חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב פח

ס"כ שאין לאדם להרויח בדברים שיש בהם חיי נפש אלא השתות ועב"י:

והנה גם רש"י בב"מ גבי ר"י פריס שיתא שיתא בזוזא פי' ג"כ דהאי דינא בדברים שיש בהם חיי נפש דווקא. ומ"מ לענ"ד צ"ע דהא בב"ב שם רצו לפרש הך דאין מוסיפין על המדות יותר משתות. משום הך טעמא דאין משתכרין יותר משתות ע"ש והרי בדינא דאין מוסיפין הוא ודאו סתמא בכל הדברים. ועוד דהא מפרש שם מעיקרא משום אפקועי תרעא ומשום אונאה וזה ודאי בכל מילי. ומשמע בהדיא דהך דאין משתכרין נמי בכל מילי וצע"ג:

עוד נ"ל ללמוד מזה דהשתות שמשתכרין הוא ג"כ מלבר כמו בדינא דמדות דשם וז"ב:

סכ"ב אין משתכרין בביצים פעמים אלא התגר הראשון הוא מוכרן זה שי' הר"מ שלא הביא אלא כמ"ד זה. ולכאורה י"ל בטעמו לפי מש"כ הב"י דהך מ"ד על חד חרי ע"כ פליג אהך דאין משתכרין אלא שתות דגם ביצים ודאי יש בהם חיי נפש ואפ"ה עד על חד תרי שרי לדידי' ע"ש וא"כ לדידן דקיי"ל כמ"ד אין משתכרין ע"כ. מפרשינן תגר לתגרא. אבל לענ"ד דברי הה"מ והרשב"ם מוכרחים דביצים אין בהם חיי נפש כ"כ דהרי אף למ"ד תגר לתגר מוכרחין לומר כן. דאי ל"ה תיקשי הך דסכ"ג דאין עושין סחורה כלל בדברים שיש בהם חיי נפש בא"י ובודאי דהיינו נמי ברוב ישראל כמו בסכ"ד. והאי דינא דהכא ודאי נמי דווקא ברוב ישראל דאי ל"ה ודאי לא קפדינן כלל. וכבר הרגיש בזה בסמ"ע סקמ"ב ע"ש ודעתו דבאמת דינא דאין עושין סחורה דווקא בא"י גופה. ובאמת הוא קשה מאד דהא תני להו בחד לישנא דהך דסכ"ד דאין אוצרין. וגם משמעות כל הפו' להשוותן. והא דביצים ע"כ כמש"כ הרשב"ם למ"ד על חד תרי דביצים אין בהם חיי נפש כ"כ. וה"נ לענין זה דאין עושין סחורה הקילו בזה בתגר אחד. והא דכ' רשב"ם אבל ש"ד מותר אפי' תגר לתגר היינו באין בהם חיי"נ כלל אפי' כביצים. ועיקר החילוק הזה שכ' הוא לתרויי'. וכן מה שמחלק מש"ד שאין בהם חי"נ ג"כ לתרויי' ודו"ק. וא"כ לפמש"כ הרמב"ם בהך דאין משתכרין אלא שתות שהוא בדברים שיש בהם חי"נ דוק' א"כ אין כאן ראי' דלא כמ"ד על חד תרי דהא ביצים ע"כ שאני כנ"ל וצ"ע:

סכ"ח בהג"ה והא דבעלי אומנות יכולין לתקן היינו כולם ביחד ע' ש"ך דהאומנין באומנתן היינו בני העיר ונראה לפ"ז דה"ה לכ"ד. אותם השייכין באותו דבר הם בני העיר והרוב מהן הן כרוב בני העיר ולא שייך לחלק בין ביה"כ אחד או לא והאחרונים האריכו בזה וע"ש היטב:

סי' רל"ב ס"א המוכר לחבירו במדה כו' נקנה המקח ומחזיר הטעות אפי' אחר כמה שנים כו' והיינו ביכול להשלים ובב"י הביא דעת הרשב"א דאפי' אינו משלים קנה והביא ראי' מב"ב סו"פ בי"כ גבי שני אחין שחלקו ובא להם אח ממה"י דא"ש מקמצין. וער"ן רי"פ הא"מ שנדחק לדחות זה [דשאני ירושה ומפרש הכי בחי' הש"ס שם מההיא דכור בל' וכבר כתבנו בסי' ר' דפירושו בש"ס הוא תמוה]. אבל לכאורה אין שום התחלה מכאן דהא באמת אנן פסקינן דבטלה מחלוקת כרב כמבו' ברס"י קע"ה וא"כ אדרבה ה"נ יש לפסוק בכאן דבטל המקח ונראה בכונת הרשב"א דה"ק דהא דמקמצין היינו ע"כ דוקא כשנפל לזה השלישי שדה שלישית שחלקוה תחילה בין שניהם. ונשארו שתי שדות שלימות לזה אחת ולזה א' כמש"כ התו' שם.. אבל בתחילה ודאי בטל כל החלוקה דהשלישי ג"כ מבקש גורל על הכל וכמש"כ התו' בכ"ז שם. וס"ל להרשב"א בטעמא דרב דהא דס"ל דבטלה מחלוקת היינו לפי שמתחלה ע"כ נתבטלה כולה כנ"ל. אבל בל"ה היתה קיימת אף דהשתא אין להם לכ"א אלא פחות אפ"ה אין החלוקה בטילה מחמת זה לכו"ע. ובאמת כבר כ' כעין סברא זו הסמ"ע לקמן סוס"י רפ"ט וע' מש"כ שם ומש"ה שפיר מייתי ראי' למכירה דבשביל הפחת שפיר לכו"ע אין לבטל. ואין להקשות דא"כ הא דפריך שם מכור בל' למה מקשה לשמואל דא"כ לכו"ע קשה דהא לדידי' כו"ע ס"ל דבשביל הפחת אין לבטל דע"כ צ"ל דבאמת ה"ה דהוי מצי למיפרך לכ"ע דהא ביכול להשלים לכ"ע אינו בטל כמבו' הכא וההיא דכור בל' משמע דאף הלוקח מבטל אף שהמוכר רוצה להשלים וע"כ צריכין אנו לתי' הש"ס. וע"כ דאין ה"נ דמצי למפרך לכ"ע אלא פריך לשמואל דאמר הכי בהדיא וזה מוכרח ולפ"ז נראה דבאמת הפו' אין מפרשין טעמא דרב משום ביטול התחלת החלוקה כהרשב"א אלא משום הפתח דשל עכשיו. דכיון דא"א להשלים הוא מ"ט ומבטל החלוקה וה"נ במו"מ זה נכון. ונראה בעייל ונפיק אמותר המקח ואינו משלים לא גרע מנתן לו מקצת מעות ועייל ונפיק אזוזי דאפי' אחד זוזא קיי"ל בסי' ק"צ דבטיל המקח לשי' רוב פוסקים כמש"כ בחי' שס ע"ש וצ"ע:

ס"ב אבל אם עודפת על החמישית שאין מגיעות לחמש כולן במתנה. עש"ך שהביא מחלוקת לענין אם בא הנותן אח"כ ואמר שטעה. והנה והתו' בב"ב (ע"ח) גבי צמד ובקר הקשו. מכאן דאמרי' דהוא מתנה לרב דאמר גבי מקדש אחותו דמעות פקדון ע"ש ולפמש"כ הש"ך בסמוך בשם הש"ג דאפי' מלוה כ"ז שאינו תובעו אינו חייב להחזיר ע"כ דס"ל להתו' דהכא הוא מתנה גמורה אפילו תובעו דאל"ה לא קשה מידי ארב דהא אפי' הוא פקדון אינו חייב להחזיר כשאין תובעין אותו וע"כ דמשמע להו הכא דאפי' תובעו שלא כיון למתנה ל"מ. וע"כ דמשמעות הש"ס דהיא מתנה בסתם משמע להו בכ"ג. ולפ"ז ודאי ע"כ צ"ל דה"נ ס"ל דא"י לו' טעיתי דאי נימא דבטעיתי יסבורו דמהני ולא הוה מתנה וע"כ לא איירי הש"ס בכ"ג א"כ הא י"ל דה"נ כשיתבע דלא כיון למתנה ה"נ דהוה פקדון כרב ול"א בש"ס אלא דבכה"ג א"צ לתלות בטעות דבזה הי' מחויב להחזיר תיכף מעצמו אלא תלינן דמדעתי נתן לו ולעולם אי אתא ואמר שכוון לפקדון הוה פקדון כרב. וע"כ דמשמע להו דהוה מתנ' גמור' לגמרי וכההיא דצמד ובקר שם וצ"ע:

ס"ג אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל. נראה ברור דדבר העומד להשכיר דקיי"ל סוס"י ש"ח דלא הוה גזלן בלא דעת בעלים אין כאן מחילה וע"נ. וע' סמ"ע בשם הה"מ דהיה יכול לבחון המקח א"י לטעון מומין. ונראה דדמי לה למומין שבגלוי כיון דבידו לבחון. וכן משמע בסמ"ע סו"ס ר"ל ע"ש. ואיינו דוקא בשהי' יכול להבחינו קודם שלקח אבל אח"כ לא שייך סברא זו. ובזה א"ש מה שהקשה הנתי' מדברי המחבר שכ' בסמוך גבי מום דחוזר אפי' אחר כמה שנים וז"ב. וגם בא"ל למוכר שסומך עליו ואינו מבחין פשוט דלא הוה מחילה וכמש"כ הרא"ש בתשובה גבי נמצא שמן עכור הביאו המחבר בסעי"ז שסמך על המוכר ולא טעמו ע"ש ובזה א"ש מה שהקשה מדברי הטור סוס"י ר"ל גבי יין ונמצא חומץ ע"ש:

והנה אפי' בלא עביד דידע אם הלוקח מודה דידע ונתרצה תחילה ועכשיו חוזר בו. לכאורה נראה דלא הוי כדברים שבלב דאינן דברים דהכא כיון דבשעה שקנה המוכר את המעות נתכוין זה להקנות אפי' במום זה מהני. וכדמוכח לעיל סי' קמ"ב ס"ב גבי הדר גודא בארעא דחברי' דאם בעל הקרקע מודה שידע שזה לוקח מקרקעו ושתק הוי מתנה ולא חשוב דברים שבלב. וזה קונה אע"פ שלא נתכוין קנות וסבר שהוא שלו משום דדעת הנותן מקנה אותו ע"ש. וכ"ש כאן שזה כיון לקנות. אמנם יקשה לפ"ז דא"כ כל לוקח שחוזר בו מחמת מום. דהוא נוטל על המעות א"כ קיי"ל בכ"ד דנוטל נשבע על הספק. א"כ יהי' צריך לעולם שישבע שלא ידע מהמומין וכדקי"ל לעיל סי' קמ"ו בש"ך סק"ה דנוטל הקרקע ממחזיק בלא טענה צריך שבועה ע"ש. ולא משמע כן סתימת הפו' כלל וע' כתובות (דע"ה) וצע"ג כעת. ס"ד אין מחשבין פחת המום כו' הרשות ביד המוכר לומר או קח כמו שהוא או קח מעותיך כו' דהיינו דמום הוי כב"מ. וכן מוכח בסוגיא דב"ב (פ"ד) גבי יפות ונמצאו רעות. ומ"מ נראה דזה דוקא היכי דהפחת שבהשווי הוא פחות משתות או ביותר משתות או אפי' בשתות והוא לאחר כדי שיראה דא"י לתבוע מחמת האונאה אלא בשביל המום ויש ע"ז דין ב"מ. אבל בשתות מצומצם והוא בתוך כדי שיראה נראה דיכול הלוקח לומר מה שגוף המקח הוא רע איני תובע אלא מה שיש בו אונאת שתות דהדין דקנה ומחזיר אונאה ע"כ וצ"ע:

ס"ה כיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כו' ובהג"ה אבל מום שבגוף הבית לא כו'. לכאורה קשה דהא גבי קידושין קיי"ל בהי' בו מומין ונתרפא ה"ז קידושין דאע"ג דגבי דידה קיי' דלא הוי קידושין היינו משום שמ"מ עדיין היא מאוסה עליו אבל גבי מקח פשוט דלא שייך זה. ועוד קשה לי דכיון דבידו לתקן למה גרע מחסר לגמרי ובידו להשלים דמבו' בס"א דלא הוי מ"ט. אמנם כפי המבואר עיקר הטעם בד"מ משום דהוא פנים חדשות ע"ש. ונראה לפרש דהוה כמוכר דבר שלא בא לעולם ותדע דאם לא רצה המוכר לתקן פשי' דאין מחייבין אותו כיון דגוף המקח אינו בעולם. וכיון דבטל המקח לגבי המוכר כ"ש גבי לוקח. אבל אם גוף המקח קיים וצריך לתקן מבחוץ ודאי מחויב המוכר לתקן וז"ב. ולפ"ז נראה בהא דנקט כגון שהי' לאחר דרך עליו נראה דוקא בהיה בידו לסלקו אבל בלא היה בידו פשי' דלא הוה מכר