חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב עו

ס"ד המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו כו' אבל סיימי צריך ליתן טפי. ונראה לי ממשמעות לשון הה"מ בשם הר"י מיגש דהיינו ד"א כשיעורא דמתני' ובריי' שם ובהא לא פליגי דייני גולה ע"ש היטב והיינו שכ' הרמב"ם בפ"ג מהלכות פיאה דדרך היחיד ד"א ע"ש:

סי' רי"ח ס"א האומר לחבירו בי"כ עפר כו' ה"ה בפחות או יותר לפי חשבון כ"כ רשב"ם גבי טרשים דר"י ע"ש:

בהג"ה ואין בהם רובע הקב. עסמ"ע שנדחק בזה. ולענ"ד פשוט דכוונת הרב דברובע במ"א אפי' אינו גבוה עשרה אינו נמדד וכמש"כ המחבר בס"ה. והנה שיעור בית רובע הוא עשר אמות על י"א כמפורש בפ"ב דכלאים וא"כ משמע בהדיא שעד עשר אמות ה"ה נמדד עמה. ודלא כדעת הרמב"ן שכ' דבד"א אינו נמדד. והסמ"ע עמד בזה למה השמיטו דברי הרמב"ן שהוא מהירו' ע"ש ולענ"ד כמש"כ. אמנם במה שכ' הסמ"ע בשי' הרמב"ם דנוטלם המוכר בלא דמים דהיינו בפחות מרובע [בגוונא דאינו נמדד] אבל ברובע לא וכמש"כ הרמ"ה הוא נכון ויש דוגמא לזה בסקמ"א סי"ד גבי חזקת ג"ש דצונמא פחות מבית רובע נקנה באכילת שאר כל הקרקע אבל בית רובע לא ע"ש וז"ב:

ס"ב והי' הד"ק מובלעין בתוך חמשה כו' בש"ך סק"א מבואר דבפחות מד"ק א"צ לכל התנאים האלו וכ"כ ר"ש ותו'. ומ"מ קשה קצת דכל הני דינין דס"ז וס"ג ליהוי בשיעור מצומצם כחוט השערה דוקא לא פחות ולא יותר. וכן תמהו התו' בב"מ (ל"ח) ד"ה מחלוקת בכדי חסרונן ע"ש. ולולי ד"ק הי' מקום לפרש גם בזה לפי חשבון אלא דהוכרחו לפרש כן משום בעיא דרובן במיעוטה ומיעוטן ברובה משמע דדוקא משום דאיכא מיהו ד"ק שלימין הא ל"ה לא חיישינן למבלע בפחות מרובה של שדה אבל כ"ז לפי גי' ומיעוטן ברובה אבל גי' הרמב"ם או מיעוטן יש לפרש לשי' באמת דהוי תרי בעיא ואין להאריך וצ"ע:

בהג"ה והן גבוהין ג'. והרשב"ם כ' דכל שהוא פחות מגובה עשרה לא שייך לחלק בין גבוה ג' או לא ע"ש. אבל הר"ש לשי' דפי' כל הני תנאי דוקא באינו ראוי לזריעה וא"כ ודאי אפי' אינן גבוה ג' וסברת הרא"ש דכ' דבלא ג' כארעא סמיכתא ודאי אינו שייך אלא בראוי לזריעה וע"כ דחולק בזה על הרשב"ם. וצ"ע לדינא דלכ' לשון הש"ס טרשים שאמרו דהיינו סלעים אמרינן שם דסלעים ודאי אינו ראוי לזריעה ובהא דוקא בעיא הני תנאי וכשי' הר"ש וצ"ע:

ס"ד וכן אם הי' עפר למעלה וסלע למטה כו' ה"ז ספק בביאו' הגר"א מפרש אפי' גבוהין עשרה. אבל הסמ"ע בסק"ג כ' בהדיא דאפי' סלעים הראוים לזריעה כגון שיש עליהן עפר הרבה אינו נמדד ואין כאן ספק. וכן מסתבר כיון דבנקעים מסיק אפי' ראוי לזריעה משום שאין אדם רוצה בב' וג' מקומות ה"נ בסלעים כיון שגבוה עשרה. ואף דבש"ס אמר דיקא נמי דתני דומיא דסלעים דאינו ראוי לזריעה. היינו דסתם נקעים מצד עצמם ראוי לזריעה. וסתם סלעים מצד עצמן אינו ראוי לזריעה. וא"כ י"ל בפשוט דהכי אמרינן דתני נקעים דומיא דסלעים באינו גבוה עשרה. וסלעים דומיא דנקעים בגבוה וז"ב. וה"ז ספק שבכאן נראה לפרש דהוה באינה גבוה עשרה. אלא דמבע"ל בד"ק אי בעי מובלעין. ואפשר דס"ל להגר"א ז"ל כשי' הר"ש שכ' בסמוך דבנקעים ראוים לזריעה ל"ב כלל כל הני תנאי ודו"ק:

ס"ז האומר לחבירו בי"כ עפר אני מוכר לך מדה בחבל כו' לשון התו' ד"ה אלא כו' דאם התנה לתת לו בי"כ מי מצי למיתב ליה בי"כ פחות רובע לסאה וסברא הוא דאפי' ע"י ניכוי לא מקבל לוקח כו'. ופירשו דהא דאמרינן דבי"כ סתמא הוה כהן חסר הן יתיר היינו בעומד לתוכה. והנה פשוט דל"ד נקטו חסר רובע דה"ה חסר כ"ש הוה מ"ט דבי"כ דוקא מצומצם קאמר וגם נראה פשוט דלשון מדה בחבל ודאי מיהו אינו מגרע כחו יותר מבי"כ סתם. וא"כ הא דאמרינן הכא דמדה בחבל מקבל ע"י ניכוי ע"כ דה"נ איירי דוקא בעומד לתוכה. דאם לא הזכיר מדה בחבל הוה אמרינן דהוה מחילה עד רובע ובהזכיר צריך לנכות. אבל עכ"פ באינו עומד לתוכו ודאי ל"ג מבי"כ סתם דאפי' ע"י ניכוי ל"מ. וכן מפורש בהדיא בדבריהם שם בד"ה פיחת כו' דהך דינא דמדה בחבל קאי דוקא בעומד לתוכה ע"ש. וכן מוכרח כיון דמפרשי בעיא דהש"ס בבי"כ סתם בעומד לתוכה. א"כ כיון דאייתי לה למדה בחבל לפשוט בעיא דבי"כ סתם ודייק דוקא מדה בחבל הא סתמא כהן חסר כו' ואי דהתם אפי' אינו עומד בתוכה ליכא למפשט וע"כ דפשיטא ליה דהא נמי איירי בעומד לתוכה. אמנם הרש"א כ' דלפר"י בדיבור הקודם שם אמרי' דלשון מדה בחבל משמע כך לפי חשבון ולפ"ז א"צ עומד לתוכה. אמנם האמת יורה דרכו כהרש"ל דאין כאן מחלוקת. דהר"י ל"כ אלא היכא דבי"כ סתם לא הוה קפידא כלל. גם במדה בחבל לא קפדינן אלא אניכוי אבל היכא דבי"כ סתמא משמע קפידא כ"ש מדה בחבל והר"י הוצרך ליישב דאפי' בעומד לתוכה לכ' הא מ"מ כיון דהזכיר מדה למה לא הוה כטעה במדה דעלמא דקיי"ל דהוה מ"ט וחוזר ותי' דלשון מדה בחבל לא הוה כהטעהו במדה ודו"ק. אבל זה ודאי דלא מגרע האי לישנא משמעות סתם בי"כ וזה מוכרח. ויש לתמוה על הסמ"ע שכ' בפשיטות כאן ויותר מפורש בסקמ"ב. ובסרל"ב סק"ב דנראה מדבריו בהדיא דאפילו אינו עומד לתוכה לא בטל המקח בחסר. ולא העיר כלל דעכ"פ לשי' הרשב"א בתו' שם ודאי אינו כן וגם אין לנו מחלוקת מפורשת על זה והפו' פי' בבי"כ סתם דקאי בעומד בתוכה וה"ה במדה בחבל וצע"ג:

ס"ח א"ל בי"כ עפר זה אני מוכר לך ה"ז כמו שפי' בי"כ עפר בין חסר בין יתר ע' בש"ס דאיבעיא להו מעיקרא בי"כ סתמא ופשוט מהא דתניא בי"כ אני מוכר לך כבי"כ כו' בין חסר כו' ובעי למדחי דה"ק איזהו בי"כ שהוא כבי"כ דא"ל הן חסר כו' ודחי לה דא"כ אני מוכר לך אני מוכר לך למ"ל אלא ש"מ סתמא כהן חסר כו', והנה חזינן לפ"מ דבעי למידחי דאף בבי"כ סתמא הוה קפידא בא"ל כבי"כ הוה כהן חסר. וא"כ לכ' דבכבי"כ אפי' אינו עומד בתוכה הוה כהן חסר דבכבי"כ חזינן דלא קפיד. וצ"ע שלא פירשו הפו' בזה ואפשר דזה פשי'. וצ"ע בלשון רשב"ם שם ד"ה הן חסר כו' כלומר שא"ל בי"כ הן חסר כו' ודו"ק:

בהג"ה וי"א דוקא שפחת שעדיין נקרא בי"כ כו' נראה דעד שתות ודאי עדיין נקרא בי"כ דהא בסימניו ומצריו הוה שיעורא עד שתות אפי' למחילה ואף דודאי גם שם בעינן דהוא נקרא בי"כ דמ"ש. וע"כ דבשתות מיקרי בי"כ ודו"ק:

שם יתר על כן יחשוב על כל הרבעים כו'. עב"י דשי' הר"י מג"ש דדוקא בהי' התוספת ט"ק מחזיר גם הרבעים. אבל בלא הגיע לט"ק אינו מחזיר אלא המותר על הרבעים. ולולי שאיני כדאי היה נראה שי' מחוורת מאוד מדתנן במתני' מעיקרא שאם שייר בשדה ט"ק מחזיר לו קרקע ואח"כ תני ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא כל הרבעים כולן. משמע בהדיא דקאי דוקא אט"ק דאי ל"ה הו"ל למתני תיכף איותר מכאן יעשה חשבון וטעמו נראה דבאמת כל הרובע הוה מחילה אלא היכא דהוה ט"ק הוה כמכר לו בי"כ בתוך שדותיו דנותן לו מכוון. וה"נ הרי יש לו שדה שלמה סמוכה. וא"כ נראה דזה דוקא בהותיר אבל בפוחת יותר מרובע בזה אפי' הוה היתר על הרבעים ט"ק אפ"ה אינו מחשב אלא החסרון היותר מרובע אבל חסרון הרובע אינו מחשב דבזה אין לחלק בין ט"ק או לא ומדוקדק מאוד הא דתני לה במתני' עלה דחזרה דוקא ולא תני על החשבון ולא את המותר מחשבין אלא כל הרבעין אלא דבפיחת באמת אינו עושה חשבון אלא על המותר ורווחא שמעתא. עוד היה נראה לי שזה פי' הש"ס בר"פ המוכר פירות גבי הא דר"ה דאם בא לנפות מנפה את כולה דאייתי הך דהכא ודחי לה כיון דאיכא ט"ק הוה ארעא חשיבתא באפי נפשה ומהתי' שלא פירש שם הרשב"ם ע"ז כלל והיה נראה ברור דזהו שי' הרי"מ ודו"ק. והנה מבואר בסרכ"ט דקיי"ל כהך דחויא דהא קיי"ל כלישנא דקנסא וא"כ כאן בקרקע לא הוה שייך סברא זו אלא ע"כ כדדחי דש"ה דאיכא ט"ק וכנ"ל. וע' מש"כ בסש"ו ודו"ק. אמנם לפי ס"ד ע"כ לא דייק מתני' כמש"כ וצ"ע. ובש"מ מצאתי שפי' בהא דכיון דאיכא ט"ק חשיב דהיינו ר"ה לשי' דס"ל הכא דט"ק אפי' בבקעה גדולה והוא נכון וא"כ אין ראי' וצ"ע:

ס"ט ואם היה התו' סמוכה לשדה מחזיר לו קרקע שהרי סומך אותה לשדהו הנה השמיטו בעיא דש"ס בור מהו שתפסיק כו' ריכבא דדיקלא כו' ונלענ"ד דס"ל דהני בעיא איפשטא לעיל גבי דיני דבר מצרא דאמר התם אפסיק משונתא או ריכבא דדיקלא אם יכולין להכניס בה תלם אחד על פני כולה אית בה דדב"מ והובא לעיל סקע"ה. וה"נ כאן בכה"ג חשובים שדה אחת וזה שכ' כאן שהרי סומך