חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב ח

סו"ס צ"ב דהביא דברי הרז"ה והרמב"ן בהדיא דגם בפועלים חשודים נוטלים בלא שבועה לכו"ע משום דאין עליהם טענות ודאי ע"ש בארוכה וה"נ היינו ממש דינא דהתם ולא אדע למה לא הביאם השיך כאן ודו"ק:

עוד שם במה שהשיג על המבי"ט דאפי' לא ידע ע"י מי שלח כיון דמסר לנאמן כיון שמסרו לו (כצ"ל) יצא מרשותו כו'. לענ"ד יש לדון דהא אי הוה בפנינו והי' כופר הי' עליו שבועה וכיון דאינו לפנינו ואינו נשבע הוה כפוטרו משבועה ואין לך פשיעה גדולה מזו דלא הרשהו אלא עם שבועה ואפי' בעדות כה"ג איכא למ"ד דאם היה העד מחייבו שבועה גורם לממון כממון דמי והכא ודאי דכו"ע מודו ודו"ק:

סי' קכ"ב ס"א אם ירצה הלוה לא ישלחנו שיש לחוש שמא ימות המלוה. כן הוא דעת הרא"ש ורו"פ ודעת הרש"ל בסי"ב דאע"ג דכשמת המלוה בטל השליחות והוא באחריות הלוה. מ"מ אינו יכול לעכב מלתנו לו דמעמידין אותו בחזקת קיים ע"ש באריכות [ומש"כ הש"ך בסק"ה בשמו דבשידע שמת הוא בטל אף שכ"ה בסי"ד שם מ"מ מוכח בסי"ב דע"כ ל"ד ע"ש היטב) ובאמת דבריו קשין להולמן דא"כ מוציאין ממון בחזקה וקיי"ל דאפילו ברוב אין מוציאין. ומיהו משטחיות דבריו נראה שהרגיש בזה ע"כ כפל דבריו כמה פעמים דהיינו משום דליכא ריעותא. ונראה בכוונתו כמש"כ התוס' בפ"ק דחולין (דף י') שכל שלא נולד לנו שום ריעותא כלל. הרי הוא כודאי ומהני טפי וא"כ אפשר דמהני אפי' להוציא אבל מ"מ הוא תמוה מאוד דהא בכ"ד קיי"ל דחיישינן דלא ליתי לידי פסידא. ואפי' בלוה דלא אתי לב"ד דמשמתינן לי' אפ"ה קיי"ל דבמטלטלין דאיכא למיחש לפסידא דידי' לא יהבינן למלוה כמבואר בסצ"ח. ועוד תמוה דכיון דמעיקרא הי' חייב ליתן לו ע"פ דבריו היכי נחייבנו שנית בתשלומין ואף שביאר שם דמת ה"ה אנוס מ"מ אין שום סברא בזה דמה לנו לאונסו אין לך ערב גדול מזה שנתן ע"פ ובודאי הוא חייב וכ"ה סברת כל הפו' דהני תרתי תליא אהדדי וכן הסכימו כל האחרונים אלא דאנן קיי"ל כשי' רו"פ דמת הוא בטל. וא"כ בתחלה אינו מחויב ליתן וכהסכמת הרב וז"ב. ומיהו בעשאו שליח וא"ל שלח לי בידו הסכים הנתי' דפטור אפילו מת. וא"כ מחויב ליתן לו ודו"ק:

שם בהג"ה מיהו אם ידע שמת לא יתנו לשליח כו' עסמ"ע סק"ד דמשמע אפי' בהרשאה כדינא בקנין. ונתקשה לו דברי הטור שכ' דבהקנה לו אגב קרקע אפי' מת המשלח לא זכו יורשיו. ע"ש שנדחק מאוד. ולענ"ד ברור דכוונת הטור בקנין לבד ולא כ' לו לשונות של הרשאה כלל ובזה וודאי הוה קנין גמור. וכמש"כ הש"ך בסקכ"ה בשם כל הפו' דבזה הוה מתנה גמורה ע"ש. אבל בקנין שבהרשאה דקיי"ל דשליח שוי' מודה הטור דבטל כשמת. ובודאי דגם מש"כ שם הטור מקודם דבהרשאה בטל כשמת ודאי גם דבריו על הרשאה כדינה בקנין. וכ"ז הוא מתשו' הרא"ש שהובא בב"י אלא שחסר שם וצריך לומר אבל היכא שהקנין בהרשאה דמת כו' וכן ניכר בהדיא למעיין שם ודברי הטור אות באות מתשוב' זו ומש"כ אבל בהקנה לו אג"ק כו' גם הוא מדברי התשו' שהתחיל בה ודו"ק. והש"ך נדחק בפי' תשוב' זו הרבה ע"ש] וכ"ז ברור לדינא ומה שהקשה הש"ך על זה דאי בידע נתבטל ה"נ לא ידע כמו שליח בעדים לשי' המחבר והרב. אין לו שום הבנה דהרי בהדיא כ' הרא"ש במרובה דאע"ג דיכול לבטל ההרשאה מ"מ כשלא ידע פטור כיון דהוצרך ליתן ע"פ הרשאתו. ול"ד לשליח בעדים דאינו מחויב ליתן וה"נ לענין מת וזהו כוונת הרא"ש גם בפרק הגוזל לשי' הב"י עי"ש וכן הסכים בעצמו בסקי"א בשי' הרא"ש ע"ש וכן כתב בס"ק הקודם בשם כמה פוסקים והוא ברור ופשוט:

ש"ך סק"ה מש"כ ראי' ממהרי"ו דביטול היורשין ודאי מהני מדכתב דבאין שם יורש אלא הוא בטל ההרשאה לא הבנתי דהרי דעת הרא"ש שהביא הטור דאף המרשה גופי' ל"מ לבטל ואפ"ה ודאי אם השליח תופס לעצמו מבואר בש"ס בהדיא דמפקינן מיני' דלא הוה מתנה לגמרי וא"כ ה"נ כשאין יורש אלא הוא ונפלה לו בירושה וכבר הוא שלו למי יתבע השליח וזה פשוט:

שם סק"ז האריך דבידע השליח שבטל השליחות אף דלא ידע הנתבע לא מיפטר דבזה לא אנסו הוא. אלא השליח ע"ש ולולי שאיני כדאי איני רואה בזה שום סברא לתלות בידיעת השליח דאם הדין לפוטרו בשביל שסמך על החזקה. כי ידע שליח מאי הוה כיון דבשביל החזקה ה"ה כשלוחו. אף שהשליח ידע לא גרע מכפר השליח. דאונסא דמלוה הוא דסמך עליו. וכן מוכיחין בהדיא כל דברי הרש"ל בסי"ב ע"ש ומה שדקדק בסק"ח ממש"כ הרש"ל שהרי הרשאתו בידך ע"ש אינו מוכרח די"ל דקושטא דמילתא נקט עי"ש:

סקי"א יש בו עירבובי דברים ע' טור וב"י ותראה דהטור הבין בשיטת הרא"ש פ' הגוזל דא"י כלל לבטל הרשאה וחולק על הרי"ף והרמב"ם והב"י כ' דכוונתו אינו אלא דלא יכול לחייב הנתבע בתשלומין שנית כ"ז שלא הודיעו והוא כשי' הרי"ף ורמב"ם. עוד כ' הב"י דמשמעות דברי הרא"ש לענין לסתור הדין דכל שידע המורשה אף דלא ידע הנתבע הרי הדין בטל ובאמת יש בו מהסברא דכיון דזה שיצטרך לעמוד בדין בחנם אינו תביעת ממון וא"כ אף דאנסו לדון בחנם עם המורשה א"י לעכב בשביל זה שלא לדון שנית. ומה טענה היא זו שכבר עמד בדין בחנם דאין זה הפסד ממון וכן בתחלה לא יכול לדחות להשליח שמא בטלך דכיון דאין זה הוצאת ממון דאם יתן לו ממון ודאי יפטור אפי' ידע המורשה דבזה מודה הב"י ואין לו חשש אלא על ההעמדה בדין ולזה וודאי מהני החזקה שעומד בהרשאה דאין זה כהוצאת ממון גמור דל"מ חזקה. וכה"ג מבואר בר"ס ק"א דכל שהמלוה גובה מ"מ. לא מיקרי מוציא ממון ע' בתומים שם ובחי' הארכתי. ואחר כך כ' הב"י דאפשר לדחות משמעות זה ע"ש והרב דעתו כדברי הב"י הקודמים דהכי מסתברא וכמש"כ וא"כ אין שום הבנה בדברי הש"ך דכתב דעיקר דהרא"ש אינו חולק על הרמב"ם כו' והלכך אפי' ידע המורשה ביטל השליחות כיון דהנתבע לא ידע ודן ע"פ הרשאתו אינו חוזר ודן כו' דמה ענין זה לזה דכי בשביל זה דגם להרא"ש יכול לבטל הרשאה מש"ה גם כשדן אחר הביטול וידע השליח הדין קיים הא גם הב"י, ס"ל בזה דלהרא"ש ג"כ יכול לבטל ואפ"ה כ' סברא זו וכן משמע. דברי הרא"ש בהדיא ואין לנו חולק ע"ז ואין לזוז מהסכמת הרב ודו"ק:

סקכ"ח אין צריך לחוש לסברת הראב"ד כו' נפלאתי שבסי' פ"א. סקכ"ב הביא דברי הראב"ד וכ' דכן דעת בעה"ע בשם רבינו אפרים וכן משמע פשטות כל הסוגיות ע"ש בארוכה:

סקל"ג האריך לדחוק בכוונת המהרא"י דדווקא על הפירות הוא דס"ל דיכול לדון בלא הרשאה אפי' לית בה עכשיו פירות אבל על הקרקע יודה דאינו דן [וצריך להגי' בדבריו דגם הת"ה מודה להריב"ש בקרקע שאינו עושה פירות כו'] ולענ"ד הוא תמוה מאוד דזה ודאי דכל שהוא דן על הפירות ודאי אין לך נחית אפירי גדול מזה ואין לנו נ"מ אם יש בה עכשיו פירות כיון דהדין הוא דהוא מחויב לדון עמו על הפירות ודאי דשייך מגו דנחית אפירי נחית אארעא והוא בודאי לא גריעא משאר שותף בעלמא וכ"ש בזה שעיקר הדין על הקרקע. וצע"ג:

סי' קכ"ג ס"א. מדינא דגמרא אין כותבין הרשאה אלא על פקדון שביד חבירו ולא כפר בו כו' וכן מלוה בשטר כו' והשמיט המחבר והרמב"ם והטור מטלטלין דגזילה. וכ"כ הב"י בפירוש דס"ל דאין כותבין על גזילה כיון דקיי"ל דאינו יכול להקנות ולא הבנתי כלל דהא הרא"ש כ' דמוכח דלל"ב כתבינן ע"כ אגזילה וכוונתו מדהוצרך לומר דמש"ה לא כתבינן במטלטלין דכפרי' משום מיחזי כשיקרא ות"ל דבלא"ה כיון שכפר בו ודאי א"י להקנות כגזילה עי"ש. ואם כן כיון דהביאו הרמב"ם והטור גם כן טעמא דמיחזי כשיקרא. ע"כ ס"ל ג"כ דכותבין על גזילה ועיין ש"ך וצ"ע:

ש"ך סק"ח רק מש"כ דפי' זה דלא כהב"י לא ידעתי בב"י שום משמעות לזה ולענ"ד פשוט כיון דהב"י פי' בדברי הרמב"ם מקודם דאפי' בשט"ח אינו יכול להקנות מדינא א"ש כאן אפי' מוסר לו השט"ח דמ"מ צריכים אנו לתקנת הגאונים ואין אנו צריכין לדחוק דהתקנה אפי' לא מסר לו. דהסמ"ע לא הוכרח לזה אלא משום דס"ל דאי מסר לו מדינא מהני וז"ב. וכבר השיג הוא בעצמו על הב"י בזה בס"ק הקודם. מ"מ בעיקר הדין אני מסתפק בזה אי מהני בלא מסרו לו דאם ישנו להשטר בעולם כיון דאפשר לו להקנות בקנין המועיל עפ"י דין בכו"מ למה נתקן לו תקנה ותדע דמשמע דגם עכשיו אינו מועיל בפקדון מעות רק בקנין אג"ק משום דאינו נקנה בחליפין ול"מ אפי' מצד התקנה. וע"כ משום דאפשר להקנות בקנין המועיל וכן כתב בד"מ גבי קנין על התביעה דאפשר דל"מ בזה כיון דאפשר להקנות לו גוף הממון ע"ש. ובנאבד השטר דא"א