חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב עז

אותה לשדהו. דהיינו כדין דהתם וז"ב. ובעיא דג"א דלעיל סרט"ז יש לחלק ודו"ק:

סי"א מכר שדה ונעשית גינה כו' לשון הטור קודם שהחזיק בה ועב"י אבל הרשב"ם כ' קודם שהחזיר כו' ע"ש:

סט"ז המוכר את השדה שהלוקח יודע אותה אפילו אמר שיש במדתה מאתים ואין בה אלא ק"נ בסמ"ע סקמ"ז תמה שלא הביאו דברי ה"ה דאפי' אינו אלא מחצה ג"כ הגיעו ובסקמ"ח הוסיף שלא הביאו הא דכ' הטור דאפי' אינו שוה דלא כהרמ"ה ע"ש. ואין כאן תמיה דהרי הביאו בסרל"ב ס"ז דברי הנ"י שכ' אהך דהכא אפי' אמר על עץ שהוא זהב ע"ש:

סי"ז א"ל בי"כ עפר פלוני אני מוכר לך אע"פ שאין במדתו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא מקום הנקרא בי"כ. ע' תוס' ב"ב (ד"ז) שכ' דהוא שידע הלוקח שיש לו קרקע הנקרא בי"כ דאי ל"ה הטעהו כו' ולא הזכירו זה הפו'. ולכאו' מדכ' דצריך לה"ר שנקראת בי"כ משמע להיפוך דאי שצריך שידע הלוקח היה צריך ראי' שידע הלוקח ודוחק לומר דאי אייתי ראי' שנקראת כן תו נאמן שידע. עוד הקשו שם דלימא הדמים מודיעין ותי' בדאוזיל גבי' ואינו נותן לו אפי' דמי לתך. וגם בזה לא נראה כן מדברי כל הפו'. ולכאו' היה אפשר דלא כ"כ אלא לר"י דס"ל דהדמים מודיעין אבל לדידן דקיי"ל כרבנן לא שייך הו"ד. ועוד דשי' ר"י בר"פ המוכר את הבית דבקרקע ליכא הודעת דמים וא"כ י"ל דהכא קיימו בשי' התי' הראשון שם דלא ס"ל הכי אבל להר"י שם לא קיי"ל כן. אבל נראה דהתו' כאן כ' כן לכ"ע ע"פ שי' בר"פ המוכר פירות דהיכא דיש רובא וחזקה דסתרי אהדדי מהני גם לרבנן הדמים מודיעין. וה"נ הוה כרובא דרוב בי"כ ודאי הכוונה לבי"כ ממש. גם יש לומר כשי' רשב"ם שם דהיכא דאינו סותר הלשון כלל לכ"ע אמרינן הדמים מודיעין ע"ש היטב גבי וליחזי אי דמי רדיא לרדיא ולקמן בסר"כ ס"ח. ואפשר דבהני גווני אפי' בקרקע אמרינן הו"ד ודברי' א"ש. אבל נראה בשי' הפוסקי' שהשמיטו כל דבריהם דקשיא להו סוגיא שלימה דב"מ (דק"ד) גבי בית השלחין זה ויבש המעין מנכה לו מן חכורו דפריך ולימא שמא בעלמא זבינא לך מי לא תניא בי"כ כו' ע"ש. וחזינן בהדיא דאף דשם ודאי הרי אינו יודע הלוקח כיון דבשעת מעשה באמת היה המעין וכן ע"כ לא מיירי באוזיל גבי' דהא מיירי לענין לנכות לו מחכורו ואפ"ה פריך מהך דהכא. ואין לומר דבהא דהתם הוא דבר מועט ולא שייך הו"ד דהא משמע בהדיא בסר"כ ס"ח דאף על אונאת שתות שייך הו"ד דכ' שם גבי הא דלא אמרינן הדמים מודיעים אלא אם יש בו אונאת שתות צריך להחזיר אונאה ע"ש ש"מ הא במקום דשייך הו"ד גם בשתות שייך. וא"כ מי לא משכחת דביבש המעין נפחת שתות. וש"מ דלא אמרי' בזה הו"ד. וגם א"צ שידע הלוקח. ובאמת י"ל דלפי מש"כ הרמב"ם בזה דא"ל בי"כ פלוני דיחד לו הבי"כ לא צריך שידע. וגם ל"מ הו"ד דבי"כ זה קבל עליו ודו"ק:

והנה לעיל בס"ח מבואר דבי"כ זה סתמא פחות רובע לסאה מנכה. ופי' שם הרב דהיינו דוקא שעדיין נקרא בי"כ ע"ש. ולפ"מ שביארנו דאפי' ביש נ"מ בדמים י"ל שמא בעלמא. א"כ לכ' אם עדיין נקרא בי"כ למה צריך כלל אפי' לנכות הא יש לומר שמא בעלמא. אבל הוא פשוט דהתם אין הכוונה שנקבע על הקרקע זו שם בי"כ. אלא כל שאינו חסר הרבה עדיין הוא נכלל בשם בי"כ דעבידא אינשי שלא לדקדק על חסרון כ"ש ולקרותו בי"כ. ואפי' בלשון תורה מצינו כיו"ב בכ"ד. כמו במלקות ארבעים יכנו וע' רא"ש סוף פסחים גבי ספירה. אבל מ"מ כך הוא הכוונה לנכות לו הדמים ודו"ק:

סכ"ד ואם א"ל כל נכסי אפי' בתים וכל המטלטלים עש"ך דבמתנה אפי' לא אמר כל הוה המטלטלין בכלל. ויש ראי' לדבריו לעיל סו"ס רט"ו דמבואר שם דכל מה שנקנה במכר אם אמר כל מה שבתוכה נקנה במתנה אפי' לא אמר כל מה שבתוכה ע"ש סמ"ע סק"מ:

סכ"ה האומר לחבירו כו' ע' טור דאם אין לו שום שדה שקנה מראובן אלא שנקראת על שם ראובן קנה שדה זו ע"ש:

סי' רי"ט ס"ב ואין בה ט"ק עב"י בשם המגיד דבגינה גם כאן הוה השיעור חצי קב. ומשמע מדבריו דהוא גם כן דוקא בא"י ובש"מ אמרינן כ"א לפי שעורו המבואר בסקע"א ע"ש ופשוט דה"ה כן בסרי"ח גבי שאם היה ט"ק מחזיר לו קרקע ע"ש. וכן בסומי"ז גבי מצר ארעא דמינה פליגא ט"ק ופשוט:

שם הרי הדבר מסור לב"ד כפי מה שיראו לאיזה דרך דעתן נוטה בש"ס אמרינן עלה שודא דדיינא וכ' הרא"ש דשודא דהכא ודאי הפי' כפי מה שיראו הדיינים ולא כמו בעלמא דקיי"ל כר"ת כפי מה שירצו בלא טעם. ונראה סברתו דבשלמא בכל שודא דאין הדבר בחזקת אחד מהם שפיר אמרי' כיון דע"כ צריך למסור לאחד נתנו חכמים הברירה לב"ד. אבל כאן כיון דהוא בחזקת המוכר. למה יפסקו חכמים להוציא מידו בלא שום טעם כיון דגם אם ישאר בידו אינו שלא כדין. וע"כ דהכא תליא לפי מה שיראו הדיינין בסברא וצריכין להוציא מידו והוא נכון אמנם לענ"ד התו' אינם מודים גם בזה וס"ל ע"כ דבכ"מ דאמרינן שודא יש לפרש בשוה דהוא כפי מה שירצו בלא שום טעם. דהרי הקשו על מה שפירש"י בכ"ד כפי מה שדעתן נוטה. דהא בגיטין אמר מה שירצה שליח יעשה וקרי לה התם שודא כו' ש"מ דס"ל דאין לחלק בלשון שודא ובכ"ד הוא שוה דאם יודו דבהך דהכא הוא כפי שיראו בטעם דוקא. א"כ אע"ג דבגיטין הוא כפי מה שירצה י"ל שפיר דבשאר דוכתי הוה כשודא דהכא דהוא בטעם. וע"כ דס"ל דשודא הוה לעולם בלא שום טעם וגם הכא ג"כ בלא טעם וצ"ע. ועוד צ"ע דגם הרא"ש גופי' בפרק חזקת סימן כ"ג הביא ראיה זו דגיטין ולשי' תיקשי ג"כ הכא. וע' מש"כ בסי' ר"מ בזה בארוכה ודו"ק:

ס"ד סיים לו את הזויות כו' קנה כפי מה שמצר לו כו' ע' טור דמ"מ צריך להשלים עליו שיהי' ט"ק:

ס"ו היה לו שדה ומכר מקצתו כו' אם כתב לו ואלין מצרנהי קנה חצי השדה. כאן פי' כל המפרשים דהיינו דלשון זה גופיה הוא יתירא לייפות כחו. וצ"ע שלא פי' כן לעיל סרט"ו גבי חנויות בית הבד דאיתא בש"ס לשון זה ממש ופי' דהיינו שכ' לו מצרים החיצונים ולמה שינו פירושו מבכאן. ואף דזה נראה ברור דצריך שם שיהיו החנויות בתוך המצרים דאי קיימי חוץ למצרים לא מסתבר שיהני לשון זה ליפוי כח כיון דקיימי חוץ למצרים. מ"מ נ"מ אי ליכא מצרים כלל דקיי"ל בכ"ד דקונה מה שנקרא על שמו. וא"כ י"ל דיפוי כח זה מהני גם לענין החנויות. ואף דאפשר דזה נכון דאם כ' מצרים החיצונים הוו החנויות בכלל גם בלא לשון יתורא הזה. כיון דא"ל בפירוש וכל תשמישי'. והוה כלא שיירית לענין בור ודות או מרחץ וביה"ב בחצר ע"ש. מ"מ אין לדין זה מקום בש"ס לפי פירושם כאן וצ"ע. וגם יש לעיין שם לדינא בכ' לו לשון זה אי מהני לייפות כחו ודו"ק:

סי' ר"ך ס"א המוכר את הספינה כו' ואת הכבש כו' לשון הטור והכבש שעולין בו ממנה ליבשה כו' ועסמ"ע סק"ד דהיינו הכבש העומד הספינה גופה לצאת להפתח ויש עוד כבש שעומד מפתח לחוץ ע"ש. ויש ראי' ברורה דבסו"פ כל כתבי איתא מעשה בר"ג וזקנים שבאו בספינה בשבת ועשה גוי כבש וירדו בו כו' הרי דקרי ירידה מספינה ליבשה. והטור כ' עלי'. וע"כ דבכבש שמתוך הספינה להפתח הוא עלי' ומהפתח לחוץ הוא ירידה כדברי הסמ"ע ודו"ק:

שם ולא את המרצופין כו' ובאומר לו כל מה שבתוכה מכורין. ולכ' יש לעיין מ"ש מבית הבד בסרט"ו ס"ב דאפי' א"ל כל מה שבתוכה אין המרצופין מכורין. וצ"ל דמטלטלין למטלטלין גרירי טפי. וכדמשמע בס"ט גבי שפחה ומש"ה כאן אפי' הסחורה שבתוכה הוא מכור וצ"ע:

ס"ד מכר את הצמד לא מכר את הבקר את הבקר לא מכר את הצמר ובהג"ה ואם קשורין יחד מכורין. פי' דמכר צמד מכר בקר אבל מכר בקר לא מכר צמד. וכההיא דקרון ופרדות בס"ב כן משמע בב"י בשם הרמב"ן. ולפי מש"כ בהג"ה ס"ח דבפי' לרדיא מכור גם הצמד. א"כ י"ל דגם בקשורין מכר בקר מכר גם צמד דהא אפי' בחמור דסתמא אינו למשאו אלא לרכיבה מבעי ליה בש"ס בכלי משא בעודן עליו. כ"ש כאן דרובא לרדיא די"ל בפשי' דמהני קשורין ועודן עליו וצ"ע:

ס"ז המוכר את החמור מכר את האוכף והמרדעת אפי' אינן עליו ושי' הרמ"ה והרשב"ם דבאינן עליו הוה ספיקא. ויש קצת עד לדברי' מדמסיק בבעיא דשק ודסקיא או"ד באינן עליו מודה נחום דאין מכורין. ולכאו' כיון דלא קיימא לן כותיה כיון דאוקמוהו בשי' א"כ למה ליה לפרושי טעמיה. אלא הו"ל למיבעי אי פליגי רבנן אפילו בעודן עליו או לא. וע"כ דס"ל דאו"מ לדידן הוה כשו"ד