חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב עט

ראשונה שמניח עכשיו בשביל האם. מניח בשבילה ג"כ בריכה אחת ממה שתלד היא. והא דתני בברייתא שני' היינו דלהאם היא שני'. ולפ"ז יש לה אחת ולהאם ג"כ אחת. והרמב"ם דמפרש דבה היינו הבנות שיש כבר בקן. א"כ כיון דחזינן דלהאם צריך להניח עוד אחת. ה"נ להבנות צריך שתים. וע' סמ"ע שהאריך והשיג על הע"ש דכתב דא"צ להניח יותר דהא הר"ן נסתפק בזה ולענ"ד אין כאן השגה דהא נראה מדבריו בעצמו דספק זה שוה בין לשיטת הרשב"ם בין לשיטת הרמב"ם. וא"כ אף שהר"ן נסתפק בזה. מ"מ כיון דהרשב"ם פשיט לה. וגם הטור פשיט לה מיהו לשיטת הרשב"ם ע"ש למה לא נכריע כן גם בשיטת הרמב"ם. ועוד נראה דלשי' הרמב"ם הוא פשיט יותר בסברא דהא לשי' הרי איכא צוותא טובא וגם בש"ס הוא מוכרח קצת לשי' דהא כבר בארנו דלשיטתו פי' בה דנקט הש"ס היינו הבנות שהי' שם כבר בשעת מכירה ומשמע בהדיא דהא להבריכה השניה שמניח עכשיו עוד להאם. לדידה א"צ להניח כלל. וא"כ ה"ה להבריכות שנניח להבנות א"צ דמ"ש ודו"ק היטב:

בהג"ה בכל אלו הדברים אין חילוק בין מכר למתנה כו' הנה הרב לשיטתו בסט"ז דפסק דמכר בור מכר מימיו גם במכר ואין מכר חלוק בזה ממתנה ואיש. אבל על המחבר והרמב"ם דס"ל דבמכר לא מכר מימיו צ"ע קצת מה שסדרו דין זה דמכר בור אחר מש"כ לחלק דבמתנה עדיף ומשמע דס"ל ג"כ דדינין שאח"ז גם במתנה הוא כן וזה ע"כ אינו דהא מבואר בש"ס דלמ"ד בעין יפה מקדיש גם גבי הקדש הקדיש מימיו וכ"ש במתנ' דעדיפא טפי (דהא במתנה לכ"ע אמרינן בעין יפה נותן) דודאי נתן מימיו וצ"ע:

סי' רכ"א ס"א בהג"ה היה בתפילה קציצה ביניהם וחזר בו אחד וחזרו ומשכו' סתם אמרינן ודאי על קציצה ראשונה קנו. עב"ש סוסיכ"ט. דכן הדין בקדושין ג"כ. ויש בדבר להקל ולהחמיר. ובקצוה"ח השיג עליו דמבואר מדברי הרמב"ן שהובא בט"ז דהטעם משום תרעומות ולא מצינו תרעומות בקדושין ע"ש, ולולי ד"ק מצינו בהדיא תרעומות בקדושין בההיא דקדושין (דמ"ה) הוא אמר לקרובי' והיא אמרה לקרובאי כפתי' ואודי דתהוי לקריבה אדאכלי ושתי אתי קרובי' קדשה בעלייתא אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה כו' הרי דאף דע"כ אודי לה מ"מ קרי לה לא יעשו עולה. וכ"ש בנתרצה האב מתחילה מרצונו. וכ"ש בהן עצמן שנתרצו זה לזה. ואין לך תרעומות גדול מזה דקרי ליה עולה דאפי' גבי מי שפרע דאלים טפי מתרעומת דהא דברים שהוא פחות ממש"פ כמבואר בהדיא בסוגיא דריש הזהב ע"ש. אמר שם גבי בן לוי דאיכא תרעומות בשביל דברים וע"כ דמש"פ הוא חמיר ספי מתרעומות. ובמש"פ כתב רש"י שם דמקרי אינו עושה מעשה עמך משום דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ע"ש, וא"כ כיון דקרי לה הכא עולה פשי' דחמיר יותר מתרעומות. ואף דרבא פליג התם היינו משום דמעיקרא לא נתרצה אלא בע"כ. וגם איכא רגלים לדבר דזה קידשה עכשיו וכ"כ שם הרא"ש ע"ש הא ל"ה ודאי עולה הוא וז"ב ופשוט דה"ה דאין יכולין לשנות התנאים. וכדפריך בסו"פ השואל האי נקטינן בכובסא דלשבקי' לגלימא ע"ש ומ"מ צריך להתיישב להקל:

סי' רכ"ב ס"א נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח בידו עש"ך שהאריך והעלה לדינא דבזמן שיש עדים דלקח מאחד מעות מרצונו אי"נ לומר שהמכירה נתרצה לאחר. אבל כשאין עדים בזה אלא שהוא עצמו מודה. שלקח ממנו מעות מרצונו נאמן שנתרצה לשני. ולכאורה צריך להבין דאפי' יש עדים שלקח מעות ברצונו מ"מ הרי יכול לומר שלא נתרצה למכור לו. וכיון דמקחו בידו אכתי אית לי' מגו דיהיב לי' לשני ואמאי אי"נ. וע"כ משום דכיון דלקח ממנו מעות מרצונו חזקה דנתרצה לו והוה כמגו במקום חזקה אם כן אפי' אין עדים מאי הוה מ"מ הרי הוא מודה בעצמו שלקח ממנו מעות ברצונו והוה חזקה שנתרצה לו. ואי דאית לי' מנו דלא הי' מודה הא אמרינן דל"מ המגו במקום חזקה זו. והנראה בביאור זה עפי"מ שכ' הש"ך בסק"ח סק"ז גבי מגו במקום חזקה דאין אדם פורט בתו"ז דהוה בעיא דלא איפשטא בש"ס וקיי"ל דלא מפקינן מן המוחזק דזה דווקא כשאין החזקה אלא עפ"י עצמו כהתם דטוען לאח"ז פרעתי בתוך זמנו דאי בעי הוה אמר פרעתי אח"ז דליכא חזקה כלל. אבל בטוען החזרתי על שטר פקדון כיון דהשטר הוא לפנינו וחזקה דלא החזיר דשטרך בידי מאי בעי אלא דיש לו מגו משום טענת נאנסו שהוא מצד אחר בזה פשי' דל"מ כנגד החזקה ע"ש שהביא ראי' לזה מדברי הרמב"ן והתו' שכתבו כעין זה בכ"ד. וא"כ ה"נ כשאינו נודע אלא ע"פ המוכר. י"ל דחזקה זו לא עדיפא אלא כהך חזקה דאין אדם פורע בתו"ז דקיי"ל דהוה ספיקא ולא מפקינן מיני'. וה"נ כשמקחו בידו ה"ה מוחזק. אבל כשנודע החזקה עפ"י עדים אחרים בזה הרי אמרינן דפשי' דהחזקה אלימא ול"מ מגו כנגדה וכנ"ל. וא"כ ה"נ אין המוכר נאמן אף שהוא מוחזק ויש לו מגו. וכעין סברא זו כ' הסמ"ע בסע"א גבי מגו כנגד נאמנות ע"ש והוא נכון. והנה כ' הש"ך דגם בנודע מפי הלוקחים ל"מ אפי' מקחו בידו וכן מוכח מדברי ר"י בתו' ריש ב"מ ע"ש. והקשה בקצוה"ח דבכה"ג הלוקח גופי' שמודה דהאחר נתן המעות להימן שנתרצה לו המוכר במגו דאי בעי לא מודה. ולכאורה היה אפשר דכנגד הלוקח יש לנו עדות המוכר. ואף דגם המוכר מסייעו מ"מ הוה מגו דבי תרי דקיי"ל דל"א. ואף שכ' התוספות בקידושין (מ"ג) גבי הן הן שלוחי' ועדי' דנאמנים במגו דאהדרינהו ללוה וכ' דבגוונא דהתם אמרינן מגו דבי תרי משום דהוא לטובתם ע"ש. מ"מ כאן הא לגבי המוכר אינו לטובתו. ובכה"ג אפשר דל"מ והא דאמר התם שלית נעשה עד התם העד אינו צריך למגו דהשליח ע"ש ודו"ק אבל התומים בסי' פ"ז סק"ט כ' דהוכיח בחידושיו דאף דיש טובה לאחד אמרינן מגו דבי תרי ע"ש ועוד דהא הכא הוה הפה שאסר הפה שהתיר וכ"כ התו' בב"ק (ע"ב) ד"ה אי"ל כו' דבכה"ג אמרינן מגו דבי תרי ג"כ [ומיהו בזה אפשר דהכא דבל"ה משום החזקה נ"מ אלא הפה שאסר כו' וכמש"כ בסמוך א"כ תו אין כחו אלא כמגו דעלמא דקיי"ל דבבי תרי לא אמרינן וצ"ע] אבל לפי דברינו דלעיל א"ש דכל הנאמנות של המוכר היא משום בעיא דלא איפשטא בש"ס במגו במקום חזקה. ולא מפקינן מיני' דמוכר דהוא מוחזק. וא"כ כ"ז המוכר. אבל הלוקח ל"מ בחצי האחד שהוא ודאי בחזקת השני ואף שה א ביד המוכר חשוב כתכום משניהם כמש"כ התו' בריש מציעא. וא"כ לא שייך מגו כלל דהא הוה מגו להוציא דלא אמרינן. ואף דה"ה נותן דמים מ"מ גם בכה"ג ודאי חשוב מגו להוציא וכן מוכח ע"כ גם בל"ה דהרי כ' התו' שם דבאומר חצי' שלי אינו נוטל אלא רביע ואי"נ במגו דכולה שלי דהוה מגו להוציא וכיון דהרי מוקמינן מתני' שם במו"מ צ"ל ע"כ דאף דנותן דמים היה מגו להוציא [ועש"ך סוסקל"ג שהאריך בזה ולכ' צ"ע דהרי מוכח כאן בהדיא דזה חשוב מגו להוציא ואפשר דדווקא התם ס"ל להש"ך דלא הוה מגו להוציא דמעיקרא הי' נודע החפץ בחזקתו י"ל דבכה"ג דנותן דמים לא הוה מוציא וצ"ע]. אלא אפי' בחצי השני נמי י"ל דהנה צריך להבין דלכ' מאי בעי בש"ס אי אמרינן מגו במק"ח הא ע"כ חזקה עדיפא דהא בחזקה דאין אדם פורע בתו"ז מהני להוציא ומגו להוציא ל"א. וצ"ל דבאמת גם בעיא לא הוה אלא במקום דהוא מוחזק ומסייע לי' חזקת ממון למגו וי"ל דמגו וחזקת ממון עדיפא טפי מחזקה. וא"כ זה דווקא היכי דהוא בחזקתו לגמרי אבל כאן אף בחצי השני אין בחזקתו לגמרי ותדע דבזה צריך שבועה מדין המשנה ובמוחזק לגמרי א"צ שבועה וא"כ בכה"ג דלא מסייע חזקת ממון למגו ודאי ל"מ במקום חזקה. וכיון דללוקח ל"מ המגו להאמינו א"כ תו לא היה גם גבי מוכר הפה שאסר ושניהן אינן נאמנין כנודע החזקה מפי אחר וכנ"ל ודו"ק:

שם וכ"א מהם נשבע כתק"ח ע' טור דאם המוכר מעיד כדברי האחד נשבע השני ש"ד משמע דאף דנותן דמים איכא ע"ז ש"ד וכן מוכח ע"כ שם בש"ס דהוה ש"ד בכה"ג דהא אמרינן בהדיא גבי הילך אי אמרת הילך פטור מתקני רבנן שבועה דליתא כתה בדאוריי' כו' ומשמע מצריכותא דסוגיא דבמו"מ מורה התירא דדמי קא יהיבנא דליכא נ"מ בדמים ש"מ דאף בכה"ג איכא שבועה דאורייתא וכן מוכח בב"ק (ק"ה) דאמר גבי וכחש בה פרט למודה בעיקר כיצד שורי גנבתי אתה מכרת לי כו' ומפרש דא"ל לא נתתי לך דמי שקול תורי בזוזי. ומדמפרש בכה"ג ולא אמר באומר לו לא נתתי לך דמי ויהיבנא לך השתא ש"מ דבכה"ג כיון דרוצה לטול בדמים לא מיקרי מודה בעיקר ואיכא שבועה וצ"ע דהא בכ"ד לענין קרקעות וכל מילי גמרינן כלהו שבועי משבועת הפקדון.