חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב סה

סי"ב לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות ומחמת שלא הי' לו מעות הוצרך למכור כו' כ' הש"ך דדוקא שלא מכר לגזלן עצמו אבל לגזלן עצמו ל"מ כשמוסר מודעא דע"כ האונס בא מחמתו וסיים ועב"י. והנה נראה מדבריו דכשלא מסר מודעא מהני ונראה שכיון לדברי הב"י גבי סיקריקין דכ' דמש"ה בקמייתא דקטלי גמר ומקנה דכיון דאינו אונסו על גוף השדה והוא נותן לו השדה מעצמו לפדות עצמו מהני. וה"נ כאן דאינו אונסו על הקרקע אלא על מעות מהני מכירת הקרקע כשלא מסר מודעא. ולפ"ז כיון דמדמה ליה לסיקריקין ע"כ צ"ל דבזה דמסר מודעא ס"ל דגם בסיקריקין מהני. ולא משמע כן. וגם קשה להבין החילוק הזה דכיון דבלא מודעא ס"ל דלא חשוב כאונסו על הקרקע ומהני אפי' בלא יהיב דמי ולא אמרינן דסוף סוף האונס בא מחמתו א"כ למה נימא במ"מ דסוף סוף האונס בא מחמתו וצע"ג:

עב"י דנסתפק לשי' הסוברים בסוס"א דהודאה ל"מ במאנס אם הוא כופר לגמרי ואמר שלא הודה והעדים מעידים שהודה אי הוה כאומר לא לויתי דהוה כאומר לא פרעתי. או דהוה כמילתא דלא רמיא עלי' דאינש דאמר ולאו אדעתי'. וע' לעיל סי' קמ"ז סי"ז אבל אם כופר כו' ובס"צ ס"ב וצ"ע:

סי' ר"ו ס"ב א"ל כשאמכרנה ה"ה קנויה לך מעכשיו כמו שישומו ב"ד של שלשה כו'. בסמ"ע סק"ה דה"ה במוכר מיד וא"ל ה"ה מכורה לך כפי שישומו שלשה וארבעה ועפ"ר שם כ' טעם למה כתבוהו כאן. והנה עיקר הדין במוכר לו כפי שישומו שלשה מבואר באמת במוכר מיד בטור ומחבר לעיל ס"ר ס"ז דהוי מכירה עיין שם:

ס"ד בהג"ה אבל לא אמר מעכשיו כו' ל"ק כו' דהוי אסמכתא כ"כ בעל העיטור בשם רבוותא. והוא ז"ל השיג על זה דלא הוי מילתא יתירתא וכ' ע"ז הד"מ דשי' התוס' והרא"ש והטור דאפי' לאו מילתא יתירתא הוי אסמכתא ע"ש. והנה זה נראה דמודה דלא הוי מילתא יתירתא. ונראה דאפי' לפמש"כ התו' והרא"ש גבי אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג"ש דמכירת קרקע חשוב גזים ומילתא יתירתא והביאם הרב בסר"ז ס"ט. זה אינו אלא שם דאינו מוכר אלא בשבילו אבל הכא דאומר כשאמכור ואינו נותן לו אלא כשמוכר בל"ה. א"כ לא שייך כאן גזים ואסמכתא וכעין מה שמבו' שם בסי"ג דליתן לו או ליורשיו לא חשוב אסמכתא כיון דנותן איך שיהי' וזה נכון. אלא דזה תמוה לי מש"כ בשם התו' והרא"ש דאפי' לא גזים חשוב אסמכתא. דלא כ' כן אלא במה שבידו ולאו בידו כגון אם לא אקנה יין וכה"ג דסומך שימצא לקנות ובאמת לאו בידו אבל הכא דהוא בידו לגמרי שי' שם בהדיא דכל דלא גזים לאו אסמכתא. ואין לומר דה"נ כל דזבין אינש אי לאו דאנסוהו זוזי לא הוה מזבין ואינו מוכר אלא בשביל אונס המעות וא"כ אין זה חשוב בידו דדילמא לא איתרמי ליה זוזי, דז"א דהא בהא דאם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג"ש הוצרכו לומר משום דמכירת קרקע הוי גזים ולא חשוב להו קצת אינו בידו דילמא לא איתרמי ליה זוזי ובאמת הנ"י כ' שם דהוא חשוב אין בידו. מה"ט שמא לא איתרמי ליה זוזי וכמש"כ בסי' ר"ז אבל התו' והרא"ש לא ס"ל שם סברא זו. וה"נ הכא דמ"ש. וא"כ כיון דהכא הוה לא גזים ודאי אינה אסמכתא וצע"ג:

סי' ר"ז ס"ג מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לעלות למקום פלוני כו'. ובהג"ה דוקא קרקע מהני ג"ד. כן דקדק הרא"ש מלשון רש"י בקידושין שם שפי' נכסי מקרקעי והטעם בזה דהא כ' התו' שם ובכתובות (צ"ג) הא דמהני הכא ג"ד וא"צ לדיני תנאי הוא משום דהוי אומדנא דאדעתא דהכ' זבין. וכיון דהוא משום האומדנא אין האומדנא אלא בקרקע דאין אדם עשוי למכור קרקעותיו אבל במטלטלין אינה אומדנא. והנה הרש"א כ' לדחות דקדוק הרא"ש דרש"י שכ' מקרקעי הוא בעובדא קמא דלא פריש המוכר כלל ושקיל וטרי שם בדברים שבלב ודחי הא דבעי לפשוט ממעילה דהתם משום דלחומרא ומשמע דהכא י"ל דמהני גם מספיקא. וע"כ דאיירי בקרקע. ומש"ה בספיקא בחזקת בעלים קיימא דבמטלטלין הוי הלוקח מוחזק. ולפ"ד יש לומר בפשוט דדוקא התם דלג"ד כלל וא"כ צריך אומדנא גדולה ס"ל לרש"י דאין ס"ד דליהני אלא בקרקע. אבל בג"ד שפיר י"ל דגם מטלטלין מהני. אבל כ"ז אינו כלל דבהדיא פי' בסמוך ד"ה ובעידנא כו'. דאי פירש בשעת המכר משום למיסק לארעא דישראל הוה מהני דודאי לא הי' מוכר קרקעו לדור כאן בלא קרקע ע"ש. משמע מדבריו בהדיא דאפי' פי' בשעת מכירה נמי דוקא בקרקע הוה אומדנא ומהני ג"ד. אבל במטלטלין לא. וגם מבו' מדבריו בפירוש כדקדוק הרא"ש דגוף האומדנא אינה אלא בקרקע. ודלא כפירוש רש"א וז"ב. [וכ"כ רש"י בכתובות בההיא דזבין ולא איצטריכא לי' זוזי דמכר שדהו ומשמע דוקא קרקע מיהו כ' שם ואנו יודעין שמכר מפני שרוצה לקנות פרגמטיא כו' ע"ש משמע דס"ל דלא צריך שם ג"ד בשעת מכירה ועדיף מההיא דקידושין וא"כ תו י"ל דדוקא שם כתב קרקע דוקא וכנ"ל] ובהג"א כ' בשם ר"ח בההיא דכתובות דבמטלטלין יש להסתפק והנה מדברי הר"ן בקדושין שם נראה דאין הטעם בהא דא"צ דיני תנאי משום אומדנא כמש"כ התוס'. אלא דס"ל דג"ד לחוד מהני טפי מלשון תנאי ע"ש בארוכה [וע' דברי הר"ן בגטין סו"פ מי שאחזו גבי אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ וצ"ע קצת] וא"כ לפי דבריו פשי' דגם במטלטלין מהני ג"ד. גם יש לעיין מלשון התו' כתובות שם שכ' דמוכר מלבושיו אדעתא למיסק לארעא דישראל שאין רגילות למכור אדעת' דהכי ל"מ ג"ד דאל"כ תו א"צ כלל לתנאי ע"ש ומשמעות דבריהם לכאורה דדוקא היכא שיש אומדנא להיפוך ואינו רגיל להתנות בכך צריך דיני תנאי הא בלא"ה מהני ג"ד. וא"כ היה מקום לפסוק זה לספיקא כיון דלשיטת הר"ן אין לחלק בזה כלל ולעולם מהני. וגם הר"ח כתב שיש להסתפק בזה וכנ"ל. ובשאר מטלטלין גם לפי דברי התוס' י"ל דמהני כנ"ל וא"כ לכאו' הוה סד"ד. מיהו בדברי התו' י"ל דדוקא במלבושים הוצרכו לזה שאין רגילות כו' דאל"ה אין דרך למכור מלבושים וכדאמרינן ביבמות (ס"ג) אבל גלימא לא מיתרמי לי' ע"ש ברש"י [ואפשר דה"ה כל מיני תשמישא וכדאמרינן בהזהב דאין אונאה לבעה"ב דאי לאו דיהבי לי' טפי לאו אורחא למזבן מני תשמישא ע"ש] וא"כ בלא סברא הנ"ל הוה אמרינן דהם כקרקע דבהו נמי איכא אומדנא דלא הוה מזבין בלא"ה. אבל כיון דאין רגילות למכור גם בשביל למיסק לארעא דישראל תו בטלה האומדנא. ולעולם בשאר מטלטלין דבלא"ה אין לנו אומדנא ל"מ ג"ד. אבל מלשון התו' שכתבו דאל"כ תו אין צריך לתנאי לא משמע כן. ועוד מדלא נקטו סתם דבדבר דליכא אומדנא ל"מ ג"ד. ולמה הוצרכו לכתוב במלבושים ולכתוב שאין רגילות. אם לא שנדחק דלשון אין רגילות למכור אדעתא דהכי ל"ד וכונתם אין רגילות שלא למכור רק אדעת' דהכי אלא דמוכרין אותן גם בל"ה וכלשון כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ע"ש וא"כ הוא ממש דין כל המטלטלין ודוחק וצ"ע:

ס"ה בהג"ה ואי נתן לו בע"כ אי מיקרי נתינה וקיום התנאי כו' ואע"ג דבל"ה אפילו לא הוי קיום התנאי מ"מ הרי הוא אנוס מ"מ כבר כתב הש"ך לעיל סכ"א בשם הירושלמי דלזכות מחבירו ל"מ אונס דל"מ אלא שלא יתחייב אבל לא שיזכה ע"ש. וע' תוס' גטין (ע"ה) מה שחילקו בזה בתנאי דע"מ שתתני מאתים זוז דדעתו היה אם ירצה לקבלם אח"כ אבל בתנאי שתניקי את בני קיי"ל דלא מכוין אלא להרווחה וא"כ הכא במתנה לכ"ע אין מעכב אם מת הבן. וע' ב"ש אבהע"ז סי' קמ"ג סקי"ז מש"כ בדינים אלו באריכות ודו"ק:

ס"ט הלוהו על שדהו מאה זהובים כו' ובהג"ה אפי' אינו שוה יותר הוי אסמכתא ע' בתוס' שביארו משום דמכירת קרקע הוי גזים. ובמטלטלים כתבו דלא הוי אסמכתא אלא במוכר קודם הזמן דצריך להוזיל דהוי כגזים. ועב"י דתמה על הנ"י דמשמע מדבריו דאפילו אינו מוזיל כלל הוי אסמכתא דלמה יהיה אסמכתא. ולא ירדתי לסוף ד"ק בזה דהרי ביאר הנ"י דעתו בפירוש בפרק זה בורר. דס"ל דהך אם לא נתתי לך מכאן ועד ג"ש חשיב לה כבידו ולאו בידו דאפילו לא גזים כלל הוי אסמכתא ולא הוי כבידו לגמרי דלא הוי אסמכתא אלא במילתא יתירתא וגזים. אבל הכא ס"ל דהוא סומך לכתחילה שיהיה לו מעות ואח"כ אולי לא יהיה לו ע"ש והב"י בעצמו הביאו מקודם בקיצור ע"ש. ולענין דינא צ"ע בזה:

שם מעכשיו קנה עב"י סי"ט שרוצה לדקדק מלשון התוס' שכתבו דמתחילה בא לידו ע"י דרך מו"מ ע"ש. משמע ליה דדוקא התנה כן מתחילת המשכונא [אפילו היא אחר ההלואה] אבל לאחר המשכונא ל"מ ע"ש. ולולי שאיני כדאי לענ"ד אדרבה משמעות התוס' להיפוך דאף דלא התנה קודם בתחילת המשכונא. מ"מ דרך מו"מ בא לו דהיינו דהמשכונא שהוא ממשכן חשיבא כבר קצת דרך מו"מ. וכעין זה כתבו בדס"ד ד"ה ולא ישכור כו' דמשכנתא חשיב קצת