חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב סב

דראוי לחלק ע"ש ובשטר וחזקה דאינו כותב בשטר ומחזיק אלא בגוף הקרקע פשוט דלא שייך מגו דאין הקנין שייך להמטלטלין כלל וכבר נתעורר קצת מזה בנ' ע"ש. ובזה א"ש דאינו סותר שיטת רשב"ם לקמן סרט"ז ס"ה גבי ארעא ודיקלי דפי' אי ל"ל דיקלי זבין ליה משום מחוסר אמנה אבל קנין אינו נתפס עליהם דהוה דבר שלא בא לעולם ומבואר שם דעל הקרקע הוה קנין מעליא דהא גבי בדיקלי אמר שם ואי לא הוה מ"ט ע"ש משמע דכאן לא הוה מ"ט ועט"ז שם ולכאו' מלבד הא דטעות. מ"מ מצד הקנין דהוה בא עם ל"ב. [והנה פשוט לשי' דקונה הכל לק"מ דכבר כתב דבדבר שלבל"ע לא שייך מגו וכ"ש קודם שבא דלא שייך מגו כלל לכ"ע]. אבל לאידך שי' דל"ק כלל קשה לכ' ובזה א"ש די"ל דהקנין הוה בכסף דלא שייך מגו דכסף מתחלק וכל חדא לחודי' קאי וכדכתבנו ודו"ק. אבל עדיין יש להקשות לשי' זו דקונה הכל דס"ל דעם ד"א חל קנין סודר אמעות. דא"כ תקשי סוגיא דב"ב (ק"נ) דפשי' זוזי אקרי נכסי דתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כו' כי הא דר"פ הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו לי' לר"א אגב אסיפא דביתא כו'. והנה כבר כתבו התוס' בכ"ד ובב"מ (ס"ז) ד"ה ומניומי דסתם קנין בש"ס הוא קנין סודר ע"ש. ומש"ה מייתי מינה בר"פ הזהב דאין מטבע נקנה בחליפין. מדלא אקני ליה המעות לחוד בקנין סודר זה. ש"מ דאינו נקנה לבדו בקנין סודר ודווקא עם קרקע נקנה. ולפי שיטה זו תקשי ההיא דב"ב דמנלן מדר"פ דהוא מתורת אגב. דילמא אינו כלל מתורת אגב אלא דעם מידי אחרינא נקנה גם מעות בק"ס. ובאמת דעובדא דר"פ גופיה משמע דדוקא עם קרקע באגב מהני הא עם מטלטלין שאינו בתורת אגב ל"מ ול"א מגו דחל אהא חל אהא. ונראה דס"ל כשי' התוס' בב"ב (קמ"ח) ד"ה שכ"מ דעובדא דר"פ הוה הלואה ושום קנין ליכא בהלואה אלא דווקא עם אגב דהוה קנין אלים ודו"ק. ויש קצת סעד לזה דלכאורה יש להקשות בבעיא דהש"ס בקדושין (כ"ו) אי אגב בעי צבורין דלפשוט מדר"פ דהכא דלא הוה צבורין ע"כ. אלא משום דכאן בל"ה איכא סברא מגו דחל אהא חל אהא אלא דבהלואה בעי קנין חשוב ומש"ה סגי עכ"פ אפילו בלא צבורין בצרוף סברא מגו דחל אהא חל אהא ודו"ק ובסר"י יתבאר עוד בס"ד ע"ש:

עוד שם שנים שקנו זה לזה להחליף כל אשר להם י"א דל"מ בזה קנין. הטעם כמש"כ לשון הרמב"ם לקמן סי' ר"ט דהוה כמשחק בקוביא בעלמא כיון דאינו נודע כלל מה שיש לו. והנה החולקים כאן לא נחלקו אלא בכה"ג דהכא דהוה בהחלפה דגם השני לא ידע מה שיש לזה ושייך מגו דבעי למיקני וכדלקמן סי' ר"ז אבל במוכר כל אשר לו בסכום ידוע דהלוקח הוא דלא ידע לכ"ע הוה אסמכתא ול"ק וע' לקמן שם. והנה מבואר שם לשון הרמב"ם דהי' מינו ידוע כגון ערימה של חטין אני מוכר לך זה לא הוה אסמכתא כיון דמינו ידוע ונראה לפ"ז דה"ה האומר לחברו כל קרקעותיי אני מוכר לך זה הוה כמינו ידוע דלא הוה אסמכתא ויש ראיה מב"ב (מ"ב) דמוקי הך דאכלה בפני הבן שנה ובפני לוקח שנה בלוקח כל שדותיו ע"ש. דאי ל"ה הוה המכירה כמחאה. ופי' כל הראשונים הטעם דכיון דשדה זו אינה ידועה בפירוש לא הוי מחאה. וש"מ דהא בלא"ה הוי השטר קיים דהא יש פוסקים בסו"ס קמ"ד דאין מכירה מחאה אלא בשטר ע"ש. ואי מוכר כל קרקעותיו סתם הוי אסמכתא א"כ כיון דאינו מפורש קרקעותיו אין כאן שטר כלל ואין כאן מחאה וע"כ דזה מהני וז"ב ובזה יתיישב היטב מה שהקשו התוס' ברי"פ המוכר את הבית (ס"ב) גבי ארעא דבי חייא אי א"ל נכסי אפילו בתי ועבדי ע"ש וכ' דמשמע אבל מטלטלין לא ובפרק מי שמת אמרינן דנכסי הוי כל דבר ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר דהכא דקאי במכירה אי הוי כל מילי א"כ הוי אסמכת' ול"ק כלל ומש"ה מפרשינן מה דמהני ביה אבל בפרק מי שמת דאיירי במתנה דניחא ליה בכ"ד ג"כ ולא שייך אסמכתא מפרשינן ודאי בכל מילי ודו"ק:

שם וי"א דמהני וכ"א יעמוד בשלו וחבירו יתן לו המותר דעיקר כונתם להרויח ע' ביאור הגר"א וע' ר"ן בגיטין פ' השולח בסוגיא דמשחרר חצי עבדו כ' בשם הרמב"ן דהנותן לחבירו חצי נכסיו אינו נוטל חצי בכל כלי וכל שדה אלא שמין כו' ע"ש ודו"ק:

סי' ר"ד ס"א ואפי' לא נתן רק מקצת דמים עסמ"ע. ונראה דאם נתן מקצת דמים על כל המקח והמוכר חוזר על השאר. ומקבל עליו מש"פ. יכול הלוקח לחזור על הכל ואין עליו אפי' מש"פ. דהא מבואר שם דאפי' נתן מקצת דמים וקנה קנין גמור כגון משך כשהמוכר עייל ונפיק אזוזי יכול הלוקח לחזור בו ע"ש סי"ז וכ"ש דקנין מש"פ נתבטל ועמש"כ בס"ר ס"ז:

ס"ב נתן דמים ונאנס המקח כו' ה"ז מחזיר הדמים כו' עב"י שרמז למש"כ בסי' קצ"ח דמדברי רש"י גבי הא דאמר א"ב דר"ח דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים תקנו משיכה בלקוחות דפי' שאם יראה אונס יאמר חוזרני בי כו' משמע דוקא קודם שבא האונס אבל אחר שנאנס אינו יכול לחזור בו וכן דקדקו מדבריו הגהות מיי' ור"י ע"ש. ונלענ"ד דרש"י לשי' דהנה כבר הוכחתי בסי' קצ"ח באריכות דס"ל דהמוכר אסור להשתמש בהמעות ע"ש. ולפ"ז הא דקיי"ל דנאנסו המעות מיד המוכר לל"ב דהש"ס גבי עובדא דשומשמי דפי' כל הראשונים דס"ל להאי לישנא [וקיי"ל כוותי' לדינא] דהוא ברשות המוכר ע"כ לי"ל כפי' הרי"ף והרמב"ם לעיל בסו"ס קצ"ח משום דהוי כמלוה אצלו דלדידי' הא ה"ה אסור להשתמש בהם. וע"כ כמו שפירש"י שם בל"ק אהא דפריך שם והא בעי לקבולי מי שפרע כו' דהיינו דדילמא מעיקרא לא הוה מקבל ע"ש ובל"ק מסיק דה"נ דמקבל עכשיו וזה לל"ק שם. אבל ל"ב פליג [ושי' הרי"ף והגאונים משום דהם הלואה ע"ש]. אבל לשי' רש"י ע"כ הטעם משום דס"ל כסברת המקשן דכיון דנאבד קודם שקבל אכתי הוי ברשותו. ול"מ מה שיקבל עכשיו. וכן הביא הב"י בסו"ס קצ"ח בשם תלמידי רשב"א שדקדקו כן מפי' רש"י ע"ש וכ"ז מוכרח רש"י לשי' דאסור להשתמש בהמעות וליכא רק הך טעמא ודו"ק. וכיון דעיקר הך דינא הוא משום דלאחר שנאנס שוב א"י לקבל המש"פ א"כ פשוט דאין לחלק בזה בין המוכר על המעות או הלוקח על החפץ וע"כ הוכרח לפרש בדר"ח דאמר דיכול לחזור דהיינו דוקא קודם שאירע האונס כנ"ל וא"כ לפי הסכמת כל הפו' דהמוכר מותר להשתמש במעות וזהו טעם החיוב של המוכר על המעות שם. א"כ פשוט דאין מוכרחין לחילוק זה וקיי"ל דלוקח לעולם חוזר בו וז"ב:

סמ"ע סק"ה דקנה יין וירא שיחמיץ אינו יכול לחזור בו אם לא שיקבל מי שפרע עב"י שהביא כן בשם רבי ירוחם ותמהני שלא הביא כן מדברי התו' המפורשים בפרק א"נ (דס"ד) גבי שרי לי' לאינש למימר הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך כו' שכ' דמוכח דוקא התנה הא בל"ה לא הוי כנפסד המקח דחוזר בו ואינו מקבל מי שפרע דהכא לא הוי הפסד כו"ה דאיכא דניחא לי' בחלא ע"ש. ומפורש בדבריהם רבותא יותר דל"ד ירא א"י לחזור בו אלא אפי' כבר החמיץ אינו חוזר בו וז"ב:

ש"ך סק"ב הביא דברי הב"ח דכ' בשם הגאון דנתן דמים על המקח ונתאנה שתות יכול לחזור בו וא"צ לקבל מי שפרע והשיג עליו. ולענ"ד הגאונים לשי' לעיל סי' קפ"ב ס"ז גבי עשה שליח לפסוק על הפירות ולא פסק עמו כשער הגבוה דפי' הגאונים שם והא שליח שוי' היינו החתן לחמיו ותיכף כשקנה נקנה למשלח וליכא חזרה וכ' תלמידי רשב"א דלא ס"ל כשי' המפרשים דשליח שוי' ויכול המשלח לחזור וא"צ לקבל מש"פ דלתקוני שדרי' אלא ס"ל דהו"ל לפרושי דלפסוק כשער הגבוה ואי לא פריש לא בטיל השליחות בכך ע"ש בארוכה כי קצרתי ונראה דשי' לדמויי בטול שליחות לקבלת מש"פ וכי היכי דלוקח אפי' שנתן דמים ולא פריש צריך לקבל מש"פ ה"נ לא נתבטלו השליחות ומשה"נ לענין נתאנה דקיי"ל דטעה שליח לכ"ע בטל השליחות דלתקוני שדרי' ה"נ ס"ל לענין קבלת מש"פ ג"כ דשביל טעות זה ששליחות בטל בו. ה"נ בטל הקנין לענין מש"פ דסברתם לדמות זה לזה. ומש"כ אונאת שתות נוטה דס"ל כשי' התו' בכתובות (ד"ק) ד"ה ר"א דגם בטעות שליח לא נתבטל המקח אלא באונאת שתות ע"ש וה"נ לענין מש"פ. אבל לדידן דקיי"ל שם דשליחות נתבטל בלא פסק כשער הגבוה אע"ג דלא פריש משלח ע"ש וא"כ ע"כ דקבלת מש"פ אלים יותר דהא מש"פ צריך לקבל אם לא פריש א"כ ה"נ לענין נתאנה לא בטיל מש"פ ועדיף מבטול שליחות דבטיל בכך ודו"ק היטב:

ס"ח אמר לחבירו ליתן לו מתנה מועטת ולא נתן ה"ז ממחוסרי אמנה. אמרינן בסוגיא מודה ר"י במ"מ ה"נ מסתברא דאר"י ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומ"ע על מקום אחר ע"ש וע' בשי' שם שכ' בשם הר"מ ואע"ג דלא אתי לידו בקנין [פי' וכיון דאכתי ל"ק אינו יכול לעשותו תרומה ומעשר כדמוכח בכ"ד ובירושלמי בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ויבטל ואח"כ יפריש כלום אדם מפריש דבר שאינו שלו כו'