חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב פז

שם וצריך שלא יחמיץ עד החג ע' סמ"ע דהוא זמן בציר של שנה שלישית. וקצר בדבר גדול וע' הה"מ בשם הר"י מגש דהאי דינא דוקא במיושן אבל לא בישן. וכ"כ הרשב"ם דהאי בריי' קאי אמיושן ע"ש. ומשמע דלא אישן. ונראה דיצא להם כן דס"ל דבריי' מפרשי לשון מתני' דקתני במיושן של שלש שנים. ולא קתני של שנה שלישית כמו בישן דקתני משל אשתקד. וש"מ דכאן צריך שיעמוד עד הבציר תשלום שנה שלישית שיהי' שלש שנים שלימות וא"כ דוק מינה בישן דלא תני של שתי שנים א"צ שיעמוד עד החג אלא נותן לו של אשתקד ודו"ק:

בהג"ה ושמעון אומר מה שטעמת אתה נוטל כו' לשון סמ"ע דמסתמא טעמו כו' משמע דאפי' טוען שלא טעמו כיון דדרך לטועמו. ומשמע דבהאי דינא אפי' שבועת היסת א"צ ולא הוה כטוען ערבת אח"כ דצריך לישבע דהכא כיון דטוען כנגד המנהג אין משביעין על טענתו וכה"ג כ' הש"ך סי' ק"מ סק"ה בשם הג"א דטוען מכרת לי קרקע ואין לו שום חזקה ושטר לא מחייב ליה שום שבועה כיון דדרך לקח שטר ע"ש וצ"ע וע' מש"כ בסי' רכ"ח:

סי' רל"א ס"ג ואם יש מנהג בעיר שאין מודדים אלא במדה הרשומה כו' עב"י דשיטתו דולא היא דאמר קאי דוקא אמהנדסי אבל חתימי שרי. וסברתו נראה דבשביל הממונים לא מירתת בע"ש ביה"ש דל"ש דעיילי בההיא שעתא. אבל הלוקח גופי' ודאי ידקדק אפי' בההיא שעתא. אבל הר"ש כ' בחד לישנא דגם הלוקח יש לחוש שלא ידקדק ואפי' חתימי אסור ולענ"ד יש לחוש להחמיר דנראה מדברי הה"מ וקצת פו' דיש לחוש בזה לאיסור דאו' ע"ש ודו"ק:

ס"ד מכמה עושין המדות כו' ושמינית הרובע כ' הדרי' דגירסתו עוכלא אחד משמונה ברובע. ויש סעד לזה דהא בבריי' שלא ירתיח חשיב גם עוכלא במדת הלח. וא"כ בבריי' זו נמי דחשיב מדת הלח למה לא חשבינן לה לעוכלא גם במדות הלח כדחשיב לה במדת יבש וע"כ דעוכלא הוא שמינית הרובע דחשיב לה התם במדות לח ויש לדחות דבאמת בדף פ"ה שם משמע דהוא משקל וכן בכתובות (נ"ג) וי"ל דהוא מידה עשוי' למשקל זה וי"ל דיבש מחזיק פחות במשקל ולעולם ביבש הוא אחד מחמשה ברובע ובלח שהוא שוקל יותר אינו באמת אלא שמינית הרובע. ובל"ה צ"ע דלא חשיב שם מדת המשורה הכתובה בתורה בין לגי' הרמב"ם דגריס בבריי' דמדת לח דקורטוב שמינית משמינית ובין לגי' הר"ש דגריס דהוא חצי שמינית. ולגי' הרמב"ם דקורטוב הוא אחד מס"ד והוא קטן יותר ממשורה שבתורה שהוא אחד מל"ו קשה יותר דלמה לא נקט לה בתורה גבי שלא ירתיח דהוא קטן יותר וי"ל:

ס"ו אפי' היא קטנה מאוד שאין ברתיחה ש"פ כו' כ' כן ליישב קושי' התו' דת"ל מלא תגזול וכ' בכה"ג דליכא ש"פ דליכא ל"ת. והנה התו' תי' לעבור משעת עשי' כדאמרינן בריש א"נ גבי טומן משקלותיו במלח. ונראה בשי' הרמב"ם דס"ל דאדרבה כיון דלהא דלעבור משעת עשי' כבר ידעינן לי' ממשקלות כדאמרינן בב"מ שם ה"ה דאמרינן הכי גם במדות דמ"ש וא"כ ע"כ דליכא למימר דלהא אתי קרא. ומש"ה מוקי לה לפחות מש"פ. וא"כ השתא באמת ה"ה במשקלות ג"כ דעבר אפחות מש"פ דילפינן לי' ממדות ג"כ וז"ב. וזה טעם החינוך שכ' דבמשקלות עובר בפחות מש"פ. והקשו עליו דא"כ מאי פריך בריש א"נ ות"ל מל"ת. וברור כמש"כ דזה נלמוד ממשורה דהכא. וההיא דמשקל ע"כ אתי למילתא אחרי' ומוקמינן לי' משעת עשי' וה"ה למשורה ודו"ק:

ס"ז הסיטון כו' מקנח מדותיו שמודד בהם דבר לח כו' עסמ"ע דדעת הרמ"ה אפי' ביבש אמנם התו' בב"מ (מ"ח) ד"ה נתנה לסיטון כו' הוכיחו מכאן דסיטון מוכר דבר לח מדצריך לקנח מדותיו ונראה מדברי' דס"ל דרשב"ג אינו אלא מפרש דברי ת"ק ופשי' להו דלא צריך קנוח אלא בלח ע"ש:

ס"ח אפי' יתן ג' גסות בשביל ד' דקות. משמע דבלא מדידה גוף אלו המדות לא הוה איסורא ומשכחת לה בלח דהיינו שלישית ההין ורביעית ההין והוא גדול מחבירו בריבעא וע' ש"ס. ודברי הסמ"ע סקי"ג צריך עיון דהיכי י"ל דהוא אינו אלא בגדולה בשתות. דהא נקט ד' במקום ג' ע"ש:

שם ובמקום שנהגו לגדוש לא ימחוק אפי' אם ירצה ליתן שלש מחוקות בשביל ב' גדושות והיינו כדאמרינן בסו"פ במה מדליקין דגידשא תילתא מלבר ופי' כן דאי ל"ה פשי' דהיינו בכלל ל"ת עול. והתו' נראה שהרגי' בזה ופי' דאפי' מכר לו סתם סאה במקום שגודשין א"י לומר מחוקה רציתי ומ"מ אינו מובן דגם זה פשי' כמבואר מסרי"ד ואילך דפשוט דקונה על דעת המנהג ודו"ק:

והנה בש"ס יליף כה"ג גם לענין משקל דאין מכריעין במקום שמעיינין ע"ש והרמב"ם והמחבר לא הביאו וכ' הה"מ דסמכו במש"כ לענין מדות. ולכ' קשה דהא בבריי' יליף לה מקרא אחרינא ולא סגי לה בהאי קרא. והנראה דבאמת קשה דבריי' יליף לה מאבן שלמה וצדק והא ר"ל יליף לעיל מצדק לענין הכרעה שצריך לצדוק משלו. ע"כ נראה דבאמת ילפי מהדדי וכמש"כ לעיל לענין פחות מש"פ. וחד קרא להך דהכא וחד קרא להכרעה משלו. והני בריי' משמעות דורשין א"ב ונקט הרמב"ם כר"ל. וכן משמע בסופ"ב דדמאי דגם במדה איכא הכרעה ע"ש:

ס"י אין עושין משקולת ממיני מתכות אלא מחצית סלע כן הגי' בס"י. וי"ל דכיון לדברי הרשב"ם שכ' דבפחות מרובע ליטרא שוקלין במטבעות ע"ש. אבל בפרק יש בכור נראה מרש"י שם דליטרא שוקל מנה דהיינו כ"ה סלעים א"כ ברובע ליטרא יש יותר מששה סלעים והו"ל למנקט סלע. וכן בב"מ סלע שנפסלה והתקינה להיות שוקל בה כו' ומיהו התם כ' התו' בכסף וזהב ע"ש. ומ"מ נראה כגי' מצחיח סלע וכן הוא ברמב"ם. ונקט הך יותר מכל מה שחשיב הרמב"ם והגמ' כלישנא דקרא אבן שלמה ופשוט:

סי"ד צריך להכריע טפח כ' הרשב"ם דהכרעה טפח הוא אחד ממאה ע"ש ועוד כ' דהוא שוה בכל הכובדים דהטפת אחד ממאה לכל הכובדים והובא בסמ"ע סקכ"ה. עוד כ' גבי מדות מאזנים דלעיל סעי"ג דבכובד גדול צריך להכריע יותר מטפח א"כ ההכרעה יותר מאחד ממאה ובפחות מליטרא כ' דאין צריך הכרעה טפח א"כ אינו מוסיף אחד ממאה וא"כ צ"ע מ"ש מגירומין דלא חילקו בכך ולעולם אחד ממאה. גם להיפוך בגירומין חלקו בין לח ליבש. וכאן לא חילקו וצ"ע. ומיהו משמע מסי"ג דההכרעה לפי יקרת הדבר. וכן מצינו בהמוכר פירות גבי הוספה על של הקדש שחילקו בין כספא ודהבא לבנינא ע"ש. ועפ"ז יש ליישב קצת. וכן בסופ"ב דדמאי שהובאנו לעיל משמע שם דבמדות הגס משפיעין יותר ע"ש ודו"ק:

שם אחד מק' בלח כ' הר"ש והה"מ דבלח נדבק להמדה. ומש"ה צריך להוסיף. ולפ"ז דווקא בדבר צלול שנשפך ובמודד במדה דמוכר וצ"ע:

שם ואם הי' שוקל עשרה ליטרין כו' והכרעה אחת לכולן ע' ר"ש במתני' דליטרא אחתו לעשרה ליטרות הכרעה אחת. וכ"כ דליותר מעשרה צריך להכריע יותר כההיא דסי"ג. ונראה הטעם בשיעור דמאחד ועד עשרה. עפ"י דברי התו' שם דמש"ה נקט במתני' בגרומין במשקל דעשרה לפי דמדאו' אין צריך גרומין לפחות מעשרה אלא מדרבנן בעלמא ע"ש. והחמירו בדרבנן עד טפח כהכרעה דעשרה דהוא מדאו'. אבל ביותר צריך הכרעה טפי. ובפחות מליטרא לא החמירו כ"כ ודו"ק:

שם הי' שוקל שלשה רבעי ליטרא כו' ונותן רביע ליטרא עם הבשר כו' כ' הרשב"ם דבמקום שמכריעין א"א דא"כ יתן הכרעה יתירא ע"ש ולכ' לפי מש"כ דלפחות מליטרא א"צ הכרעה טפח וביותר מעשרה צריך יותר והביאו הסמ"ע א"כ בל"ה בכל גוונא שישקול יהי' צריך לשער ההכרעה לפי חשבון וא"כ א"ש גם במקום שמכריעין וצ"ע:

סט"ו בני המדינה שרצו להוסיף על המדות ועל המשקלות לא יוסיפו יותר על שתות כו' כ' הסמ"ע דלפחות יכולין יותר דבזה אין הפסד אלא ללוקח והן בני העיר עפ"י רוב ויודעין בזה ול"ל פסידא ע"ש ולענ"ד הוא תמוה דלפי טעם זה הוספה על המטבע הוא ג"כ כפחת מדות. והרי לפי המסקנא לא נלמד דין זה אלא מהוספה על המטבע ע"ש וש"מ דע"כ דתרויי' שוין. והא דהשמיטו הפו' דין הוספה על המטבע נראה דמשום דבעו"ה בזה"ז לא נמסרו בידינו. אלא בידי מלכותא וכבר קיי"ל ביו"ד סי' קס"ה דדד"מ בזה דינא אפי' עד חומש לפחות לכו"ע ע"ש בש"ך שהאריך וז"ב:

סי"ח לפיכך אם מדד בקנה או בשלשלת אין בכך כלום כו' והרשב"ם הביא שי' ר"ח דהקרקע נפתח יותר בימה"ח ולפ"ז אין לחלק בזה וע"ש: