חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב סו

וכמכר ע"ש]. ואפילו לא התנה כלל בשעת המשכונא לשם תנאי זה מהני התנאי ע"ש:

שם בהג"ה וי"א דאם בתחילת משכונא הקפיד שלא למשכן רק זו הקרקע קנה בלא מעכשיו. לכאורה נראה דמ"מ לא עדיף ממקדש לאחר ל"י דקיי"ל ברי"פ האומר דיכולין לחזור בתוך ל"י וע' לעיל סי' ס' לענין שעבוד דאיקני וצ"ע:

עוד שם וכן אם א"ל אם לא אפרע לך לא יהיה לך פרעון אלא מזו הוי אפותיקי עסמ"ע שהקשה דמאי קמ"ל דהיינו ממש דין אפותיקי ואולי י"ל דאף דפשיטא דבאפותיקי אין בו אסמכתא מ"מ כאן דלא עשאה אפותיקי אלא עם עוד תנאי אחר דאי דהיינו אם ימשוך יותר מג"ש אז הוא שיהיה אפותיקי הו"א דבשביל תנאי זה גם אפותיקי זו היא אסמכתא. וכה"ג מצינו גבי ערבות לעיל סי' ק"ל דאע"ג דבערבות ליכא אסמכתא כשיש תנאי אחר דעת הרבה פוסקי' דהיא אסמכתא. ומש"ה הוצרך לאשמעינן דהכא בכ"ג לא הוי אסמכתא. ומ"מ אינו נוח לי לפמש"כ התו' דמש"ה מיקרי הכא גזים לפי דאינו עשוי למכור קרקעותיו א"כ באפותיקי דיש בידו לסלקו בזוזי לעולם לא הוי גזים. וא"כ מאי נ"מ שיש גם תנאי אחר כיון דבידו ולא גזים וצ"ע:

ס"י בהג"ה וי"ח דאם בא לידו [מה שנתן באסמכת'] קנה ודווקא פירות שאכל לאחר ג' צריך להחזיר משום דהוה ביה קצת איסור רבית וע' ברא"ש בפסקיו דמעיקרא כתב לפרש בחילוק הש"ס אפירי דלאחר ג' וההיא דאת ונוולא אחי דס"ח דאמר ר"נ דהדרי פירי. ואלו בפ"ד אמרינן דלא מפקינן מיניה ואמר בש"ס התם זבינא הכא הלואה וכתב הרא"ש דבזבינא דלא הוה איסורא הוה מחילה הרי שתלה הטעם דהכא בשביל האיסור. ואח"כ כ' דבמשכנתא לא הדרי פירי דאבק רבית הוא. והא דהדרה בלאחר ג' משום טעות. ונדחק בפ"ח שם דמעיקרא דכתב משום איסור הוא מדברי הרי"ף ולא ס"ל הכי. ול"נ דהרי גם בתחילה שם כ' דדווקא פירות דלאחר ג' הדרי והוא שלא כדברי הרי"ף ע"ש ועוד דהרי הרא"ש גופיה כ' הכא בתשובה דבאסמכת' ג"כ לא הדרי והוה מחילה ואפ"ה בפירי דלאחר ג' הדרי משום רבית כמבואר בהג"ה אבל לענ"ד דשני הסברות מצרפין יחד ותרוייהו צריכי דבכל אסמכתא הוה מחילה כפירות דקל. אלא דהכא דהוה קצת איסור רבית ודאי אין לנו לתלות דמחל לו ועביד איסורא דהא כל עיקר הטעם דתלינן במחילה ביארו שם דאית לן למימר דיהיב ליה כדי דלוקי בהימנות' אבל כאן דהוא איסור ודאי לא שייך לוקי בהימנות' וא"כ תו ודאי תלינן בטעות והדרי. ומ"מ בנותן מתחילה בתורת רבית ודאי הוה אבק רבית דאינו יוצאה אבל כאן דנתנן לו בטעות ודאי הוה כשאר נתינה בטעות דהדר. וקיצורן של הדברים הא דלא הוה מחילה משום איסור. והא דלא הוה כא"ר משום טעות. ודברי הרא"ש כאן וכאן מדוקדקים ומוכרחים ואין שום סתירה. דלחלק מפירות דקל כתב משום האיסור. ולחלק מא"ר כ' משום טעות וז"ב וכן נראה לי מדברי הב"י סוסי"ג ע"ש:

והנה כשראינו שהיה לו מעות לאחר ג' ולא פדה לכאורה על הקרקע גופה הוא מחילה. ושם לכ' לא שייך רבית כיון דהקנה לו הקרקע הפירות ממילא דידיה הוה. ומיהו לשיטת הרשב"א לקמן סרמ"א ס"ג לא שייך בקרקע מחילה בטעות אבל כ"כ שם דנראה דהתו' חולקין בזה ע"ש ומ"מ אפשר דגוף מחילת הקרקע שלא מן הדין הוה גם כן כרבית כמבואר לעיל דתנאי מכירת קרקע הוה אסמכת' וע' ח"ד סוס"י ק"ס וצ"ע:

ש"ך סקי"ח הביא דברי הב"ח שכ' דמדאורייתא אסמכתא קניא וראי' מערב ותמה עליו דהא הש"ס בעי למימר הכי בסו"פ ג"פ ודחי לה דבההיא הנאה דמהימן גמר ומקנה. אבל כבר הביא כן הד"מ בשם המרדכי ונלענ"ד ליישב דכוונתו אהא דלא פריך שם אלא הא קיי"ל אסמכתא ל"ק ומעשים בכל יום דערב משתעבד. ולמה ליה למפרך ממעשים בכל יום ולא פריך מקרא. דהא יליף לה שם לעיל מקרא דאם ערבת לרעך ותקשה למ"ד ל"ק. וע"כ דמקרא לק"מ דמדאורייתא אסמכתא קניא. ומיהו דברי התו' סנהדרין (כ"ד). גבי מתני' דאלו הן הפסולין דכ' דמתני' שם לא חשיב אלא פסולים דרבנן וכ' דמשחק בקוביא שם נמי הוה דרבנן ל"מ למ"ד משום שאינן עוסקין בישובו ש עולם. אלא אפי' למ"ד משום אסמכת' מ"מ אינו דאוריית' שאינו סבור לעשות איסור ע"ש. משמע הא באמת האיסור מדאוריית' ומוכח דס"ל דאסמכת' ל"ק מדאוריית' דאי מדאורייתא אסמכתא קניא באמת ליכא איסור דאוריית' וע"כ דחולק על המרדכי בזה וצ"ע:

סי"ג בהג"ה בד"א ששוחקין במעות מוכנין כו' עב"י שכתב דהיה להם תביעה זה ע"ז ושחקו עליו קנו. וכן מוכח ההיא דנאמנין עלי ג' רועי בקר בסנהדרין דקיי"ל אפילו באתן לך א"י לחזור בו. וכן הוא בתוספתא שהביא הרשב"א בתשובה שנים שהיו עוררין על השדה ואמר אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לך בידי כלום הגיע הזמן ולא בא אבד זכותו וגם ר"י מודה ע"ש הרי דלא הוה אסמכת' כלל בכה"ג ודו"ק:

שם וי"א דווק' כשהדף שהמעות מונח עליו קנוי לשניהם. בקצוה"ח הניח בצ"ע. דחצר השותפין אינו קונה מזה לזה ע"ש. ולענ"ד דהאי לשניהם אינו לשניהם בשותפות אלא דעשו קנין על הדף גופי' ג"כ שיזכה כל מי שינצח. וכשמנצח קונה תחילה את הדף בהקנין שעשה מתחילה. ואח"כ קונה הדף את המעות מתורת חצר אפילו לא היה לו קנין אחר בהמעות. דמה שהצריכו שיהא מקום המעות קנוי הוא משום דס"ל דאסמכת' צריכה קנין כמבואר בסט"ז ולא שייך ק"ס במעות והוצרכו לקנין חצר וכלים. וה"ה דכשקנו תחילה כ"א את גוף המעות בהגבהה ע"ת שינצח ודאי מהני אלא דזה טריח' מילת' לעשות קנין כל פעם. ועושין קנין תחילה על הדף דנקנה בק"ס. ושוב קונין לו את המעות ודו"ק היטב:

שם י"א דמשחק בקובי' לא הוה אסמכת' דאגב דבעי למקני גמר ומקנה כו' אם קנו מידו ודווק' שאין בידן אבל בידן לא כמו שנתבאר גבי ערבון. כ"כ בחיבורי ב"י דא"א לומר כן לשיטה זו דהוא שיטת ר"ת דהא מבואר בתו' סנהדרין דל"ל הני חילוקים דבידו לגמרי ובידו ולאו בידו אלא ס"ל בפשי' דכל שבידו אדרבה מסלק טפי אסמכת' ע"ש. וקושי' מערבון נראה מדברי התו' שם דמתרצו זה בהא דכ' ר"ת דבעי קנין ונראה בכוונתם דכיון דבעי קנין א"כ גבי עירבון נהי דהמוכר תפוס בידו וקנה. אבל הלוקח הרי אין לו שום קנין בהכפל ומגו דל"ק לוקח ל"ק מוכר וכעין שכ' התו' בא"נ ע"ש והארכתי שם דכן הוא גם כוונת המרדכי שם דלא כהרב. וא"כ בכה"ג דאיכא מגו דבעי למיקני וגם איכ' קנין אפי' בידו כגון בקנס של שידוכין מהני ע"ש היטב:

סי"ט נדר ושבועה מהני אפילו באסמכת' כו' דין זה מהמרדכי וכ' משום דמצינו הרבה נדרים באם. ולכ' נראה להוכיח כן מתוך סוגי' זו גופה דהנה פריך שם לר"ש דס"ל דמשחק בקובי' לאו אסמכת' היא ולא פסיל לי' אלא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם. מבריית' דתני' אפילו יש להם אומנות שלא הוא ומשני ההיא ר"י משום ר"ט דאמר גבי הריני נזיר שזה נזיר דאינו נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ע"ש. והנה הקשו התו' שם לשיטת ר"ת דס"ל דטעמ' דמשחק בקובי' לא הוה אסמכת' משום מגו דבעי למיקני גמר ומקנה דמאי שייך זה לנזירות. ונראה ברור דהנה ר"ש ס"ל דלא שייך אסמכת' אלא בקונס עצמו דאמרינן שסומך עצמו שלא יבא לכך ולא מכוון להקנות אבל בקובי' דלכתחלה כך עושין או להרויח או להפסיד ודאי מכוון להקנאה. ורמב"ח דפליג ע"כ סבר דלעולם מספיק' לא גמר ומקנה. והשת' אייתי שפיר ההיא דנזירות דפשיע' דהתם ודאי אינו מכוון להסמיך חבירו. ולא שייך שם הך סברא כלל ואפ"ה ס"ל דמספיק' ל"מ דלא סמכה דעתו מספיק' וא"כ ה"נ אפי' בכה"ג דאינו מכוון כלל לאסמכת' ל"מ קנין מספיק'. וזה קרוב מאוד בפשט הסוגי' עכ"פ חזינן דס"ל להש"ס לדמות ענין נזירות למשחק בקובי' וא"כ כיון דקיי"ל שם במשחק בקובי' כר"ש דלא הוה אסמכת' א"כ ה"ה בנזירות. ובל"ה הא לא קיי"ל שם כר"י משום ר"ט בנזיר (ל"ד) שם אלא כסתמ' דמתני' אליב' דב"ה דזה שלא נתקיימו דבריו הוה נזיר. וה"ה בכל נדרים ודו"ק:

בהג"ה וכן אם כ' בשטר שקיבל עליו בח"ח ובש"ד עסמ"ע שהאריך דבכה"ג לא הוה מטעם נדר לחוד אלא דזה יש לו כח לסלק האסמכתא כמו קנין בב"ד חשוב והקנין גופי' קיים והש"ך והב"ח חלקו עליו בסברא זו. ולענ"ד יש סמך לדברי הסמ"ע מט"א דכ' הרשב"א הביא הב"י (מחוסמ"ו) דנתחייב בקנס לחבירו ולקהל לא הוה אסמכתא דהא לקהל ישלם ע"כ וא"כ חזינן שאינו מיכוין לאסמכתא וי"ל דה"נ לחבירו ודאי לא נתכווין לאסמכתא ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דקבל עליו בנדר ובזה הא ע"כ לא