חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב עח

לנחום דס"ל דסתם חמור למשאוי. וה"נ כלי רכיבה לדידן. ואי נימא דלנחום שו"ד אינן מכורין באינן עליו ה"נ או"מ לדידן וא"כ ג"ז הוה אבעיא דלא איפשטא. אבל עדיין לא נתיישב דלפ"ז למה תלי להו דוקא אהדדי דהוה ליה למבעיא גם או"ד בין בזה ובין בזה מחלוקת ונ"מ בסתרי אהדדי כגון שהחליפו חמור על חמור, וע"ז היה גם שו"ד. וע"ז לא היה גם או"מ. דלפי מה דתלי להו אהדדי אם ירצה להחזיק באו"מ אפילו אינן עליו. א"כ ע"כ לפרש פלוגתא דנחום ורבנן ג"כ באינן עליו דהא לפ"מ שכ' בשיטתם אינו זוכה לרבנן באו"מ באינן עליו אלא א"כ דלנחום גם שו"ד מכור אפילו באינן עליו וא"כ לפי הבעיא דהש"ס לפ"ז בעודן עליו גם רבנן מודו אפי' בשו"ד. וצריך הוא ע"כ ליתן לזה השו"ד שלו שהיה עליו. ואי הוה אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת. הא הו"מ לזכות בתרוייהו דלנחום מכר שו"ד אפילו אינן עליו וה"ה או"מ לדידן אפילו אינן עליו. ומ"מ שו"ד לרבנן אינן מכורין אפילו עודן עליו. ואפשר דלא מסתבר ליה כו"ה ודו"ק:

ולכאורה לפי שיטת התוס' בכתובות ד"ט דבס"ס מוציאין ממון ע"ש א"כ אפילו נחוש לספיקא דשיטת רמ"ה ורשב"ם דהוה בעיא דלא איפשטא מ"מ הא עכ"פ גם לדידהו הוה זה ספיקא ולדידן הוא ספק גם אי קיי"ל כשאר פו' דלא בעי כלל באו"מ ובודאי הוא מכור וא"כ הרי מוציאין בס"ס. אלא די"ל כמש"כ הש"ך ביו"ד סוסק"ד דספק בעיא דש"ס לא מצטרף לס"ס והוא מוכרח ע"כ אם נפסק כן לדינא דמוציאין בס"ס דהא כ' הרא"ש בב"ק פ"ב ס"ב גבי בעיא דהית' מהלכת במקום שא"א לה אלא א"כ מנתזת דתפס אפי' ח"נ אין מוציאין. ואף דהוה ס"ס ספק דבא"א לה הוה רגל ופטורה ברה"ר לגמרי וספק דאפי' הוה שינוי כקרן. מ"מ דילמא יש שינוי לרביע נזק ולי"ל מיהו הח"נ. ואפ"ה מהני אפילו תפיסה ואין מוציאין מידו וכ"ש דא"מ בזה ממוחזק כבר וע"כ דזה לא קרי ס"ס ואכמ"ל:

סמ"ע סקי"ד ומיהו אם פירשו בשעת מכירה בין לרכיבה בין למשא קנה גם השק. לענ"ד יש ללמוד כן מדברי הרב ס"ח בהג"ה גבי צמד ובקר דאם פירש לרדיא קנה הצמד. וה"נ בחמור למשא ופשוט:

ס"ח ואם טעה בכדי שאין הדעת טועה לא בטל המקח שמתנה נתן לו ושיטת ר"ח ור"ה גאון בטור כל"ק דס"ל דל"א מחילה גם לרבנן. ולענ"ד סוגיא דהמפקיד (ד"מ) גבי פלוגתא דר"י ורבנן גבי מוכר שמן מזוקק דפריך לר"י ולימא מדלא ערבת אחולי אחיל ומסיק ר"י לטעמי' דל"ל מחילה דתנן מכר את הצמד לא מכר את הבקר כו' ומשמע דהא טעמא דרבנן שם משום מחילה דאי לא אמרינן התם כלל מחילה לכ"ע א"כ ודאי לא שייך לאתויי התם. וכן ר"פ שם פריש בהדיא טעמא דרבנן משום מחילה ע"ש. וא"כ סוגיא זו כל"ב דהיינו שיקול הדעת וצ"ע:

בהג"ה אבל אם פירש לרדיא מכר הצמד עם הבקר צ"ע דא"כ אפי' לא פירש. הא פסק בסמוך דהיכא דמסייע רובא לדמים אזלינן בתר הו"ד וה"ה הכא דהא קיי"ל בריש המוכר דרובא לרדיא זבני. והוה ליה למיזל בתר הודעת דמים. וצ"ל דהכא דמי צמד בבקר לא הוה אפי' שיעור שתות ואפשר דליכא בזה הו"ד. וע' מש"כ בסוסרי"ח וא"כ היכא דמגיע לשתות דהוה הודעת דמים גם בסתם מכור וצ"ע:

ס"ט המוכר את השפחה כו' אבל לא מכר את השירים והנזמים וטבעות כו' ואם א"ל וכל מה שעלי' כו' משמע דווקא לשון זה שכולל הכל וכה"ג מחלקינן בב"ב בין חמור וכליו לחמור וכל מה שעליו ע"ש הא א"ל בגדים סתם אין תכשיטין בכלל וכן משמע בהדי' בסי' רמ"ח סי"א אמר לתת לה בגדיה כל מה שמקרי בגד בכלל בין בגדי חול בין בגדי שבת ומשמע בהדיא דוקא בגדים אבל תכשיטים לא ע"ש וצ"ל דאע"ג דבלשון תורה תכשיטין בכלל בגדים כדמוכח בברכות (מ"א) לענין בית המנוגע שמטמא בגדים בשהייה כדי א"פ. ומבואר שם דתכשיטין בכלל דתני טבעותיו באצבעותיו כו' ע"ש וגם בלשון חכמים מצינו בכ"ד כה"ג משמש בשמונה בגדים. ואחד מהן הציץ דאינו בתורת בגד אלא תכשיט כדאיתא בשבת (ס"ב) מנין לתכשיט כ"ש שהוא טמא מציץ (וכן בזבחים (י"ט) דצלצל קטן הוה יתור בגדים אפי' אין בו ג' על ג' משום דחשיב. ונראה נמי דה"ט שהוא תכשיט והוה דומיא דציץ ודו"ק]. וצ"ל דמ"מ לענין מכירה אזלינן בתר לשון ב"א ולא הוה תכשיטין בכלל [וע' דברי הריב"ש שהביא הב"י סצ"ה סמ"ה לענין ב"ח אינו גובה מכסות אשתו שכ' דלא נזכר אלא בגדים ומיני מלבוש ולא תכשיטין ע"ש וזה ודאי צ"ע דלכאורה בלשון חכמים גם תכשיטין בכלל בגדים כנ"ל ואולי יש לחלק בין לשון בגד לכסות וצ"ע. וגם צ"ע לענין נדרים דאזלינן ג"כ בתר לשון ב"א וע' ביו"ד סי' רי"ז סכ"ז הנודר מכסות מותר בשק ויריעה וחמילה וצ"ע] ומ"מ קשה לי בהך דהכא דכיון דבסתמא ג"כ הבגדים מכורין א"כ בפירש בגדים בהדיא הו"ל למימר דהוה יתורא וכיון ללשון תורה דגם תכשיטין בכלל וצ"ע:

ס"י בהג"ה וי"א דאפי' מכר לו פרה ושפחה סתם אם הם מעוברות הולד מכור. בקצוה"ח כתב ראי' מתמורה כ"ח גבי ה"ז שלמים וולדה עולה דמוכח בהדיא דבסתם גם הולד שלמים ואין לדחות דהקדש שאני דבעין יפה מקדיש. דמשמע בסוף הסי' דבמטלטלין לא אמרינן עין יפה אפילו במתנה דעדיף טפי מהקדש ע"ש. אבל לענ"ד מ"מ הוא נדחה מטעם אחר דהא אמרינן בסו"פ המוכר את הבית דאפילו למ"ד דלי"ל מקדיש בעין יפה מקדיש. מ"מ לענין חרוב המורכב מודה דאף דאינו מכור במכירת השדה. הוא מוקדש כשהקדיש השדה לפי שיונקין משדה הקדש. וא"כ ה"נ לענין ולד אפי' ל"א עין יפה כאן מ"מ כיון דיונק מאמו ודאי הוא מוקדש. אבל במכר אין כאן ראיה וז"ב. ולענ"ד יש ראיה נכונה מהא דממעטינן בכ"ד גבי אתנן הם ולא ולדותיהם. ונחזי במאי מיירי אי עיברה אח"כ בל"ה מותר דקי"ל זה וזה גורם מותר. ואפי' נרבע ונעבד מותרין כשנרבעו ולבסוף עיברו. ואפי' גם הזכר נרבע ונעבד משמע כל הסוגיא דתמורה (ד"ל) דשרי ע"ש. וע"כ דהיינו כשעיברה ואח"כ עשאה אתנן וכ"כ בהדיא התו' בב"ק (ס"ה) ד"ה הם דאיירי בעיברה ואח"כ עשאה אתנן ע"ש והנה בפירש בהדיא דעושה גם את הולד לאתנן פשי' דגם הולד נאסר. וכדאמרינן בכ"ד דממעט באתנן הקדישה ואח"כ נעשה אתנן ומוקי לה בולדות קדשים כו' ע' זבחים (קי"ד). וע"כ דאיירי בנתן לה הפרה בסתם. וכן מוכח מדברי התוס' שם שכ' דמש"ה שרי באתנן דמסתמא עיקר דעתה אפרה ע"ש. וא"כ מוכח ע"כ דדוקא בדין אתנן איתמעט. אבל מעיקר דין הקני' ע"כ דדידה הוה. דאי מעיקר דין קני' לאו דידה הוא א"כ למ"ל מעוטא דלא ולדותיהם בל"ה אינו אתנן ואפי' הוא נותן לה מרצונו כיון דמן הדין לא קנתה גם בלא הך מעוטא פשי' דלא נאסר דמתנה בעלמא הוא כדמוכח ברי"פ השוכר את הפועל דאפילו בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה מותר וע"כ דמן הדין נקנה לה הולד ממילא בשעת קנין הפרה ואפי' נתן לה הפרה סתם. וה"ה לענין מכירה. דאתנן נמי דין מכירה הוה. ואפילו נימא דהא הוה מתנה כ"כ דבמטלטלין לא שייך עין יפה כנ"ל ודו"ק:

סי"ב האומר לחבירו ראש עבד זה מכור לך ראש חמור זה מכור לך מכר חציה. כבר נתעוררו כל הפו' דלפנינו הגירסא בריש ערכין דוקא גבי הקדש הקדיש חציה אבל במכירה משמנין ביניהן. והנה רש"י נתקשה באמת בזה. והתוס' כ' משום דמקדיש בעין יפה מקדיש. אבל גם זה קשה דכ"כ דמשמע מכל הפו' דבמטלטלין לא שייך עין יפה. אבל באמת לכאורה לפי הדין יש להוכיח ג"כ דהוא חצי' דהא קיי"ל בסי' קע"ו דשור לחרישה ועומד לחרישה. זה נתן מנה וזה נתן מאתים השכר לאמצע. וע' תו' כתובות שם דפי' סוגיא דריש ב"ב לדידך דלית דינא דגוד או איגוד בכור ופשוט דהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה כיצד חולקין דהיינו דעבד ובהמה טמאה ודאי הוה כשור לחרישה דחולקין לאמצע. ומסיק עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים כו' ופי' דאינו דומה לשותפין דנשתתפו מדעתן אבל התם לא נשתתפו מדעתן ע"ש. וא"כ כאן במוכר לו ודאי הוה כנשתתפו מדעתן. וא"כ ממילא השכר לאמצע אע"ג דזה דוקא אי לית דינא דגוד או איגוד אבל לדידן דאית לן דינא דגוד כו'. הא יכולין לחלק בגוד או איגוד. לענ"ד זה שייך כששותפין בערך הדמים זה שליש וזה שני חלקים. שייך שפיר סברא זו או תן לי השליש או אתן לך הב"ש. אבל כששותפתן זה הראש וזה הגוף לעולם הוה עליהן דין זה דהוא לאמצע. ולא שייך כלל גוד או איגוד דחלק זה שוה כזה. והוא מוכרח מאוד. ואי מתה באמת נראה דלכ"ע אין לו אלא הראש שקנה. וה' יאיר עיני:

סי"ח אם היה בה אמהות ובנות בעת מכירת הפירות מניח בריכה ראשונה לאמהות כו' וב' בריכות להבנות כו' זה שיטת הרמב"ם דמפרש בש"ס הא בה הא באמה. דבשעת קני'. מסתמא יש בנות ואמהות [ובה היינו הבנות]. ומניח להאמהות עוד בריכה ויהי' לה שתי בריכות עם הבנות הראשונות. ולהבנות מניח לה ג"כ שתי בריכות. והרשב"ם מפרש בה היינו להבריכה