חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב י

שכוונו לזה הט"ז והגר"א. ולפמש"כ בסי' קכ"ח דא"י לפרוע חובו של המפקיד אלא כשהמלוה קבל ממנו על חוב זה. אבל בל"ה כיון דהמלוה לא תבע את הלוה שלו א"י ליתן ממון של זה בלא דעתו. וגם ביארתי שם דכ"ז דאין תובעין אותו אין עליו חיוב כלל ע"ש. א"כ ניחא שפיר דברי הפו' כאן בדקדוק גדול דודאי המלוה א"י לתבוע את המשלח דהרי נתן לבע"ח שתובעו וכן התם בסק"ה פטור הנפקד אבל בודאי אם המשלח והמלוה שניהם רוצים שפיר יכול המשלח לכוף את השליח דהרי יאמר המשלח אין לך ליתן לבע"ח שלי שאינו תובע ממני. אם לא תקיים כשליחותי ממש למסור לידו דווקא וצ"ע:

שם וכ"ש אם אין המלוה מודה להשליח כו' לשון הבעה"ת והטור וכנגד המשלח אין לו מגו שא"י לומר החזרתי לך כיון דהילך כזכי דמי ועיין בסמ"ע מה שפי' והש"ך הקשה עליו והסכים לפרש דהיינו כשרוצה לטעון דהמשלח חייב לו א"י דלגבי' ל"ל שום מגו ע"ש והוא ג"כ תמוה דמגו דפרעתי למלוה מהני נמי לגבי המשלח וכדלעיל בסקכ"א דמהימן לומר פרעתי במגו דאהדרינהו ללוה לפי דין הש"ס] ע"ש וכן הסכים הש"ך בעצמו בסי' קכ"ו סקנ"ח ע"ש, ונראה לי ביאור דבריו בפשי' דכיונו כאן להא דהראב"ן שהביא הש"ך בסקכ"א שם. לפי דין הש"ס דאמרינן התם דכיון דיש להם מגו דאהדרינהו ללוה מהימני לומר פרענו למלוה ונפטר הלוה. אבל כשאין להם מגו דאהדרינהו ללוה אע"ג דנאמן דפרעו למלוה מ"מ אינו נפטר הלוה דנוגעין בעדותן ע"ש וכתב הראב"ן דביש עדים שא"ל הילך א"כ לא יכלו לומר אהדרינהו ללוה וא"כ אין להם מגו ואין יכולין לפטור הלוה ע"ש והנה היכא דהשליח נאמן לפטור הלוה כשאומר פרעתיו יכול לתפוס גם עבור חובו כיון דהלוה נפטר בזה וכ"ז פשוט. ואם כן דברי הטור ברורין ומפורשין דאי יש להם מגו כנגד המשלח א"כ אין נוגעין בעדותן ופוטרין הלוה כשאומרים פרעתי שפיר יכול לתפוס עבור חובו ג"כ אבל כיון דכנגד המשלח אין לו מגו דהולך כזכי ואין הלוה נפטר. א"כ אין יכול לתפוס כיון דהוא הפסד ללוה. וכתשו' הרא"ש לעיל בסנ"ח והם ממש דברי הראב"ן. ואע"ג דלדידן בל"ה אי"נ לפטור הלוה משום דצריך שבועת היסת מ"מ נ"מ כשפטרו הלוה וכדלעיל בסקכ"א. והוא ברור ואמת לענ"ד:

ס"ד ויש מי שאומר שאם בא להחזיק בשביל חוב שיש לו על המלוה א"י. עש"ך דפי' דהיינו אפילו מת המשלח ויש לו מגו מטעם דלקמן. וקצרה דעתינו להבין מאיזה טעם דאפילו למש"כ הרמ"ה דעדיין לא יצאו מרשות משלח למה אינו יכול לתופסם מדר"נ. ואולי דכוונתו ג"כ כמו להב"ח כשיש לו בע"ח אחרים ואי מדר"נ אינו יכול לתפוס אלא בשיתוף כולם לפי מה שהשיג על הב"ח וכמו שביאר בנ' ע"ש, אבל כשכבר זכה המלוה במעות והוא כבר בידו לא חל עליו חיובא כלל לגבי המלוה ויכול לעכב כולם. אבל ממעות המשלח א"י לתפוס הכל וצ"ע:

ש"ך סק"ל דגם בחוב בעינן שיבוא לרשותו וכ"כ הרמב"ן בחי' פרק הספינה בפקדון דליתא גבי נפקד כו' בתומים חשב שיסוד הרב על לשון פקדון שהביא. וכ' דהוא טעות דלא קאי התם אלא שהמפקיד אומר לנפקד להקנות לאחר ולא במחזיר פקדון. אבל חלילה שהרב ז"ל טעה בזה אלא דכוונתו פשוט דהתם קאי אברייתא דארבע מדות במוכרין. ומשמע דאיירי אפי' קבל הדמים דכבר הוה כחוב. ועוד נראה בדעתו דאפי' לא קבל הדמים כיון דבזכי' מתחייב בדמים דמי לחוב. וגם בנותן לעני כתבו כיון דהוה נדר הוה הולך כזכי כ"ש בכה"ג שקונה כנגדו דמי' וז"ב:

סקל"ו אפי' מת מקבל בחיי נותן אע"ג דקיי"ל דמתנת שכ"מ אינו קונה עד לאחר גמר מיתתו ש"ה שכבר הוציא כו' כ"כ ב"י עכ"ל. אמנם אף שכ"כ הב"י אינו ברור לדינא דהא לקמן סר"נ כ' הטור בהדיא דכל מתנת שכ"מ קונה למפרע משעת נתינה ובאמת הב"י הקשה שם עליו שהרי אמרו מתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר ג"מ ע"ש ופשוט דהוא מסוגיא דכאן. וכמש"כ הרא"ש והתוס' בהדיא דלאחר ג"מ קונה למפרע ומוכח מדבריהם בהדיא דל"ד הולך אלא בכל מתנת שכ"מ. ולכאורה מדברי הרמ"ה שכתב דווקא הולך אין הכרח שחולק ע"ז די"ל דלא קאי אלא אהא דא"י לחזור בו. אמנם בש"מ ב"ב קכ"ה גבי סבתא הביא דברי הר"י בארוכה שכ' בהדיא דדווקא גבי הולך ע"ש. ומה שצדד שם דלשי' הרי"ף מ"מ זוכים גם הבנים ע"ש זהו לפי שי' דס"ל כשי' התוס' דלא מחלקינן בין לירתי בין לאחריך אבל לפ"מ שפסק הרב לקמן סי' רמ"ח דדוקא בלירתי אין שום ראיה לכאן ע"ש ודו"ק:

סקל"ט הביא דברי הג"א דאפי' עמד א"י לחזור בו וע"ש בהג"א דרש"י כ' בהדיא דווקא אם לא חזר והקשה עליו דא"כ אפי' בריא נמי. אבל לענ"ד אין קו' מובנת כלל. דהא דבבריא נותנין כ"ז שלא חזר הוא אינו אלא משום דכ"ז שאינו מבטל השליחות עושה והיינו כ"ז שהוא חי אבל כשמת המקבל בחיי נותן דליכא משום מצוה לקיים דה"מ אין נותנין כמבואר שם בסוגיא אבל בשכ"מ כבר נעשה הקנין ואפי' מת מקבל בחיי נותן זכה וזהו מבואר בסוגיא ולק"מ:

סי' קכ"ו ש"ך סק"א האריך לענין מלוה שלא הגיע זמנה אי יכול להקנותה במעמ"ש. ותמהני שהרי מבואר בהדיא בסעי"ז גבי ראובן חכר חכירה מהקהל ונתחייב להם לפרוע לזמן פלוני כו' דפסק בהדיא דמהני אפי' קודם הזמן וכן משמע בס"ה ע"ש ומה שהקשה מתשו' מהר"ם שכ' גבי מס שלא הגיע זמנו דלא יכול להקנות במעמ"ש ע"ש לענ"ד דמס שלא הגיע זמנו אכתי לא חל חיובא כלל וגרע מכתובה שלא נתנה לגבות מחיים דכתבו דלא יכול להקנות במעמ"ש וכן מוכח בהדיא ברשב"ם ב"ב (נ"ז) גבי א"כ בטלת ירושת בנו הבכור דמסיק דיהיב עסקא ופי' שפרע מס של שנה זו ומשמע דהא של שנה אחרת אין קפידא דלא מיקרי כלל משועבדים ע"ש היטב ודו"ק:

ש"ך סקי"א אין הנותן יכול למחול אפי' יש לו נכסים כו' דאל"כ פשי' דאפי' בלא מעמ"ש אינו יכול למחול וכדלעיל ספ"ו והיינו משום שעבודא דר"נ. ויש לתמוה עליו דלפי מש"כ שם בעצמו סקי"א דהיכא דכבר גבה חובו של לוה שני בתורת גוביינא תו נפקע השעבוד מן הלוה ראשון ושפיר יכול למחול ע"ש. ואם כן ה"נ כשקנה במעמ"ש כבר נפקע חיובו מן הממחה וא"כ ליכא כאן דר"נ כלל. ואולי כוונתו לשי' הרא"ש והרב דחוזר על הראשון. ומ"מ נראה דלא שייך תו דר"נ וצ"ע:

סקי"ג הביא דברי הנ"י בשם גאון דחנוני ושולחני משתעבדי אפי' ליכא גביי' כלל משום דאומנתן בהכי והב"י כתב דהרי"ף חולק ודחה הש"ך דבריו ע"ש. ולענ"ד מטעם אחר הרי"ף ודאי חולק שהרי הרי"ף כתב לחלק הא דרבה דהמחהו אצל חנוני הפועל חוזר. ובמעמ"ש אינו חוזר. משום דהתם ל"ל גבי חנוני כלל ע"ש וחילוק זה וודאי שייך לענין אי החנוני חוזר, די"ל משום דלא היה לו ביד חנוני משו"ה חנוני חוזר. וזה ממילא כיון דחנוני חוזר ודאי דחוזר בו המקבל אבל לשי' הגאון דחנוני א"י לחזור בו לעולם. ואפ"ה קיי"ל דהמקבל חוזר בו. פשוט דאין לחלק לענין מעמ"ש משום דיש לו גבי' דנמחה דמאי נ"מ למקבל בהא דיש לו לו לממחה גבי' כיון דאפי' אין לו גבי' החנוני משתעבד ליה ומאי נ"מ למקבל בזה ומש"ה ס"ל להגאון שם באמת דגם מעמ"ש המקבל חוזר עליו דהא בהא תליא. דכיון דקיי"ל גבי חנוני כרבה דחוזר עליו [ושי' דחנוני ודאי מיהו משתעבד לי'] תו אין חילוק גם לענין מעמ"ש. וא"כ להיפוך הרי"ף דס"ל דמעמ"ש אין המקבל חוזר. ומשום דיש לו לממחה גבי נמחה. פשיט דהיכא דל"ל ס"ל דהנמחה חוזר וכנ"ל דאל"ה למה חוזר המקבל. וכיון דרבה ס"ל גבי המחהו אצל חנוני דפועל חוזר ש"מ דחנוני חוזר. וז"ב:

סקט"ו ואפי' מחל המלוה משמע דקאי אפי' שמעון אינו חוזר בו. אבל באמת אין טעם לזה דלמה ל"מ מחילה בכה"ג וכן המעיין ברא"ש ותו' כו' באמת בתו' שם שהקשו דכיון דהשולחני חוזר פשי' דחוזר בו פועל. וכ' דלר"ש דפועל אינו חוזר גם שולחני אינו חוזר כו' משמע דלא רצו כלל לפרש דאפי' אינו חוזר השולחני ס"ל לרבה דפועל חוזר. אבל הרא"ש כ' בהדיא דפלוגתיי' בשאינו חוזר שולחני וס"ל לרבה דאפ"ה פועל חוזר דלא חשיבא מחילה בכה"ג [והגירסא מהופכת ברא"ש כמו שמגי' בפ"ק והוא ברור ע"ש] וקרוב בעיני דתליא בפלוגתא דאי חוזר המקבל על הראשון במעמ"ש והרא"ש לשי' שם דס"ל דאע"ג דאין הנמחה יכול לחזור בו. אפ"ה כ' דחוזר על הראשון. וה"נ אף דהשולחני אינו חוזר יכול הפועל לחזור בו. ואפשר דזהו טעם הטור שכ' דהרא"ש כ' בפרק המקבל דהמקבל חוזר והב"י תמה דלא איירי כלל במעמ"ש וי"ל דכיון לזה וצ"ע:

סקט"ז אבל כשפטר את הלוה לגמרי פשי' דמהני עכ"ל וכן מוכח בהדיא בדברי הריטב"א שהביא הש"ך סקל"ח שהוכיח דיכול לחזור על הנותן דאל"ה למה לי' למעמ"ש הלכתא