חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב פה

קבלוהו ע"ש. ומכל מקום לא הוה כשליח שטעה. דהכא כיון דידע בהפסיקה ונתרצה אינו אלא כשאר אונאה וצ"ע:

שם ואם א"א להחזיר האונאה אם לוי בקי ולא קבל שכר פטור ע' קצוה"ח לענין הראו לו טבעת אם היא של זהב. וקצב לו שכרו דאם תהי' של זהב יחלוקו בריוח וטעה שאמר שהיא של זהב ואח"כ נמצאת שהיא של נחושת ל"ד לטבח שנוטל שכר מן הכשרות דחייב אם נבלה דהתם אם לא טעה הו"ל שכר אבל כאן אפי' לא טעה לא היה לו שכר כיון דהיא של נחושת ע"ש. ולכאו' צ"ע מסרסור בסו"ס קפ"ו דקצבו לו חצי מה שיהי' ריוח הוה ש"ש. וע' מרדכי בהאומנין שביאר בפירוש דאע"ג דאפשר דלא יהיה לו שכר כלל. מ"מ מש"ה טרח בחנם משום דאפשר דכשימכור יהיה לו שכר ע"ש. ולמה חייב מספק לימא אייתי ראי' דהי' ראוי להרויח ונעשיתי ש"ש. וכן גבי שומר אבידה אמרינן דמשום מגו דלא מבעי למיתב ריפתא לעניא הוה ש"ש ומשמע אפי' לא בא עני כלל ונראה בהסבר הדבר כמו שחלקתי בספרי ב"י לענין ה"ס. דבדבר דהשתא איגלי דמעיקרא לא היה ספק לא שייך ה"ס ע"ש. וה"נ כאן ספק שכר ודאי הוה הנאה ומחשב שכר. ומש"ה גבי שומר אבידה דהיה כל הזמן בספק שכר חשוב שכר. וכן בסרסור דנשאר בספק חשוב שכר. אבל הכא גבי טבעת הרי עכשיו נתגלה דלא היה ספק כלל. אבל גבי שומר אבידה ודאי לא שייך דמתברר אדמעיקרא דודאי דמעיקרא היה ראוי שיבא עני ודו"ק:

סכ"ז הנו"נ באמונה אין לו אונאה כו' עש"ך דאפי' ב"מ אין לו דהא תני לה בחדא מחתא עם ע"מ שאין לך עלי אונאה ולפי זה אפילו יותר מפלגא גם כן אין לו אונאה דהא במפרש פשוט דאפי' ביותר מפלגא אין לו אונאה כיון דמפרש בהדיא ויהיב ליה לשם מתנה. ומ"מ צ"ע לענ"ד דלכאו' יש לדמותו למש"כ הסמ"ע בשם הב"י בסי' קפ"ה סקי"ז דא"ל מכור במה שתמצא. ומכר בפחות הרבה אין המקח קיים דודאי לא היה דעתו על מה שאינו שוה לרוב ב"א ע"ש. וע' מש"כ בסקפ"ב בזה ולכאו' ה"ה הכא דקנה ממנו ע"פ מה שנתן בה זה ועכשיו רואה שרחוק הרבה מן השיווי הוה כדין דשם דבטעות גדול אמרינן דלא היה דעתו ע"ז ואולי דהכא כשרואה החפץ ונתאנה הוא מדין אונאה ובכה"ג אין דין אונאה. ועכ"פ כשלא ראה תחלה מה שקנה. וגם לא ידע המקח נראה ברור דהוא ממש דין דשם ואף דביטל שליחות קול יותר מביטל מכר כדהוכחתי בסי' ר"ד ע"ש. מ"מ כיון דהב"י כ' שם זה מסברא דנפשי' ודאי הוה סברא אלימתא דמהני גם במכר וע' מש"כ בזה בסו"ס של"ג וצ"ע:

סכ"ט אלו דברים שאין להם אונאה כו' והקרקעות והנה במוכר מחובר לתלוש נראה דאם הוא מקנה לו תיכף עם התלישה חשוב הוא כמחובר ואין בו אונאה דהרי תני לה עם תשלומי כפל וכ' התוס' ר"פ מרובה גבי כפל דגניבה במחובר היינו כההיא דעשר גפנים טעונות ע"ש ש"מ בהדיא דאף על גב דהוא תולשם בשעת גניבתו כיון דבשעה זו שהוא גונבם נוטל ממחובר חשוב כמחובר. וכן קיי"ל גבי אכלה פירות מחוברים שמין לה אגב שדה. אע"ג דבאכילה פירות גמורים קיי"ל דאפילו הם מחוברים כיון דבכ"ד חשיב כתלוש הכי נמי הוה כתלוש לשלם כפירות גמורים. וע' תו' ב"ק (נ"ט) דהר"ח למד משם לענין בע"ח ושבועה לענין עומדת לבצור. וה"נ ודאי דיש ללמוד לענין זה דאפי' תולשם השתא כיון דנוטלם מן המחובר ה"ה חשוב כמחובר. דאל"ה לוקי קרא דשמין אגב שדה היינו שטנפה פירות להנאתה במחובר. וכההיא דבעי לאוקי שם (כ"ג) אי פי פרה כחצר המזיק דמי ע"ש. וע"כ דפשי' דגם זה חשוב מחובר. ונראה דגם לענין קנין אי קונה אותם בשעה זו גופה יכול לקנות בכסף ושטר ואין לומר כיון דבאותה שעה ראוי' למשוך אין לעשות כ"א קנין משיכה. דז"א כיון דדינה כמחובר לא איכפת לו אף שאפשר במשיכה. וראי' מע"כ דנקנה בכסף כו' ונקנה גם במשיכה כמבואר בסי' קצ"ו ע"ש:

סל"ג השוכר את חבירו לעשות עמו כו' אי"ל אונאה עסמ"ע דאע"ג דההיקש לקרקע בקרא דוהתנחלתם בע"כ כתיב גם זה שם עבד עליו וכבר כ' התו' במגיל' (כ"ג) ד"ה שמין דמוכרח מכ"ד דגם ב"ח הוי כקרקע ע"ש והוא ברור ועט"ז או"ח סשל"ו וסק"י ודו"ק:

סל"ד שכרו לזרוע לו קרקע כו' וזרע בה פחות מהראוי לה כו' זה שי' הרמב"ם בפי' הש"ס חיטין וזרען בקרקע ע"ש ומקצת מן הראשונים ערערו ע"ז דזה אין הטעות בשיווי אלא בגוף המלאכה שלא נעשתה כראוי ע"ש. דלפי דעתם זה בכלל כל דבר שבמדה דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר אבל כבר כ' רש"י ז"ל דפי' באופן זה לענין מכירה וכ' דבכה"ג דמידי דאומדנא הוא דשכיח דטעו הוה כדין אונאה. ולענ"ד יש הוכחה ברורה לזה מסלע שנפחתה דגם כן הוא חסר במה שצריך ליתן סלע שלימה ונתן חסירה. ואפ"ה הוא בכלל אונאה. והטעם דשכיחא דטעו בהכי. וכן משמע לקמן סרל"ג גבי נמצאו שאינם יפות כ"כ דהוא בכלל אונאה ע"ש. ובזה י"ל הא דבסלע חסירה הוה מדת חסידות לקבלה אפי' אחר כדי שיראה כמבואר בסי"ז ולא תני כן בשאר אונאות [ובאמת בש"מ בשם ר"ה גאון כ' דהוא גם בכל אונאות וכה"ג כ' הסמ"ע בסקי"ד דאפי' אונאת פחות משתות צריך להחזיר לצאת י"ש ע"ש. אבל ל"נ מדאשמועינן גבי סלע דממדת חסידות מחזיר לאחר כדי שיראה ש"מ דהא בשאר מילי א"צ. ונראה דבפחות משתות. ושתות לאחר כדי שיראה הם שוין וכן משמע מסתימת הפו' ולשון יצא ידי שניהם שברא"ש נראה דהוא לשון חומרא בעלמא שרגיל בש"ס] וי"ל משום דהכא הוה מעיקר הדין קרוב למ"ט וכקושי' הראשונים בשי' הרמב"ם כנ"ל דאין האונאה בשיווי אלא בכמות הסלע שצריך ליתן אלא משום שהוא טעות דשכיח דנין גם ע"ז דין אונאה כנ"ל. אבל משום מדת חסידות צריך למדייני' במ"ט דלעולם חוזר ודו"ק. ולפ"ז נראה דלפי מש"כ לעיל דסלע שאינה יוצאה כלל ודאי אינה בכלל אונאה אלא מ"ט. ומש"ה אפי' לאחר שיעור כדי שיראה מקבלה ע"ש. ה"ה כאן בטעות גדול דל"ש בודאי הוא כמ"ט וא"כ אפי' אי נימא דבטלינהו אגב ארעא והוה כקרקע ג"כ חוזר דמ"ט הוא וזה נכון:

סל"ו הקבלן יש לו אונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד כו' הנה הרמב"ם לשי' דאין אומן קונה בשבח כלי. אבל לשי' הפו' דאומן קונה עש"ך סש"ו א"כ בכה"ג הוה מכירה גמורה ופשי' דיש לו אונאה. אבל נ"מ בשליחא דאיגרתא וכההיא דב"ק (צ"ט) ע"ש. והנה הרמב"ם לשי' יש לו ראי' ברורה מההיא דחיטין שזרען בקרקע דפי' שם בשכירות פועל כמבוא' בסל"ד ולא מיבעיא ליה אלא אי הוה כמחובר ותיפוק ליה דאפי' הוה כמטלטלין הא הוי שכירות פועל וצ"ל דקבלנות מטלטלין יש לו אונאה. אבל לפירש"י והתוס' דהתם שפי' שם במכירה אין משם ראי' ומ"מ נראה דגם לשי' יש בזה אונאה מטעם אחר דהרי כ' דהא דלא מיבע"ל באינהו בשיווי החיטין שזרען וכ' דבכה"ג אפי' נימא דהוא כקרקע מ"מ האונאה היא בשיווי חיטין שבשוק שהוא בתלוש ודאי יש לה אונאה ע"ש וא"כ ה"נ בכאן לענין קבלנות במלאכה דהאונאה הוא בכובד המלאכה דהוה כתלוש [ול"ד לשכירות פועל לזמן דהאונאה בעבודת הפועל שהוא כקרקע ודו"ק] א"כ אפי' הוא כדין קרקע יש לה אונאה ודו"ק היטב:

סי' רכ"ח ס"א בהג"ה ומי שמאנה את עצמו מותר להונהו עסמ"ע דכ' דכיון דאינו בכלל דרך ארץ אינו בכלל עמיתך כו' ונראה ברור דהיינו ברגיל בכך וכדאמרינן בסוף החובל סוטה בר בושת הוא. אבל באיקראי אמרינן שם גבי פרע ראש האשה בשוק החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבין ע"ש וז"ב. ויש לפרש ג"כ דכונתם בכעין הך דס"ו איהו דמטעה אנפשי' ודו"ק:

סי"ד ואם אין הכל טועמים אסור ולשון הש"ס משמע לכאורה דכיון דיכול לטעום שרי וכן משמע לשון הרמב"ם בסי"א וכן מוכח יותר בלשון הסמ"ע לקמן סו"ס ר"ל סקכ"א דכ' דמסתמא טעמו ע"ש וי"ל:

ס"כ מכר לו שמן סתם מקבל עליו לוג ומחצה שמרים כו' עסמ"ע ודרישה שהאריך וכבר הסכימו האחרונים דהרמב"ם מחלק בין יין לשמן [וכ"כ הב"י שכ"ה לפי הגי' שלפנינו ברמב"ם] וכמש"כ הרא"ש דיש סברא לחלוק בזה ע"ש [ומש"כ הרב די"ח דמותר לערב דהיינו דס"ל דגם בשמן מותר]. ולפ"ז נראה ברור כמו שהביא הב"י בשם המפרשים דהרמב"ם פוסק שפיר כר"פ. אלא דפסק כר"י. ומש"כ הב"י דלמה פסק כיחידאה א"ש דכיון שיש סברא להחמיר בשמן דהא לר"פ סבר ר"י דבשמן אסור לערב וביין מתיר ר"י בהדיא בס"פ הזהב. א"כ ס"מ שם דסו"פ הזהב דתני דיין מותר ש"מ בשמן דחמיר אסור וסתמא כר"י והוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם. והוא מחוור מאד וברור ומדוקדק בלשון המחבר והרמב"ם ודו"ק:

סי' רכ"ט ס"א המוכר חיטין לחבירו מקבל עליו רובע קטניות