חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב ט

לו למוסרו זה ודאי לא עדיף ממלוה ע"פ ובכפרי' לא כתבינן לפי שיטה זו ודו"ק:

סקי"ד ושניהם באין כו' דאפי' בטל הראשונה כל שהנתבע לא ידע יכול ליתנו לאיזה שירצה [פי' דס"ל דאף אם הרשה לשני לא בטלה הראשונה כ"ז שלא בטלה בפירוש אלא שניהם הם מורשין שלו. וא"כ כ"ז שאין הנתבע יודע מהביטול של הראשונה אף שיודע מההרשאה השני' יכול ליתן לראשון כיון דאין יודע מהביטול] והיינו שכתב הטור והנתבע ידע וכן משמע בבעה"ת כו' אבל יש בה מקצת דין קדימה כו'. לא זכיתי להבין כוונתו בזה דוודאי לפי דברי בעה"ת דכ' בזה דין קדימה ע"כ דכוונתו דהשני' שהיא אחרונה מבטל ממילא את הראשונה דאי בביטול בפירוש מה שייך זה לקדימה וצ"ע לדינא:

סקט"ז ואם המורשה הרשה לאחר ונתן לו הנתבע חייב באחריות דלא הו"ל לנתבע ליתן כו'. כבר יש ללמוד זה מדברי הרב בסי' קכ"ב ס"ו בהג"ה דאם הלוה להמורשה על הפקדון צריך להחזירו להמרשה דלא היה לו להלוות דשליח שוי' ע"ש. וה"נ לא מצי ליתן לשלוחו ופשוט:

ס"ז ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי ואמר להד"מ אבל ישבע שמעון ויטול מוציאין ממנו הממון ויהא מונח בב"ד עד שיבוא שמעון וישבע כו'. בשעה"מ סי' ע"ג הקשה לפ"מ דמבו' שם דטענת איחור הזמן הוא גם כן טענת ממון. ויש ע"ז שבועה. א"כ כיון שמאחר הממון עדיין יש עליו שבועה. ואין שום הבנה לדבריו דכיון דזה נותן הממון תיכף. אלא דזה אינו כאן לישבע מה יש לו על הנתבע. כיון דאין העיכוב מצדו כלל. ובאמת מן הדין אין לנו לכופו אפי' להשלשה כיון שאומר שישבע ויטול כל שאינו נשבע אין לו עליו כלום אלא תק"ח היא משום הערמה. ולזה העירני חכ"א:

סקכ"ט דהא בקרקע גופא עדיין אין לה שום זכות כו' נראה כוונתו כעין שכ' בסי' הקודם בשם רש"ל דאקני ליה מחצה שליש ורביע לא מהני אלא היכא דזה מקנה לי' לגמרי אבל בהרשאה למחצה ל"מ לדון בכולו. וה"נ אם זכתה לגמרי. בגוף הקרקע שפיר אמרינן דמגו דדן בקרקע דן בפירות והכא דאין לה אלא הרשאה ל"מ לדון על הפירות. וה"נ גבי בעל להיפוך אם אין לו אלא הרשאה על הפירות ודאי אין דן בקרקע ודו"ק. סק"ל ועי"ל דקרא לגופי' אתא כו' שאין חליפין מועיל בעכו"ם לכאו' לפ"ז תקשי עליו בעצמו מה שהקשה מקודם דמנלן בישראל דאינו קונה ע"ע בחליפין ובאמת נראה כשיטת ר"ת וקושי' חדא מתרץ חבירתה דכיון דקאי קרא אתרווייהו בין בעו"ג בין בישראל וע"כ בישראל קונה בכ"ד ומסתברא דגם בעכו"ם כן דדוחק לחלק ודו"ק:

סקל"ג ולפענ"ד זה דוחק דמור"ם יכריע כריב"ק ולא כר"י כו' פשוט דכוונת הסמ"ע דמור"ם פליג על מש"כ דלר"י ניחא דליתא דגם לר"י כיון דהרבה פעמים נקרא אשר לא טוב עשה כו' לא אמרינן בסתמא דזכות הוא לו ואין כאן חולק על הריב"ק ולכאו' נכון כן לדינא:

סי' קכ"ד סמ"ע סק"א אבל תובע יכול למנות מורשה דלגבי' לא אמרי' חזקה אין אדם מעיז לטעון שקר זה תמוה מאוד דמבואר בהדיא בשבועות (דף מ') דאדרבה חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו הוא חזקה אלימתא טפי מחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח. ומש"ה תיקנו ש"ה לכופר הכל ע"ש. וא"כ גם כאן וודאי כשאינו בפניו נקל לו לשקר יותר. וע"כ צ"ל כטעמים האחרים. וגם מש"כ מקודם דמש"ה פטרה תורה כופר הכל משום חזקה דאין אדם מעיז פניו. אין דבריו מדוקדקים דכבר. כ' התו' בריש ב"מ דאפי' בבנו דמעיז פטרה תורה דגזה"כ הוא ע"ש. וכך הוה לי' למימר דמשום הכי אינו נאמן מודה במקצת במגו דכ"ה וכדרבה ע"ש:

ש"ך סק"ד הסכים כהריב"ש דהודאת מורשה של הנתבע הודאה היא ע"ש. ותמיהני שלא הזכיר דכבר פסק כן הרב בספ"א סי"ד בהג"ה והביא שם בעצמו דברי הריב"ש אלו בארוכה ע"ש ומ"מ כ"ז כשיש עדים שכך א"צ להודות. וגם הראי' מהירושלמי שהביא אין להוכיח אלא על אופן זה ע"ש אבל בסתם מורשה לענ"ד תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בס"ס קכ"ב לענין שותף שהיה בעיר דהשותף שדן הוא וודאי מורשה. ונחלקו אם יכול לשנות ההודאה והטענות וע"ש בש"ך וה"נ לענין מורשה ודו"ק:

סי' קכ"ה ש"ך סק"ט במש"כ בדברי הריטב"א דבשטר מתנה הוה כחוב וא"כ ע"כ הא דפסק דל"מ משום דהחזר גרע כפירוש הרב והראי' שהביא הריטב"א מגיטין כ' דאינו אלא דהיכא דלא זכה לא יחזיר לאח"מ. ולענ"ד פשטות דברי הריטב"א שכ' מהך דגיטין דהתם הולך והכא החזר והתם מנה והכא שטר נראה דבעי למילף גוף הדין דלא זכה. וגם הירושלמי משמע דמביא דשטר לא עדיף ממנה. ובאמת מש"כ הש"ך בהירושלמי לפי גי' יתן ליורשיו. דשטר הוה כחוב אזיל לשי' בסק"ב. וכבר הושג מזה מהתומים. דהרי כל הפו' דחקו בשטר שיחרור דמשום דאי לאו דעביד לי' נייח נפשא לא הוה משחרר לו. הא לא"ה ל"מ אף שכ' בשטר ות"ל קיימתי זאת מסברא דנפשאי וגם לא יישב הש"ך קו' המרדכי שם דא"כ לערבינהו. וגם בהירושלמי זה תיקשי זאת. וע"כ צריך להגי' בהירו' כמו שמגי' המרדכי בהתו' לא יתן ליורשין וא"כ מייתי ראי' דגם שטר לא עדיף ממנה. ואפי' הולך ל"מ וכשי' הסמ"ע וכן הבין הרמ"א גופי' בד"מ. כמו שהביא בש"ך סק"ב. וא"כ לכאו' נכון כדעת הסמ"ע דאין כאן ראי' ללשון החזר כיון דאף הולך ל"מ אבל מ"מ נראה בדעת הרב דסמך אמש"כ הריטב"א בלשונו דהחזר גריע. והנה חזינן דהירושלמי פרט כל לשונות המועילין שא וטול ויהא לך בידי וכמו שהביאו הרב מקודם. וא"כ אהחזר דגרע ודאי אין ללמוד. דהא חזינן דלא הרצון ליתן לו סתם עושה הקנין. דהרי הסכים הש"ך בסקכ"ח דבעי דווקא א"ל בשעה שמסרו לו וא"כ ה"נ בוודאי י"ל דדווקא אלו לשונות שפרטו דעדיפי טפי אבל החזר שכ' הריטב"א דגרע ודאי יש לומר דל"מ ודו"ק:

ס"א בהג"ה לא קבלתי בשבילך כדי שאפסיד את שלי כו' עש"ך סקי"א דחילק מאנסו דפטור דהכא אין האונס על ממון של זה אלא על ממון עצמו ע"ש. וצ"ע לענ"ד מסשמ"ח ס"ז בראה לאחד שגנב ובא החפץ לידו והחזירו להגנב פטור כשיש לו להגנב שום טענה מיהו ומבואר שם הטעם משום דשמא יתפוס זה משלו ואינו מחויב להציל חבירו בממונו ע"ש. וה"נ ה"ה טוען דפרעו בטעות ואין לך טענה גדולה מזו. וכ"ש הוא כאן שהרי הוא כבר רוצה לתופסו וע' מש"כ שם בס"ד. ומש"כ הש"ך שכן מחלקים בסוף סי' קכ"ו זהו לפי שי' הר"מ שם. אבל הרא"ש והפו' משמע דאין מחלקין בזה אלא לעולם אין מתחייב להציל את של חבירו שבידו ונעשה שומר עליו כשאונסין אותו עליו אפילו אינן יכולין לשלוט בו. וכמבו' בסרצ"ב ס"ח ובש"ך שם ומשמע בהדיא דאפילו אונסין אותו בממונו ועיין במש"כ בכל מקומות אלו ודו"ק:

ס"ב הא דבפקדון א"י לחזור ולטול כו' ע' סמ"ע שדקדק דדוקא פקדון ולא מלוה. ונדחק בטעם הדבר. ולפענ"ד בפשוט כיון דכל האחריות על המשלח ע"כ א"כ ודאי לא שייך אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אלא משום דניחא לי' בגוף החפץ ולא בעי בזוזי וא"כ במלוה לא שייך זה כלל. [ובש"ך סקט"ו הביא דברי הב"ח דבקבל עליו השליח כל האחריות א"י לומר אין רצוני כו' והש"ך השיג עליו ודבריו קשין להבין. ולכאו' בפשי' דהא ע"כ הטעם משום גוף החפץ ומה נ"מ להמפקיד אם האחריות על, המשלח או על השליח סוף סוף לא ניחא ליה אלא בהחפץ דהא בשביל אחריותו ע"כ לא מצי לעכב אלא בשביל ניחותא דבעלים בחפץ. ואפשר להעמיס זה בכוונת הש"ך ונכון לדינא] וע' רש"א סופ"ק שם ות"ש להמהרש"ק דדעתם בשי' התוס' דל"ד פקדון מדכתבו גבי אשרתא דסרבלא שם דבלא הוחזק כפרן מצי למימר אין רצוני. והרי אשרתא בכ"ד הוא חוב הקפת פרקמטיא וש"מ דאפי' במלוה שייך אין רצוני. והטעם לדעתם נראה שהוא משום שמא לא יהיה להם במה לשלם ע"ש. וצ"ע שלא הביאו כל הפוסקים דעתם כלל:

ש"ך סקי"ד לפי דבריו יכול אפי' לכתחלה לשלוח הפקדון לבעליו אפי' בגברא דלא רגיל גבי'. ולענ"ד הוא חידוש גדול ולא משמע כן מסתימת כל הפו'. והך דגיטין אם אמר טול ממנה חפץ לא ישלחנו ביד אחר משמע להיפוך וצע"ג:

ס"ג אבל אם יש לו נכסים המשלח כופה לשליח ליתנם למלוה כו' עש"ך ס"ס ק"ה שהקשה אהך דהכא. דהתם פסקו דנפקד שנתן הפקדון לבע"ח של המפקיד פטור עי"ש ולפי מש"כ כאן בעצמו דאין נ"מ להמלוה אלא משום שרוצה במעות אלו דווקא. א"כ פשיטא דבאמת אין לו על המשלח אלא תביעה לכתחלה וכן המשלח על השליח. אבל מגוף החוב וודאי נפטר. שוב ראיתי