חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב פד

שעה זו. ובזה יש ליישב דברי הדיינין שהביא הטור ותמה הרא"ש עליהם ע"ש:

הלכות אונאה ומ"ט סי' רכ"ז ס"ד בהג"ה מכר לו שוה ס' בנ"א דליכא כאן אונאת שתות דלגבי האחד הוי ב"מ. ולגבי השני מחילה אזלינן בתר המקח כו'. ע' רש"א נ"א תוד"ה שני כו' שתמה ע"ז תמי' מקוימת דאין סברא לזה כלל. דאם לא יהי' האונאה אלא שתות מעות (דהיינו כשיתן נ"א וג' שביעיות דהוא שתות שוה] יהי' בתורת אונאה. וכשיהי' האונאה ביותר [דלא יתן לו אלא נ"א] נלך אחר המקח ויהי' מחילה בזה. וכן להיפך בכה"ג. ודבריו ברורים מאד וכ"כ הסמ"ע דדעת הה"מ והמחבר דבכה"ג הוה אונאה. וכן הוא בש"מ בשם הר"ש. וכן נוטה לשון התו' הנ"ל והרש"א כ' דל"ד ואינו מוכרת. ובחי' בב"ב (קנ"ו) הראיתי פנים לזה בדברי התוס' שם ד"ה זבין חמשא בשיתא ע"ש ואכמ"ל. ומה שתמה הריטב"א ע"ז דבגמרא לא אמר אלא היכא דאיכא שתות מצד אחד כו' לכאו' נראה דכ"ש פחות משתות או בלהיפוך יותר משתות וכקושי' הרש"א אלא דבשתות הוה רבותא יותר. והעיקר דרב אזיל בתר מקח דהאונאה תלויה בו וכמש"כ התוס' ושמואל ס"ל דיש להשוות אונאת מוכר ולוקח באונאת ממונם. וכי היכי דזבין שוה שיתא בשבעה. דלכ"ע הוי אונאה. והרי הלוקח נתאנה שביעית ממונו. ה"נ שוה ז' בשית דהמוכר נתאנה שביעית ממונו. וכן כמו דשיתא בחמשא דהמוכר נתאנה שתות ממונו הוה אונאה. ה"נ ה' בשיתא דהלוקח נתאנה שתות ממונו הוה אונאה. וא"כ לדידי' מה שמשתות לשביעית לכ"א לממונו נכנס בגדר שתות ונכון:

ס"ה אין חייב להחזיר עד שיהא האונאה יותר על פרוטה. זה שי' הרמב"ם בפי' אין אונאה לפרוטות ושי' רש"י עד איסר דוקא דהוא של כסף והרא"ש כ' עליו דליתא דאין מטבע של כסף אלא מעה והביא הך דהטענה שתי כסף. וערש"י ריש קידושין גבי היא פרוטה. ובגמרא י"א שם דנראה ברור לפי שי' רש"י דדוקא בקרא דסתם כסף של תורה הוא כסף צורי דלא הי' באותן הימים אלא כסף זה ולא היה אז אלא מעה ע"ש בתוס'. אבל זה ברור ומוכרח בכ"ד דגם האיסר הוא של כסף וא"כ י"ל דכמו דשל דבריהם הוא כסף מדינה. ה"נ הוי סתם כסף של דבריהם מטבע הקטנה שבמדינה דהיינו איסר וא"כ כאן דליכא כסף בקרא אלא דהוא אומדנא דרבנן דבשל פרוטות מוחל שפיר י"ל דסתם כסף דידהו הוא איסר ודו"ק ושי' הרמב"ם דכל יותר מפרוטה מהני קשה להלום בסוגיא דהמוכר שטרותיו לבושם ע"ש. דמאי פסקא דקניית שטרות לנייר אינה אלא ששה פרוטות שיהא האונאה פרוטה מצומצמת לא פחות ולא יותר דבפחות מפרוטה בל"ה ליכא דין ממון ע"ש ודו"ק. והנה המהרמ"ש כ' ראי' דקיי"ל כמ"ד יש אונאה לפרוטות מהא דא"ר בר"פ א"נ דילפינן גזל מריבית ואונאה והתם קיי"ל בפרוטה וכ"ש אונאה גופי'. וליתא לענ"ד דהא צריך להבין בריש תמורה גבי אי עביד ל"מ דאייתי מריבית דנימא מהני ע"ש. וצריך להבין באונאה ג"כ מ"ט לא אמרינן לאביי דמהני ולמה קיי"ל דמחזיר אונאה נימא אי עביד מהני וצ"ל ע"כ כמו דאמרינן בב"מ (דס"ז) גבי מחילה בטעות. דבאונאה לא ידע דאיתא אונאה דלמחול ע"ש. והוי ככל טעות דחוזר ולא שייך מהני כיון דזה לא הקנה מדעתו לא קנה כלל והוה כגזילה דעלמא וז"ב ומוכרח. וא"כ ע"כ צ"ל הא דפחות משתות מחילה דכן שיערו חכמים דעל אונאת פחות משתות דרך למחול בדרך מו"מ אפי' כשנודע לו אין דרך לתבוע וזה מוכרח. וה"נ אונאת פרוטות לבד דרך למחול. והכל משום מחילה מדרך מו"מ. אבל גוף האיסור ודאי איסורו בפרוטה וא"כ לענין גזילה ודאי לא שייך זה כלל ואי לאו משום מחילה ודאי דה"נ באונאה שיעורה בפרוטה. ואין זה ענין לשיעור גזילה ודו"ק:

ס"ז בהג"ה היה יודע הלוקח בשעה שלקחו שנתאנה ושתק ובתו"ז כדי שיראה תובע לא אמרינן דמחל. והב"ח הקשה דהא קיי"ל בטעות בכדי שאין הדעת טועה הוה מתנה משום דידע ומחל וכ"ש הכא ביודע בודאי והאחרונים נתחבטו בזה ולענ"ד פשוט כמו דקיי"ל בכ"ד דדברים שבלב לא הוה דברים אלא היכא דמוכחא מילתא וה"נ כאן דוקא בכדי שאין הדעת טועה דמוכחא מילתא דאנן קיי"ל דנותן סתם שלא בתורת מכר הוה מתנה. אבל באין הוכחה הוה דברים שבלב ודו"ק. ולענין שיעור בכדי שאין הדעת טועה הנה מצינו במפרש ובקרקעות [ובס"ת ובהמה לר"י] דהוצרך לאשמועינן דעד כדי דמיהן אין אונאה ש"מ דהא בכל מילי עד כדי דמיהן יכול לתבוע אונאה. וע"כ דאכתי הוה כדי שהדעת טועה. ונראה דאין זה תלוי בשיעור האונאה אלא לפי הענין דלפעמים בחפץ אחד טועין הרבה ובאחר אין דרך לטעות אפי' מעט והכל לפי הדברים וז"ב:

סט"ז הרי שהיה דינר זהב בכ"ד דינר כסף כו' וכן אם היה הסלע חסר שתות כו' וכן הוא במתני' לענין סלע בנפחתה והא דלא תני באמת בסלע לענין נתן לו יותר מכ"ד מעות שהוא שיעור סלע או פחות כמש"כ הרמב"ם לענין דינר זהב נראה ברור דדוקא דהבא דקיי"ל לעיל סר"ג דפירי הוה. הוא בכלל אונאה כמו שער של פירות. אבל כספא דקיי"ל שם דטבעא הוה לא שייך ע"ז אונאה ולא הוה אלא כטעה במנין דקיי"ל דפחות מכדי אונאה חוזר ולא שייך אלא בנפחתה הסלע. דזה הוה אונאה. ועיין מש"כ בזה בסל"ד. ואם כן נראה דהרב דפליג וסבר דבמטבע הוה שיעור אונאה אחד מי"ב זה דוקא בסלע שנפחתה. אבל דינר זהב הוה ממש כשאר פירות וע"ש תוד"ה סלע כיון דלא סגי וצ"ע:

שם שאם הי' מוציאן במשקל אפי' כ"ש חוזר וכ"כ התוס' שם במשנה ע"ש:

סי"ז ובלבד שתצא ע"י הדחק כו' עט"ז דהיינו דבאינה יוצאה כלל אפי' לאחר יב"ח חייב להחליפה מדינא. וכן נראה דזה לא הוה בכלל אונאה דאינו חוזר אלא בכדי שיראה לתגר. אלא דהוה מ"ט דיהיב ליה בתורת מטבע וזה לאו מטבע הוא וכן הוא לעיל סע"ד גבי המלוה על המטבע דביוצאה ע"י הדחק היא בתורת מטבע אבל אינה יוצאה כלל לאו מטבע הוא. וע"ש בש"ס ובריש קידושין (ד"ז) אי דלא נפיק כלל היינו דינר של נחושת ע"ש וא"כ אין לך מ"ט גדול מזה דחוזר לעולם:

סי"ח כגון סלע שעמד על שקל ושקל שעמד על דינר ע' ש"ס דדינר הבא מסלע אסור לקיימו. משקל מותר לקיימו. ויש לכוין זה בדברי הרמב"ם ודו"ק:

(סי"ט) הלוקח בדמים אכסרה כו' קנה ומחזיר אונאה עיין מה שנסתפקתי בזה ברסר"ט:

ס"כ המחליף כלים בכלים כו' אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מבשריון הקשו ע"ז דהא ע"מ שאין לך עלי אונאה סתמא ל"מ דלא ידע כמה אונאה אית בה ומ"ש הכא. ובשם הרשב"א כ' דדוקא ממכר אמר רחמנא ולא חליפין. וגם ע"ז הקשו דבכ"ד חליפין בכלל מכר. ויותר יש להקשות זה לפ"מ דכ' התוס' דאע"ג דבעלמא שכירות ל"ק הכא רבי רחמנא ממכר יתירא. וא"כ כ"ש דהו"ל לרבות חליפין שהוא בכ"ד בכלל מכירה. ובנ' הקשה בסוהס"י מהא דמבו' שם דאחין שחלקו ה"ה כלקוחות ויש להם אונאה והא הוי כחליפין ע"ש. ונלענ"ד דבאמת הני תרי טעמי תרווייהו איתנהו ואיצטריכו אהדדי דודאי בלא טעם לא הוה ממעטינן חליפין דבכ"ד בכלל מכירה הוא אלא כיון דדרך חליפין דזה רוצה יותר במחט מבשריון. א"כ שפיר מסתבר דלענין אונאה חליפין לא הוה כמכר כיון דאין דרך להקפיד. וכן משמע בסמ"ע סקל"ה שאחז בשני הטעמים יחד ע"ש. וא"כ באחין שחלקו דאין כונתן על החליפין אלא על החלוקה בשומא. זה הוה מכר גמור ודו"ק. ובאמת יל"ד זה מהא גופה דאיצטריך לרבא לאשמועינן דאחין שחלקו ה"ה כלקוחות ש"מ דחליפין דעלמא אין להם אונאה דאי ל"ה מאי קמ"ל ודו"ק. וע' פ"ת שכ' דהחליף כלים בכלים ומעות נראה דהוה נמי כחליפין ולכאו' אינו ברור דהרי בסל"ג בשכר פועל עם סוס מבו' דמשערינן מה שהוא שכר הסוס ומה שנתאנה חוזר. וה"נ כנגד מה שנתן מעות ע"כ הוא מכירה ולפ"ד יש לחלק וצ"ע:

סכ"ד הא דמוכר כלי תשמישו אין לו אונאה הנ"מ בשתות כו' וי"ח. בר"פ האומנין מבואר דאפי' דרך פועלין לאתגורי בתלתא בעה"ב לא מיתגר אלא בד' הרי דאפי' ביותר מכדי אונאה דרכו להוקיר. ולא מסתבר לחלק דהתם שכירות פועלים דמבו' בסוהס"י דאין בו אונאה כמו לקרקעות שאני. דז"א דהרי עיקר סברת החולקין משום היוקר הרבה וזה לא שייך לענין עיקר דין אונאה כמבואר בתו' ר"פ המוכר את הבית ע"ש. ולכ' היא ראי' נכונה להחולקין ואפשר דהתם לשעבד עצמו לעבד שאני וצ"ע:

סכ"ה נתרצה לגמור המקח ע"פ שומת לוי כו' יש לו דין אונאה ויש דמיון לזה לעיל גבי קבלוהו לדין סתמא דלטעות לא