכנס לשמירת הספסר תחת היתומים כמש"כ הרא"ש ע"ש. ולשי' התו' והטור כ' דבאמת היינו דמשלם דמי בשר בזול לפי דמסתפקא להו בדינא דר"י דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה תחזור לבעלים הראשונים. אם אמרינן ג"כ הכא כיון דהבקרא הוא מתחייב להיתומים דתחזור להספסר או"ד דהכא שאני דהתם השוכר שייך בפרה אבל הכא כיון דהוא מ"ט לא שייכא הבקרא של היתומים להמוכר ע"ש. והנה הרב דס"ל כשי' התו' היה לו להביא ספק זה דבכה"ג משלם בזול. ע"כ נראה דס"ל להרב בטעם דמשלם בזול הוא משום דלא היה ראוי להשהותו ליום השוק וע"כ היה צריך לשוחטו תיכף וכשי' ר"ת והראב"ד וש"פ. וא"כ בדין זה אי השומר נתחייב גם למי שלא קבל אדעתי' אין כאן ספק ולעולם הוה ש"ש גם להמוכר אף דהפסיקה לא היה עמו כלל. וע"נ בסשמ"ח דהביא פי' הנ"י בהך דהיה מושכו ומת חייב דהיינו דהשומר חייב להבעלים דשומר של הגנב נעשה שומר לבעלים. וכ' עליו דצ"ע לחייבו כיון דלא עשה משיכה בשבילו ע"ש. ולפ"ז דין זה ברור ומוכרת מכאן לשי' הרב ודו"ק היטב:

בהג"ה מכר לו טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל כו' נשבע שא"י מזה ונפטר עסמ"ע וש"ך שנדחקו בטעם שבועה זו ולכאו' הוה ממש שבועת הספסר שכ' המחבר והוא מהש"ס וכ' הרא"ש בהטעם לפי דהוא רגיל לחקור ולידע ע"ש. וה"נ י"ל דרגיל להבחין בזה. אמנם כפי הסוגיא בש"ס הוה הספסר נוטל. ובל"ה מצינו בנוטל דנשבע על הספק וצ"ל דלא משמע לי' להרא"ש שם שהוא בשביל שבועת נוטל דא"כ פשי' ומאי קמ"ל אלא דחשבינן לה כטענת ודאי ואפי' הוא מוחזק ודו"ק:

סי"ט המוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות שאינם ראוים לאכילה הוה מ"ט ועכשיו לא נהגו כן ומנהג מבטל הלכה. צריך להבין דמאי שייך כאן מבטל הלכה דהא בכ"ד קיי"ל דהולכין אתר המנהג דהלוקח על דעת המנהג לוקח. אבל הוא פשוט דלא שייך כאן על דעת המנהג דהמחבר לשי' בס"ז דאפי' מחל בפירוש לא הוה מחילה עד שיפרש לו המום. וכאן הכי לא פי' המום ואפשר עוד דכאן כיון דאינו ראוי לאכילה לא שוה מידי והוה כא"ל קופה זו בין תבן או זהב דברסר"ט דפסק דהוה כקוביא בעלמא וא"כ מן הדין ברשות מוכר הוא אלא דמנהג מבטל הלכה וז"ב:

סכ"א ואם הי' המוכר יודע בממכרו שהי' בו מום חייב בהוצאה כו' ע' תו' רי"פ במשנה שכ' דאף מאן דמחייב בהוצאה פשי' דלא מחייב אלא כשהי' יודע שיש בו מום. וכן מוכח ע"כ לענ"ד בהדיא מדלא אמר בסוגיא מאן תנא דמחייב בהוצאה ר"מ דדאין דינא דגרמי וע"כ דהכא קיל ג"כ מגרמי וכיון דקיי"ל אפי' גרמי בשוגג פטור כ"ש הכא. וא"כ פלוגתא דאייתי התם ודאי דהוא