חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב פו

לסאה עסמ"ע דלענין עפרורית יש פנים בגמרא לכאן ולכאן ול"י אנה הפנים בזה אלא דדייק בפשי' מבריי' דעפרורית לא. ומוקי לה דוקא ברובע אבל פחות מרובע ודאי מקבל כדמוכח מהא דבורר צרור מתוך גורנו של חבירו בס"ב. וכבר תמה הב"י דלא הביאו הפו' דבעפרורית פחות מרובע ע"ש. ולענ"ד אפשר דס"ל דלפ"מ דמסיק שם עדשים איצטריכא ליה מהד"ת אפי' יותר מרובע נמי כו' בטל נמי מה דהוכיח מעיקרא מברייתא דדוקא קטניות אבל עפרורית לא די"ל הא דנקט קטניות לרבותא דאפי' קטניות בחיטין דשכיח דוקא רובע ולא יותר. וא"כ ודאי דנקטינן מתני' כפשטא דכל טינופת מקבל ברובע. ואפשר דזה כונת הטור שהביא שנית דברי הרמב"ם דמקבל טינופת והיינו דמדהעתיק סתם לשון טנופת משמע דס"ל דאפי' עפרורית והוא נכון מאד בכונת הטור והביא תרויי' קטניות וטנופת לשני הרבותות כנ"ל ודו"ק:

בהג"ה וי"א דבידוע שלא עירבן צריך לקבל עליו הכל עב"י דהר"ן כ' דלא מחוור דעד כמה יקבל. ולענ"ד י"ל בזה דשי' דבאמת כאן רובע לסאה הוא אחד מכ"ד. ואלו בתאנים וביין הוא אחד מעשרה אלא דכאן אמדו דלא שכיח וחיישינן דערב ע"ש. אבל בידעינן דלא ערב תו הוה ככל דבר דקיי"ל אחד מעשרה וזה נכון. אלא דקשה לענ"ד דלפי הטעם הזה רובע ויותר עד חלק עשירי שוה אלא דביותר אינו מקבל משום דחיישינן דהוא עירב בידים דא"כ כדבעי לאתויי מר"י דקניס התירא אטו איסורא ודחי התם איכא רמאי הכא מי יימר דעריב כו' ולשי' הרי אי לא עריב הא הול"ל דכולי' מקבל וצ"ע. ואולי יש לדחוק דודאי הרובע דשכיח יש לתלות דהוא בא מעצמו והספק עירב אינו אלא על המותר מרובע ולענין המותר דאי באמת עריב אין ללוקח מן הדין לקבל ודאי כיון דלא שכיח שיהא יותר אינו מקבל מספק אבל בהרובע דתלינן דהוא מעצמו ואפילו ודאי עריב המותר אינו אלא מתורת קנס י"ל דאין קונסין מספק ותלינן דלא עירב כלל וצ"ע. ועכ"פ הרובע הכ"מ דמקבל בכה"ג דידיע דלא עריב. ונראה דהיכי דכבר קבל המוכר הכסף ואית לי' מגו דלא קבלתי נאמן לומר דלא ערב במגו ואף דהוא מגו דהעזה דעכשיו אין חבירו מכיר בשיקרו. ואם יאמר לא קבלתי יכיר בשיקרו מ"מ לאפטורי ממון אמרינן מגו בכה"ג כההיא דעיזי דאכלי חושלא בנהרדעי דיכול לטעון עד כדי דמיהן במגו דלקוח ע"ש. ואע"ג דאמרינן בסוף המדיר דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב דמי לא יהיב ליה חיותא א"כ לכ' מתני' נמי איירי בקבל הדמים ואפ"ה אינו מקבל יותר מרובע מ"מ י"ל דנתן בעדים וליכא מגו דלא קבלתי ומגו דפרעתי ל"מ בכה"ג דמי יימר דמחייבי לי רבנן אבל היכא דאיכא מגו דלא קבלתי יש לומר דנאמן דלא עריב ומ"מ י"ל דהוי כמגו במקום מנהג ועש"ך בכללי מגו וה"נ כאן כיון דלא שכיח לאיערובי וצ"ע:

עוד כ' הרא"ש דבידעינן דערב אינו מקבל כלל אפי' ליכא לגמרי אלא פחות מרובע ע"ש ומ"מ ע"כ זה אינו אלא בסתמא. אבל בידעינן דלא עריב אלא מקצת והמקצת הוא שם מעצמו פשוט דקיי"ל כרבנן דלא קנסינן התירא אטו איסורא ולא אמר אלא היכא דאיכא למימר דכולה עריב ע"ש בסוגיא ובעיקר דין עריב צ"ע בעירב בשוגג או נפל מעצמו אחר שכבר היו יפים אי הוה דין תערובות מעצמו או עריב בידים וצ"ע:

ס"ב וא"ת יחזירנה הרי אמרו אסור לערב כ"ש כו' משמע דלזה ל"מ מנהגא דהא קאי אמנהגא וכן מוכח יותר בדברי הסמ"ע סק"ח ע"ש ונראה הטעם משום דהוה דרך רמאות וכעין אין עושין משקלות של מתכות. והמחק צד אחד עב וצד אחד קצר בסרל"א דלא שייך בזה מנהגא וכן ההיא דסרכ"ח סי"ג דאפילו מקום שנהגו לערב מים ביין לא הותר אלא בין הגיתות ובשיעור אחד ע"ש. הא בלא"ה לא הוה מנהגא ע"ש ודו"ק:

ע"נ שהאריך בכאן דנתערב ממון וחפץ של אחד ברוב של חבירו בטיל שם הבעלים ממנו ואין לו עליו אלא חוב ממון וכן בנתערב הפקר ברוב של אדם זכה בו. וז"א ע"כ מההיא דב"ק (מ"ט) גבי משכון של גר ביד ישראל ובא אחר וזכה בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר. ומשמע דאפי' הוה החוב ברוב המשכון וזוכה זה תיכף במיתתו של גר השאר הוה הפקר. וכן משמע בכ"ד דבטל המיעוט יש לו זכות בגוף החפץ כההיא דמנחות (ק"ט) שור בשוורי אני מוכר לך מת מראהו מת כו' משמע דאפי' ברוב. ואפ"ה יש לו ע"כ קנין הגוף והא דלא שייך כאן ביטול הוא פשוט כיון דאפשר בחלוקה אין תערובות כלל ודו"ק היטב:

סי' ר"ל ס"א או שמכר לו מרתף של יין סתם מקבל עליו עשרה קנקנים כו' ע' תו' שהקשו ע"ז דא"כ למה דחיק בבריי' דר"ז לאוקי מתניתין דמקבל עליו ביין זה למקפה לוקי ביין סתם ובחידושיי ישבתי בהרבה פנים. ובפשוט י"ל דהרי סיפא דמתני' דתנן ואם ידוע שיינו מחמיץ ה"ז מק"ט. ע"כ מיירי כדאמר ליה למקפה כמבואר בס"ה בהג"ה. ומש"ה מוקי לה ע"כ ביין זה דאי ביין סתם למקפה אינו מקבל וז"ב:

שם עשרה קנקנים בכל ק' שלא יהי' יינם טוב. ע' רשב"ם שהביא תוספתא דאף שהי' אחת עשרה מקבל עליו העשרה ולא הוה כיותר מרובע בסי' הקודם דלא שייך כאן עירובי עריב ואפירי שפירי יהבי זוזא כיון דליכא טירחא ע"ש והפו' שלא הביאו זה נראה פשוט דלא הוצרכו לזה כיון דכבר כ' שם גופי' דבידעינן דלא עריב מקבל הרובע. וא"כ כאן דלא שייך עריב פשוט דמקבל עליו וז"ב:

ס"ג יין הנמכר בחנות שהוא בינוני לא רע ולא טוב כו' לשון זה ל"י לפרש היטב וגם ל"י שינוי הלשון מעשרה קוססות דבס"א דברור בסוגיא דחד מילתא הוא דהרי גבי קידוש אמר אי למעוטי קוסס פלוגתא דר"י וריב"ל גבי ריחא חלא וטעמא חמרא. וגבי ברכה ביין הנמכר בחנות אייתי נמי לדר"י וריב"ל הנ"ל הרי ע"כ דחדא נינהו דהיינו ריחא חלא וטעמא חמרא וז"ב:

ס"ז המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיצה בתוך ג' עיין טור דהיינו אפי' בלא א"ל למקפה דאע"ג דריחא חלא וטעמא שיכרא קיי"ל דהוא שיכרא אשיכרא כהאי לא יהבי אינשי זוזי והיינו בשכר סתם. דבשכר זה דהוה כיין זה קיי"ל דנותן לכתחלה היין הנמכר בחנות דהיינו ריחא חלא כמש"כ בסמוך. והנה ביין מבואר דל"מ אפי' החמיץ בתוך ג' אע"ג דע"כ ביין סתם א"י ליתן לו ריחא חלא א"ש דאכתפא דגברא שוור ואפשר דבשעת מכירה היה יין טוב. וכבר הקשו מהא דהבודק חבית להיות מפריש עלי' דקיי"ל כל ג' ימים ודאי יין וע' ב"י בשם הר"ן ור"ת דאין לנו אלא לומר דהכוונה דכאן בטלטול נתקלקל אבל בלא טלטול גם ביין אם החמיץ תוך ג' הוה מ"ט אפי' לא א"ל למקפה וצ"ע מה שסתמו בכאן וע' הה"מ. וע' שם בטור דאם לא טעמו הוה ספק אפילו לאחר ג"י ואי לא יהיב המעות המוציא מחבירו עליו הראי' והוא מדברי התו' וע' מש"כ בזה בסי' רכ"ד ודו"ק:

ס"ח ואם שינה הלוקח הנקב שלה או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר כו' והנה בשינה הנקב הוה כקנקנים של לוקח וכן משמעות הפו' וא"כ בידוע שיינו מחמיץ עדיין הוה מ"ט. אבל לא מכר ביום השוק הוה כלא אמר ליה למקפה דלא הו"ל לשהויי ואפי' בידוע שיינו מחמיץ לא הוה מ"ט. וצ"ע שהפוסקים הזכירו שניהם בסתם ולא פירשו לחלק בזה ולכ' הוא ברור לחלק ס"ט וכן המקבל חבית יין מחבירו להוליכה למקום פלוני והוזל קודם שהגיע לשם עיין סמ"ע סקט"ו דהביא מחלוקת הפו' בלוקח. והרמ"ה הכריע דביהיב דמי לא מצי הדר ביה ובלא יהיב חוזר בו. ולענ"ד יש ראי' נכונה בב"מ (ע"ד) גבי ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה וזל. ואר"פ דליקבל מש"פ ופריך והא שליח שויא ומשני בתגרא דזבין ומזבין. וע' לעיל סי' קפ"ב דפי' דאין לחייב לשליח במש"פ כיון דלא זבין לנפשי' וכ' עוד דאפי' לא הודיעו שהוא שליח לא חמיר מש"פ כו"ה כיון דלפי האמת ליכא עליו מש"פ ע"ש. וא"כ לפי מה דמשני נמי בתגרא דזבין ומזבין אי ס"ד דבקנין גמור כשפירש שלא לקח אלא להוליך לחבירו והוזל בתוך כך חוזר בו אפי' נתן מעות. א"כ ה"נ לענין מש"פ הול"ל דאפי' לא הודיע לחבירו כיון דבדעתו היה להוליכו לחבירו והוזל קודם חוזר וליכא מש"פ כלל וכמש"כ לענין שליח. וע"כ לומר כהרמ"ה דבנתן דמים אפי' פי' להוליך לחבירו אינו חוזר וה"נ לענין מש"פ וצ"ע:

ס"י האומר לחבירו יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד עד העצרת אם הוא בקנקנים של מוכר והש"ך כ' דנראה כהר"ן דאף בקנקנים של לוקח דסיפא דומיא דרישא דאוקי ריב"ח דוקא בקנקני' של לוקח ואהא קאי יין מבושם עד העצרת. ול"י למה לא ראה דברי התו' והרא"ש דכבר עמדו ע"ז. וכ' נמי דקאי בקנקנים של לוקח אבל קאי אמציעתא דאם ידוע שיינו מחמיץ וה"נ חייב להעמיד לו יין שלא יהיה טבעו להחמיץ קודם עצרת ע"ש. וכן הוא הסברא דלמה יקבל כאן אחריות הקנקנים ודו"ק: