חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב עא

משום קנין ודאי מהני הודאה] ועוד דלא שייך הכא גבי קדושין סברת סילוק כלל דא"כ במה יהיה הקדושין. דזה הוה שייך לענין שתקנה את המעות שפיר מהני שהוא מסלק כחו. אבל במאי תתקדש היא דהא אפי' מקדש במלוה ל"מ דבעי דווקא שיבא לרשותה קנין חדש וא"כ ודאי לא שייך שתתקדש במה שהוא מסלק עצמו וע"כ דס"ל דלגמרי הם שלו ויכול להקנותן וא"כ ע"כ דס"ל למהרמ"פ כהבעה"מ דכל שמתרצית נעשה שלו ממילא ויכול להקנות אבל צ"ע שלא הזכיר כלל דהוא מחלוקת הרמב"ן והרז"ה. ומ"מ לדינא באמת צ"ע לענ"ד שיטת הרמב"ן בזה דלמה גרע זה מקנין אודיתא דקיי"ל דאפי' לא הוה שלו אי מודה השת' דדידי' הוא יכול זה להקנותו כמבואר בתוס' רי"פ הזהב גבי היה עומד בגורן דהקשו דליקני ליה המעות באודיתא ויפדה בהן המעשר ובודאי א"י לפדות בדבר שאין בידו להקנותו וע"כ דפשיטא דיכול להקנותו ולמה גרע כאן משום דכפר קודם ונפקע ממנו. מ"מ כי מודה השתא אפילו היה שלו מעולם הרי הוא ניקנה לחבירו בההודאה וצע"ג:

ש"ך סק"ה ומי שיש לו משכון ביד אחרים כ' התו' דיכול להקדיש ולמכור היתר על החוב וי"ח [ביו"ד סרכ"א] ויש לחלק דבמכירה כ"ע מודו דיכול למכור. ולכ' הי' נראה ראי' ברורה ומפורשת מב"ק (מ"ט) גבי משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו דזה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר ואי לא הי' יכול למכור הגר בחייו כ"ש שלאחר מתתו אינו נעשה הפקר שיזכה בו אחר. אבל באמת אינה ראי' כלל דהרי הספק של הש"ך ודאי אינו משום דבע"ח קונה משכון דכנגד היתר מן החוב כבר ברר הש"ך לעיל סע"ב סקמ"ז דאינו קונה ע"ש וכ"ש הכא בקרקע דאיירי בי' הש"ך כאן כבר כ' התו' בב"מ (ס"ז) ד"ה ושביעית דאין ב"ח קונה משכון קרקע ע"ש. וע"כ דהספק משום דאינו ברשותו ומשועבד לזה ואפי' בקרקע קיי"ל דכל שאינו יכול להוציאו בדיינים מיקרי אינו ברשותו כדאיתא בריש ב"מ גבי תקפו כהן ע"ש. וא"כ הרי זה לא שייך כלל בההיא דב"ק דהתם הרי אתי ליד הזוכה וזכי בי' ואתי כבר לרשותו ואין כאן מעכב. ואפשר עוד דהתם במיתת הגר נפקע השעבוד לגמרי. דשכנגד מעותיו קנה לגמרי והשאר הוה כפקדון בעלמא ודו"ק. ומ"מ נראה כיון דכל הספק הוא משום אינו ברשותו א"כ לפי"ז כ"ש דבהשכירו השכירו לזמן הול"ל דכל הזמן הוא כאינו ברשותו טפי ממשכון וכבר מבואר לקמן רסשי"ב דיכול המשכיר למכרו ע"ש וכן בס"ה כאן דיכול הבן למכור אף דהפירות לאב עד שימות. וכן בכתובות (נ"ט) קרקע זו שמשכנתי לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה וכל היתר על החוב הוה כפדוי' ועומדת ודו"ק:

וע' יש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ג דהסכים כשי' הפו' דיכול להקדיש אמנם במטלטלין כ' דאפי' שאולין ביד אחרים מיקרי אינו ברשותו ואינו יכול להקדיש ובקצוה"ח השיג עליו מדברי התו' ב"ב סו"פ הספינה גבי לוקח כלי מבית האומן דכ' דע"כ דהחיוב באונסין הוא משום דחשוב תיכף כלוקח דאי הוה כשאלה א"כ למה אמרי' גבי עובדא דקרי שם דאינו יכול להקדיש כו' ע"ש הרי דס"ל דמשאיל יכול להקדיש וכן כ' גבי גונב מבית שומר דחייב כפל ולא ממעטינן כמו גונב מן הגנב דהתם אינו ברשותו אבל גבי פקדון הוה ברשותו. וא"כ הרי גם בגונב משואל חייב כפל כדמוכח ברי"פ המפקיד גבי שואל עד שישלם ע"ש. ותמהני עליו דהרי הרש"ל בעצמו הביא ראיות אלו דיכול להקדיש פקדון שביד אחרים בפרק מרובה גבי הרשאה ע"ש ולא אמר כאן דא"י להקדיש אלא על משך ימי שאלה דמשועבד לי' לשואל לזמן זה. וא"כ מההיא דכפל גבי שואל לק"מ כיון דמ"מ יכול להקדיש עכשיו על אחר זמן שאלה חשיב ברשותו. ועל אח"ז השאלה פשוט דגם לדידי' ל"ג מפקדון בעלמא דקיי"ל דיכול להקדיש ול"ג משדה שמשכנתי לך לעשר שנים דיכול להקדיש עכשיו לכשיפדנה אפי' למ"ד דאינו יכול להקדיש בתוך הזמן כמש"כ שם הרש"ל. ומההיא דקרי פשוט דלא הוה שאלה אלא עד שיבקרנה ואח"כ כלה זמנו תיכף ופשוט דיכול להקדיש וז"ב. וסעד גדול לדברי הרש"ל מתשובת הרשב"א שהביא השיך בספ"ו סק"י דאפי' בע"ח אינו גובה בתוך ימי השאלה דהוה כמשועבדים ממש. וא"כ כ"ש שאינו יכול להקדיש דודאי מיקרי אינה ברשותו לזמן זה אבל לאח"ז ודאי מודה דיכול להקדיש ולק"מ ודו"ק:

סי' רי"ב ס"א לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה כו' זה שי' הרמב"ם דס"ל לפרש בש"ס יאכל פלוני פירות דקל זה היינו אפי' בפ"ד דאיתנהו כבר בעולם ל"מ משום דהוה דבר שאין בו ממש. וצע"ג לענ"ד בבעיא דדקמ"ט שם יהנה בהן מהו מי אמרינן דליתהני מידי בעלמא או דלהוי כולהו במתנה אבל אי פשי' לי' דכוונתו למתנה ודאי מהני ומה בין לשון יהנה ליאכל ואין לחלק דהתם בשכ"מ דהא דין זה ג"כ בש"ס גבי שכ"מ ע"ש וצע"ג:

ס"ה ומה הפרש בין מוכר שדה זו לפירותי' למוכר פירות שדה זו לחבירו כו' עט"ז שלמד מכאן דמוכר שדה לפירותי' אין לו אלא פירות שנה זו דומה למוכר פירות שדה זו ע"ש. ולולי שאיני כדאי קשה לענ"ד בזה דלכאורה לשון לפירותי' משמע כ"ז שעושין פירות וכעין ההיא דסו"פ השואל. שואל אדם בטובו לעולם משום דמשמעות בטובו היינו כ"ז שהיא ראוי' וה"נ לכ' לפירותי'. וכן יש לדקדק מההיא דכתובות (נ"ט) גבי קונם שאני עושה לפיך דמוקי בש"ס באומר יקדשו ידי לעושיהן ופי' התו' בקידושין דהיינו ידי למעשיהן והרי זה כמו דקל לפירותי' ע"ש וריב"נ אמר התם יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו. הרי דמשמעות ידי למעשיהן היינו לעולם. ואולי י"ל בדעת הט"ז דס"ל לחלק כמו דמחלק הש"ס בסוכה (מ"ה) אליבא דשמואל דלולב דמפסיק לילות מימים כל יומא מצוה באפי נפשי' סוכה דלא מפסקה לילות מימים כל שבעה כחד יומא דמי. וה"נ פירות שדה שהן מופסקין שנה שנה הוה כל שנה מילתא באפי נפשה וי"ל דלא הקנה אלא פירות שנה זו. אבל מעשה ידי' דלא שייך להפסיק בזה דחדא עשי' לעולם כולם כחד לעולם ונמכרים כולם בכלל ובסו"פ רה"ג משמע לי קצת דדווקא צאן לגוז נפקא תיכף אחר גיזה מרשותו הא צאן לגיזתה הוא לעולם מדלא נקט שם צאן לגיזתם וכלשון הש"ס בב"מ שה לגיזתה ובכ"ד. ולפמש"כ י"ל דגיזה נמי הוה כידי למעשיהן דהרי הצמר הולך וגדל תמיד בלא הפסק וצ"ע. ועכ"פ נראה דמוכר בית לדירתו לא הוה כידור בו דדעת יש פו' דהוה שעה אחת אבל לדירתו משמעותו לעולם כידי למעשיהן. ולשון הסמ"ע סק"ג דבית לדירה הוה ג"כ שעה אחת ע"כ צ"ל דלשון לדירה הוה כלדור וכההיא דצאן לגוז הנ"ל אבל לדירתו הוה כ"ז שראוי לדירה וצ"ע:

ס"ט בהג"ה וזה חולק על הרמב"ם דסובר דאמר לכשאקנה יהי' הקדש חייב לקיים דבריו כו' ובסמ"ע כ' דהרמב"ם לא כ' אלא במה שיוציא אילן זה דאתי ממילא מה שאין כן קנין דאינו בידו ולא אתי ממילא ויש לעיין דהא מוכח בס"ז דגם שכר בית דלא אתי ממילא דהרי צריך להשכירו חייב לקיים מטעם נדר. דהא אחרי שכ' דבעניים חייב לקיים מטעם נדר. מסיק הואיל והדבר כן שכ"מ שצוה כו' כל שכר בית זה לעניים זכו כו' ש"מ בהדיא דגם ע"ז קאי שחייב מטעם נדר. ואין לומר דבכה"ג נמי כיון דיש לו בית חשוב דמי השכירות אתי ממילא וכדאמרינן מה לי הן מה לי דמיהן דא"כ גם קניית בית כשיש לו הממון לחשוב אתי ממילא וכ"כ התו' דיותר ימצא לקנות מלמכור וצ"ע. ועש"ך שכ' ראי' לדברי הסמ"ע מההיא דכתובות בית זה שמכרתי לך לכשאקחנו ממך תקדש דלא קדשה והנה צ"ל דמשמע לי' דלא קדשה היינו דאינו קדוש כלל ואינו מחויב לקיים אפי' מטעם נדר ולענ"ד יקשה לפ"ז סוגיא דסו"פ המוכר את הספינה גבי בור ושובך דפליגו בהקדישן רקנין ואח"כ נתמלאו ומוקי לה במים הבאים דרך חצירו לבור ויונים הבאין דרך שובכו לשובך. ופליגי אי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולמ"ד אדם מקדיש דבר שלבל"ע אמרינן דכוונתו הי' דכשיבאו לרשותו יתקדשו וא"כ אפי' למ"ד דאינו מקדיש מ"מ הא זה ודאי חשוב אתי ממילא ועדיפי משכר בית דהכא לא חסר מעשה כלל ולשי' הרמב"ם דיש כאן חיוב מטעם נדר א"כ למה לא נאמר גם למ"ד אין אדם מקדיש דכוונתו הי' להתחייב מטעם נדר דכשיבאו לרשותו יתקדשו. ודוחק לחלק דמטעם נדר לא אלים כו"ה לכלול על מה שלא פי' בהדיא דהרי גם למ"ד אדם מקנה קיי"ל גבי מכר דיכול לחזור קודם שבא. וע"כ דעיקר הדבר כאן משום נדר וע"כ צ"ל לשי' דבאמת הא דלא קדשו היינו שאין קדושה יורדת עליהן מעצמו אבל מטעם נדר שפיר מיחייב וא"כ ה"כ נפרש בהך דכתובו' ואולי משום דבב"ב לא אמר אלא אין מועלין בהן שייך טפי לומר דחייב משום נדר וצ"ע. ועוד אפשר דבכתובות משמע לי' טפי דאינו מחויב כלל אפי' משום נדר דהא אייתי לי' אהא דקונם שאני עושה על פיך יפר כו' משמע דגם בהך דהכא ליכא אפי' דין נדר וביותר אפשר דקונמות גופיי' דהתם הוה ג"כ בכלל נדרי הקדש שמתחייבין מטעם נדר לשי' וא"כ ע"כ מוכרח שם דבהאי גוונא ליכא כלל