חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב עב

אפי' חיוב נדר דאי ל"ה מאי מקשה למה צריך להפר כיון דדין נדר חל בכה"ג ע"ש ודו"ק:

סי' רי"ג ס"א המוכר פירות שובך כו' אלא הוא מוכר שובך לפירותיו כו' ע' סרי"ב ס"ז הואיל הדבר כן שכ"מ שצוה שכר בית זה לעניים כו' ומשמע דוקא מדין נדר הא ל"ה ל"מ. ולמה לא אמרינן הבית לשכירות. ומיהו לפמש"כ הסמ"ע דדוקא כאן לפי שלא אמר פירות יונים אלא אמר פירות שובך א"כ לא שייך שם. אבל לעיל סר"ט ס"ד בהג"ה משמע דווקא דמי היין לכשימכר הוה דבר שלא בא לעולם. הא דמי היין סתם אמרינן יין לדמיו ע' תוס' גטין (ס"ו) וצ"ע:

שם שהרי הוא כמוכר אמת המים לחברו שהוא נהנה מכל מה שיצוד בה. ע' קצוה"ח סי' ר"ט הביא קושי' הש"מ. דא"כ למה הוצרכו לתקן במה שתעלה מצודתי היום משום כדי חייו הא יכול לעשות קנין תורה שיקנה המצודה לדגים. ולענ"ד כעין שחילק הסמ"ע בסרי"ב גבי דין נדר. דדוקא באתי ממילא. וה"נ לא שייך שובך לפירותיו אלא באתי ממילא כעין פירות שובך ודבש כוורת אבל כאן אפילו היה המצודה לגמרי שלו אם נטל אחד מצודתו שלחבירו וצד בה. ודאי אין בעל המצודה זוכה בדגים. וא"כ לא שייך כלל מצודה לדגים. ולענ"ד הוא נכון:

ס"ב הביצים והאפרוחים עצמן שיש בשובך ל"ק אותם בעל השובך כו' ומשום לא תקח האם על הבנים נגעו בה כו' לפיכך הרוצה להקנותם לאחרים מטפח על הקן כו'. יש כאן מקום עיון לענ"ד. דהא מבואר בב"מ (ק"ב) דאי אפשר לשום אדם לזכות בו משום איסור שלוח דתיכף שישלח האם יזכה לו לזה חצירו. ואפילו קטן שזכה בלא שילוח אביו של קטן חייב להחזיר לו משום דרכי שלום. והנה כ' הרא"ש בנדרים (ל"ד) בשם הרא"ם. גבי הי' מונחת לפניו ככר של הפקר ואמר ה"ז הקדש מועלין בה דאיירי כשאין אדם שם שיזכה בה וכיון דבידו לזכות. כל שבידו לאו כמחוסר מעשה. ויכול להקדישה וה"נ כאן. דמשום איסור א"א לאחר לזכות בה ודאי הוה כבידו. וא"כ למה אינו יכול עכשיו להקנותם. וכבר הוכחנו כן בסו"ס ר"ד דמשום איסור חשוב ג"כ כדידי' יעוי"ש. ודוחק לומר משום קטן דאין לו אב דיכול לזכות ולקטן לא נוכל לחייב משום דרכי שלום. דא"כ בלא שכיחי הני קטנים. יהי' יכול להקנות. ולא משמע כן. וכן ברי"פ שה"ק אי דחזי קן בעלמא ואקדשי' מי קדוש איש כי יקדיש את ביתו א"ר מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ע"ש ולדברי הרא"ם הנ"ל הרי בכה"ג שפיר יכול להקדיש. ע"כ נראה לי לחדש דהך סברא דבידו לאו כמחוסר מעשה. היינו כעין דאמרינן אליבא דר"ש בכל דוכתא כל העומד לפדות כפדוי דמי וכל העומד לזרוק וכו' וה"נ כיון דזה רוצה לעשות כן והוא בידו ומחשב כבר כזכה בה. ולפ"ז כאן דאיכא איסור על הזכי' לא שייך כלל לומר שיהי' כזכה דאם הי' אפשר לזכות כבר הי' זוכה לו חצירו אלא דאיכא עליו איסורא וא"כ גם זה גופי' שיהי' חשוב כזכה בה מעכב עליו האיסור וצ"ע:

סי' רי"ד ס"א מכר את הבית לא מכר את היציע כו' אבל פחות מד"א ה"ה בכלל בית אפי' אינו פתוח לתוכו והוא מהטור. ולענ"ד הרמ"ה שהביא הטור בסמוך לענין עלי' ודאי דחולק בזה דהרי ס"ל דבעלי' שבחלל הבית בפתוחה לתוכה נמכרת אפי' יש בה ד"א דזה גריע מיציע עב"י. ואפ"ה כ' דבאינה פתוחה לתוכה אינה נמכרת אפי' פחות מד"א ע"ש. א"כ לשי' כ"ש יציע דעדיף דבד"א אינה מכורה אפי' פתוחה כ"ש דבאינה פתוחה אינה נמכרת גם בפחות מד"א. ויש לתמוה דהטור יחלוק עליו מעצמו. וגם לא הביאו כלל לחולק וגם המחבר והרב סתמו בזה וצע"ג:

שם וכן העלי' שע"ג הבית כו' זה פי' הרי"ף באפתא ופסק כמ"ד אפתא מזדבנא וכ' דסוגיא כותי'. ולכאורה אפשר דכוונתו אהא דתני ר"י שם שלש שמות יש לו וכו'. ואם כן חזינן דיציע הוי סביב לבית כמו שהיה במקדש ולא ע"ג מיהו ע"כ צריך ליישב קרא למ"ד אפתא. וצ"ל ע"כ דלא אמר אלא דגם אפתא הוי נמי יציע וכ"ש בדקא חלילא כדאמרינן בש"ס וא"כ לא הוי סייעתא כלל. אבל מצאתי בש"מ דיש לדקדק מסו"פ חזקת הבתים דמפרש עלי' דמתני' אפתא כו' משמע דמתני' קרי לי' עלי' ולא יציע. שוב ראיתי בנ"י בבריי' דלקמן דס"ה שם בין כך ובין כך לא מכר את הבור ואת הדות ואת היציע דמשמע דהוי בדקא חלילא שהוא חשוב בפ"ע כמו בור ודות אבל אפתא מזדבן ע"ש. ונראה בכוונתו דאפתא שהיא בתוכה וע"ג ודאי הו"ל למימר דמהני לשון היא וכל מה שבתוכה. אבל בדקא חלילא דהיא חוצה לה ל"מ לשון וכל מה שבתוכה וע' במש"כ בסי"ב בהג"ה:

בהג"ה אבל מי שהודה שמכר ביתו לחבירו הכל בכלל כו' הנה באו הדברים בכאן סתומים. ומפורש בב"י דבהודאה א"צ לומר ולא שיירית והטעם דמצרים החיצונים ודאי הוי גילוי דעת דהכל מכור אלא דבלא כ' ול"ש הוא הוכחה להיפוך. וכ"ה לשון הש"ס מדהו"ל למכתב ול"ש כו' ובהודאה דאין דרך להאריך בלשונות נשאר הוכחה דמצרים והכל בכלל. אבל בלא"ה ודאי גם בהודאה אין הולכין אלא אחר הפחות שבלשונות כדקיי"ל בכ"ד. והנה לפ"ז ל"מ אלא במצר לו מצרים החיצונים דבמכירה בכתבו ול"ש מכורין בהודאה מהני אפי' בלא כ' ול"ש וכנ"ל. אבל בלא מצרים החיצונים דאפי' בכתב ול"ש אינן מכורין כמבו' בהדיא בב"י בשם הר"ן וכמשמע פשטא דמתני' דתני סתמא דלא מכר. אם כן גם בהודאה לא עדיף ממכר וכ' ול"ש ואינן מכורין. והנה בלשון הסמ"ע נזכר גם בור ודות ולפ"ד תלי זה במחלוקת דס"ב בהג"ה גבי ול"ש דלשי' הרא"ש שם דלגבי בור ודות ל"מ ול"ש אפי' מצר לו מצרים החיצונים ה"ה דהודאה ל"מ בזה אפי' עם מצרים החיצונים והרשב"א י"ל לשי' כנראה בהדיא מדברי הרב בהג"ה סרט"ו ס"א שהי"א שם דהוא הרשב"א ס"ל דמהני ונ"ש לגבי בו"ד ומשה"נ ס"ל דמהני גבי הודאה אפי' בבור ודות וכ"ז ברור:

ס"ב בהג"ה בד"א [דלוקח בו"ד יש לו דרך] כשאין לו דרך חוץ מזו כו' לכאו' יש כאן מקום עיון דהא בש"ס אמר אפלוגתא זו דרו"ש אי הלכה כר"ע דיש לו דרך דאזלי לטעמיי'. בפלוגתא דאחין שחלקו אי יש להם דרך או חלונות. ועיין בריש מכילתא (ד"ז) דכ' התוס' שם דפלוגתיי' הוא בשיש לו אור ממ"א דאל"ה פשי' דלא שוו מידי ופשוט דה"ה לענין דרך. וא"כ חזינן דאיירי כשיש לו דרך בל"ה וה"נ מסתמא לענין לוקח. וצ"ל דסוגיא דשם הוי דוק' לפי המסקנא דהכא דמסיק דצריכא ובאחין שחלקו אמרי' בעינא לדור בו כהיכי דדרו ביה אבהתא וזה שייך אפי' יש לו דרך אחר אבל גבי לוקח פשי' דביש לו דרך אחר אין לו דרך. ותדע דע"כ צ"ל כן לפירשב"ם דפי' בההיא דס"ח דע"מ שדיוטא העליונה שלי דבלא תנאי אינו בונה כשנפלה. ול"ד להבית והעלי' של שנים שנפלו דהתם באחין שחלקו ולכ' הא מדמי להו הכא דאי אחין משיירין להם דרך ה"נ מוכר. וע"כ דלפי המסקנא דמסיק צריכא ל"ד וע' מש"כ בס"ס קנ"ד ודו"ק:

ס"ד לא כתב לו עומק ורום אין לו באויר ולא כלום בין בבית בין בחצר כו'. לפי פשוטו משמע דיכול לבנות ע"ג החצר וכן נראה מהא דמסיק דשדה אינה עשויה לבנות ע"ג. וצריך להבין לענ"ד מ"ש ממכר בית ושייר חצר לפניו דמבו' בסי' קנ"ד סכ"ח דאינו יכול לסתום אורו וה"נ נהי דל"ק הרום מ"מ היאך יסתום אורו. ומיהו י"ח שם ואפשר לומר דה"נ דאם לא יהי' יכול לבנות עליו ל"מ לי' זה האויר כלל שייך לומר גם בזה נזקי' לא זבין לי' ועוד י"ל דאין חזקת אורה למעלה כמבו' שם סכ"ה ע"ש וצ"ע:

שם וי"א שאינו יכול לחפור תחת הקרקע שלא יזיק ואם כן מה מועיל שיור עומקא שאם חפר הלוקח ה"ה של מוכר כו'. והא דאין הלוקח יכול לומר דלא חפרתי אלא משום דסברתי דיהי' שלי צ"ל דעיקר החששא בשעת החפירה אבל כשהוא חפור כבר אין שום חששא וממילא ה"ה של מוכר. ועוד מצינו כעין זה לעיל בסי' קנ"ג ש"ך סק"ב גבי זיז פחות מטפח דכשהוציא על חצר חבירו זיז פחות מטפח דאין בעל הזיז יכול למחות בבעה"ח מלהשתמש בו וגם אינו יכול להסירו אע"ג דבתחלה אם היה בעה"ח רוצה לסמוך עליו אפי' כ"ש ודאי היה יכול למחות שלא לסמוך עליו כלל ע"ש. וצ"ע אי הלוקח יש לו ההוצאה שהוציא על החפירה כיורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות וע' נ' סקכ"ח ודו"ק:

ס"ו אבל אם מכרה המוכר לאחר ונפלה לה אזדא ליה כו'. כ"כ הרמב"ן והטור תמה עליו דלמה לא יהי' ללוקח זכות המוכר. והנה הטור לשי' דהנה הרשב"א בתשובה שהביא ממנה בהג"ה ס"ה כ' דשייר אויר למוכר יש להסתפק אי משייר מקום לאויר כמו פ"ד. וא"כ יכול ג"כ למכור לאחר. או ל"ד לפ"ד דהתם דליתנהו בעולם ע"כ צריך לשייר הגוף לפירות אבל הכא המוכר יכול לשייר ליה האויר כמו שהוא. ולפ"ז אינו יכול למכור לאחר